00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

על הכאב האנושי – אשמה, חרדה, דיכאון וכמובן כל מכאובי הגוף

על הכאב האנושי – אשמה, חרדה, דיכאון וכמובן כל מכאובי הגוף

 

 

חזי האינסטלטור הוותיק שלי מוצא פרנסתו בשפע.

איך זה חזי, להתעסק כל היום עם סתימות וביוב?

וחזי הפילוסוף המנוסה אומר ברוגע "ביוב זה חלק מהחיים". כמה שהוא צודק.

לפני ד"ר אלון רופאת השיניים הותיקה שלי אני חשה בושה והשפלה. לא נעים לי אני אומרת עם כל מה שאת רואה בפה שלי: את כל הפגום, השחור, הרקוב, הדורש סילוק.

אני חשופה לגמרי בפנייך ללא כל השיפוץ. "קטן עלינו" עונה הד"ר המנוסה "ועוד יותר קטן עלייך" היא עונה.

אנחנו (היא והשיננית המצחיקה בעולם) רואות רק את החלקים החומריים של הפה, אבל מה שחושפים בפנייך, היא ממשיכה, זה נראה לי אינטימי הרבה יותר...

 

בושה ואשמה הן כמובן עניין של חוויה ריגשית. של אופן פירוש האירועים. לא מדברת כאן על פשעים פליליים בעליל, אלא על שפע הבושות, ההלקאות העצמיות וחוויות ההשפלה העצמית המיסרות העוברות בנו מדי פעם.

 

לפני כמה שנים ישבה מטופלת ותיקה מתייפחת ומתקשה לספר על חטא שחטאה לדבריה כילדה בת 5, אולי פחות.

"אני שונאת את עצמי", היא חזרה והתייפחה.

במה דברים אמורים? שיחקה אצל השכנה בקופסת התכשיטים "הפשוטים" כנראה זכוכית, פלסטיק, ושאר נוצצים.

חמדה כמה מהם וטמנה בבגדיה.

אמה, שגילתה זאת אילצה אותה קשות להתנצל ולהשפיל עצמה בפני השכנה תוך שהיא נאלצת להחזירם כמובן.

לתדהמתה העמוקה, לאחר ששוחחנו, איך היא מרגישה היום כאישה בוגרת כלפיי אותה ילדה קטנה שהייתה, סיפרתי לה על פרויקט הגניבה הידוע שלי, שמעולם לא שמרתי בסוד, בהיותי כבת 4.

ובמה דברים אמורים? בגניבת ציורים של ילדי הגן האחרים.

די מהר עמדתי על העובדה שאני אוהבת ומתפעלת מציורים וחפצים יפים, אבל שאין שום קשר אצלי בין העין הרואה לבין היד המבצעת, אני פשוט חסרת כישלון מוחלט בציור.

ציוריי היו ברמת הביצוע העלובה ביותר, כך לדעתי אז.

אגב, עד היום אין שיפור בתחום.

ואני מאוד אוהבת ציוריים, "מתחברת" אליהם, חווה אותם, "מבינה" אותם, אבל לכשלעצמי חסרת יכולת.

כך שבגיל 4 בתום שעת הציור היומית הייתי מאתרת את הציוריים היפים ביותר שבוצעו באותו יום,שמה לב לאיזה ילד/ ילדה הם שייכים וככל הנראה היה לי כבר אז זיכרון צילומי לשמות הילדים.

הייתי ניגשת אפוא חרש כשכולם בחצר למגירות הנבחרות שולפת בקפידה את הציורים המשובחים של אותו יום ושמה במגירה שלי.

אף גננת לא אמרה לי מעולם דבר בעניין, כנראה היו משועשעות ובצדק, ממעשה הגניבה שלי, ובתחכום שלי של קישור הציור לשם הילד, כך שהרגל זה פסק עד מהרה מצידי, בשל חוסר הטעם שבו.

כל הציורים הושבו מדי יום לבעליהם.

אני אוהבת אותי בת ה4, גנבת הציורים הקטנה.

התיסכול והקינאה ברורים לי מאוד ופרט לאור העובדה שיש לי דימיון חזותי ראייתי מפותח וציבעוני שאני חושבת בתמונות ודימויים אבל בביצוע ת'כלס – חרפה.

 

אין הבדל בין גנבת הציורים שלי לבין גנבת תכשיטיה הציבעונים של המטופלת שלי, שתי ילדות קטנות החומדות נוי. ההבדל היה בתגובת הסביבה למעשה נטיעת אשמה ובושה בה, והתעלמות נבונה כלפיי.

 

חווית אשמה אמיתית "מוצדקת" על ניצול אדם אחר, על הזנחת זקוק לעזרה, על הכשלה במזיד, על הולכת שולל ורמייה, וכ'ו.

כשעומדים חשופים מול האשמה העצמית היא מייסרת אותנו ביותר: להרגיש את הרוע בתוכי, את המניפולטיביות, חיפוש טובת ההנאה או הרווח האישי ללא איכפתיות ומתוך אדישות לסיבלו של האחר הנגרם בשל כך.

לחוש זאת אלו הם יסוריים של ממש.

 

בהחלט דבקו בי גם כמה מאילו ולפגוש בהם בלב פתוח ולא מתגונן ולא מוצא תירוצים זה תהליך מכאיב ביותר.

איך יכול אדם לסלוח לעצמו על מה שהתאווה לו כל כך שלא היה איכפת לו מי משלם מה וכמה?

 

אני חושבת שהתהליך של ראיית הזולת כחשוב לפחות כמוך, אם לא יותר ממך, מתחיל לאחר לידה ראשונה. שם, לאחר הטרנספורמציה להיות הורה מתחברים לכלל האנושיות ולרמה אחרת של מוסריות: מישהו אחר חשוב ועדיף על פנייך ללא כל שאלה, כאינסטינקט תגובה בסיסי ומשם מתפתח קו מוסרי אנושי כללי.

 

כאשר כואב מדי לעמוד נוכח האשמה עצמית בהכרה צלולה וכאב לב הריהי עושה המרה לצרות אחרות:

חרדות, דיכאון, מכאובי גוף שונים ותסמינים פיזיים.

 

לפחד מדברים מסוימים זו לא בעיה מאוד גדולה, כגוון: פחד גבהים, פחד כלבים, פחד במה, פחדי טיסה, פחד ממקומות סגורים, פחד מחושך, פחד מלדבר בפני קהל וכ'ו.

כל הפחדים המוגדרים האלו מכונים פוביות.

אלו הם פחדים ממוקדים בנושא או תוכן מסוים, ומשאינו רלבנטי אין כל פחד.

חרדה היא סיפור שונה לחלוטין: כפי שביטאה זאת אחת המטופלת: "אני בקצה הצוק, תהום מכל עברי, ואני עומדת להתרסק" .

החרדה נחווית כתחושה של פחד לא ברור ולא ידוע, אובדן הביטחון העצמי הטיבעי ולעיתים אפילו אובדן חווית הזהות האישית המוכרת.

החרדה מתבטאת דרך מגוון של תסמינים גופניים: הלמות לה מואצת, סחרחורות, אובדן שיווי מישקל, תחושה של קרוב להתעלפות, בילבול מסוים, רעד בגוף או בגפיים, הזעות פתע, קשיי נשימה, ומתח גופני כללי.

קושי להירדם, או התעוררויות לילה מרובות.

התקף החרדה "מופיע כך פתאום" בלי שהאדם הסובל יודע מדוע ולמה (אין המדובר כאן בפחד שלפני בחינה או ראיון חשוב).

להתקף החרדה יש טריגר – סיבה מסוימת חשובה או סימלית בין שהאדם מודע לה או לא.

אך מכל מקום, מתחת לגורם ההצתה המיידי קיימת הסטוריה של רגשות קשים ונמשכים כגוון כעס, בושה, האשמה עצמית, או האשמת הזולת, וכללית חווית מצוקה נמשכת שעד לאותו רגע הייתה מוכחשת.

 

אירוע מסויים שעל פניו נראה שיגרתי או חסר חשיבות מהווה באופן סימלי סוג של זרז – מצית להתעוררות התקף החרדה.

התקף חרדה יכול להיות בין כמה שעות למשך כמה ימים או כמה חודשיים ואף כמצב כרוני.

 

הדיכאון הוא הצד השני של אותה המטבע: חרדה ודיכאון הם תאומיים סיאמיים כמעט (לפחות מבחינת המוליכים הכימיים המוחיים האחראים לוויסותם) או בקצרה שני הצדדים של אותו המטבע.

 

לא תמיד דיכאון נראה כמצופה בתפישתנו לגביו.

 

יש דיכאונים סמויים "קטנים" ההופכים למאפיין של האדם כגוון:

 

עיסוק יתר בעבודה. אותם המכורים לעבודה או להצלחה. במצב העבודה קיימת התארגנות פנימית ורק במצב בו הם נמצאים בפרטיות עצמם או ביתם הם חשים את הבדידות, השיעמום והריקנות שהם ממאפייני הדיכאון.

 

הימנעות מחברת בני אדם (חברתיות נמוכה) למעט בן זוג או בני משפחה קרובים.

 

סירוב לצאת לבילויים בטענה של חוסר הנאה או חוסר עניין בהם.

 

נטייה להתבודדות, או קושי לשהות פרקי זמן ארוכים במחיצת הזולת.

קוצר רוח, רגזנות, ביקורתיות, עצבנות, ומתח כללי ניכר.

קושי להנות מדברים רבים, וחוסר עניין בדברים רבים.

 

קושי להמשיך ולהתמיד, ולעסוק בתכנים שנבחרו מלכתחילה כרצויים כגוון קשרי אהבה, השקעה בספורט, שמירת על רצף בלימודים וכיוב'.

 

למזלנו, לא כל רשימת התסמינים מופיעה בהכרח ביחד, אלא לעיתים רק סעיף אחד או שניים.

 

הדיכאון היותר כבד, התבטא בחווית יאוש, בדידות, חוסר טעם בחיים, חוסר תיקווה, אובדן תאבון, קשיי הרדמות, קשיי שינה והתעוררות מוקדמת טרום שחר, מועקה ריגשית, צער, כאב נפשי, מתח רב, נטייה לעצב או בכי ועד למצב של קושי לקום מהמיטה והתחבר לעשייה היום יומית.

במצב של דיכאון קשה קיים סירוב לקבל עזרה מאנשי מיקצוע.

כל סוגי הסבל הנפשי שהוזכרו מקורם עמוק עמוק בפנים בתחתית השורש, בחסר בחווית אהבה וקבלה בשנות הילדות וההתבגרות. החשפות לטראומות פיזיות ונפשיות בשנים אלו או פרידה ונטישה מוקדמים (מוות, גירושים, נטישה ריגשית והתעלמות, העדר נוכחות) מהדמויות המרכזיות, בדרך כלל דמויות הורים, המיועדות לספק לילד ולמתבגר הכלה ריגשית, הזנה ריגשית, והגנה ריגשית ופיזית. גם טראומות חריפות בהמשך החיים כגון הלם קרב או טראומת טרור עלולות להוליך למצבים אלה.

 

כמובן בהמשך החיים פרידות הן המקור העמוק לכאב הלב ולחרדה ואיתם הולכת "טוב" הרבה פעמים גם האשמה עצמית.

 

ביסוד כל יסורינו הנפשיים עומדת אפוא הבדידות הפנימית. כמה פשוט.

לדעת עמוק עמוק בתוך שורש ההוויה שאני ראוי להיות נאהב כמו שאני, בלי הסתרות, בלי מאמץ יתר, ובלי הצלחות מסוג זה או אחר.

ושאני מסוגל לחוות רגש אהבה בתוכי כלפיי בן אדם אחר רצוי יותר מאחד.

לחוות שהייתי אהוב ומוגן בשחר ימיי ונערותי הוא המקור לאושר והמקור ליצירת נסיבות חיים המביאות לאורך הדרך אהבה, חיבור והנאה.

 

הסובלים מהתופעות שהוזכרו, רובם אנשים נורמטיביים, בעלי זוגיות, משפחה, חברים, והצלחות טובות בתחום הקריירה. לעיתים הצלחות יתר בקריירה ובמקצועיות.

 

אמר לי פעם המדריך המיתולוגי שלי במהלך התמחותי במרפאה לבריאות הנפש ברמת חן, שכל מורכבות הנפש האנושית הינה בסופו של דבר רק פיתולים וסיבובי ריקוד סביב שני נושאים אנושיים מרכזיים: אהבה וכוח. כך ראה את העולם. לעיתים ניתן "לבלבל" ביניהם אולי אם לא אשיג אהבה או שאיני מסוגל לחוות אותה כדי אז שאשיג כוח: קריירה, הצלחה, כסף, והרבה, השפעה, סטטוס להיות נחשב "מישהו שהוא משהו".

 

כך שכל העניין מסתכם אפוא בתיכנות  הנכון של המערכת הנפשית שבתקופה הקריטית של הגדילה וההתבגרות בהן מתארגן לו ההרד דיסק הנפשי לא קיבל האדם מספיק אהבה וביטחון.

כאשר התוכנה ברובד העמוק הושלמה יהיה קשה להשיג אחר כך את היכולת שאהבה שתושג בעולם תצליח לחדור עמוק פנימה לבדידות הראשונית לכאב ולפחד ולרפא אותם.

 

הנוסחא למזלנו לא כל כך פסימית ונעולה שכן חלק הארי כן מוזן בהמשך הדרך ביצירת קשרים אוהבים ותומכים.

לגבי אחרים הרי הם מוקפים בן זוג, ילדים אהובים ואפילו נכדים קרובים ואהובים ועדיין חשים לבד בעולם, אלו הם אנשים שעברו טראומה קשה ופתאומית בדרך כלל קיים אלמנט של מות אנשים קרובים ויקרים, טראומה שהרסה את עולמם וכל חייהם הם מנהלים איתה דיאלוג.

הטראומה מנתקת מהאדם "חלק" מעצמו כיאילו "מת בהם חלק פנימי כלשהו" כתוצאה מכך.

 

חברים, הבה, לא נפרוץ בבכי, אפשר לצאת מזה בדרך כלל, בעצם גם אין ברירה.

הכי קל ופשוט הן התרופות הפסיכיאטריות. נכון יותר לומר תרופות מצב הרוח, יברך האל, את ממציאי הפרוזק וכל שושלת ילדיו ובני דודו, התרופות שפותחו מאז במהלך 30 שנות הפיתוח של התרופות נוגדות החרדה ודיכאון.

כיום אלו הן התרופות הנמכרות ביותר בעולם, כמובן לא קל להיות בנאדם, והן משפרות ללא ספק בצורה מרשימה ביותר את איכות החיים.

 

רצוי מאוד, למי שמוכן, רוצה ולעיתים, לא נעים לומר, שיש לו האפשרות הכספית לכך לפנות לטיפול פסיכולוגי העשוי לסייע רבות.

הטענה "אני לא מאמין בפסיכולוגיים" ידועה ונפוצה.

לדעתי שאלת האמונה מיועדת אך ורק לשאלת קיום האלוהות, אותה אנו לא פוגשים במוחשי, כך שזו שאלה של אמונה.

 

באשר לפסיכולוגיים, הרי הם נראים, נשמעים, מדברים, קולעים או מפספסים, מבינים או לא, מכילים את הנאמר להם ו"נמצאים" עם הפציינט, הקיצור, ניתן לנסות ולראות אם יש בזה טעם וערך מוסף.

 

אז נמשיך להעריך ולהוקיר באדם הפוגש את פנימיותו ולומד לאהוב ולקבל עצמו כפי שהוא, גם נוכח טעויות של עצמו ושל אחרים שהתרחשו בחייו.

 

אהבה, קבלה וסליחה לעצמי ולזולת הם עקרונות המשחק של שיפור האיזון הנפשי.

 

שרק נהיה בריאים ומאושרים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת