00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

לא לבד בברלין

"...נולדתי בשנת 1932 לזמן של מלחמות וחיים קשים. עד גיל חמש או שש הלכתי לחדר ללמוד תלמוד תורה. הייתי הולך רעב לחדר. בערך כשהייתי בגיל שבע פרצה מלחמת פולין-גרמניה (נבלות שימותו). הגרמנים(נ"ש) הפציצו את העיר והבית שלנו נהרס לגמרי. זה היה בערך בשנת 1939... הרגשתי שחייבים לברוח. אמא התחילה לארוז חבילות קטנות ומסרה לכל אחד חבילה ויצאנו לדרך. גם סבא יחיאל. בשלב הזה אני לא זוכר אם הלכנו ברגל או נסענו בעגלה עם סוסים. אבל זה לא כזה חשוב. העיקר היה לברוח מהגרמנים (נ"ש)..."
(מתוך היומן של אבא שלי ז"ל)

אני אוחזת במזוודת הטרול בחוזקה, מרגישה שהדם נעצר לי באצבעות הידיים. ביד השנייה אני מקנחת את  האף עם הטישו, מנסה לעצור את פרץ הדמעות ששוטפות את פניי. ההתרגשות שתוקפת אותי מאיטה את צעדיי כשאני יורדת מכבש המטוס בנמל התעופה של ברלין. כבת דור שני לניצולי שואה, אני מתקשה להאמין שאני עומדת על אדמת גרמניה...

אחרי התחבטויות רבות אם לנסוע,או לא, לגרמניה, אני נוחתת בברלין. לצד כובד המזוודה מתלווה תחושת כבדות נוספת. אני שומעת מסביב את השפה וזה עושה לי אסוציאציה אחרת. גם רעש הרכבות והחשמלית הדוהרת תורמים לזה. העיר נראית כמו כל עיר בירה אחרת באירופה. האנשים אדיבים וידידותיים אבל משום מה נדמה לי שזה רק למראית העין. או שלא. אני נזכרת שבכל פעם כשהיו מזכירים את המילה גרמנים ליד אבא שלי, הוא היה תמיד מוסיף את המילה `ימח שמם` או `נבלות שימותו`. הוא אף פעם לא עשה הפרדה בין גרמנים לנאצים. מעניין מה הוא היה אומר על הנסיעה שלי לגרמניה. אני תוהה גם מה סבא שלי מצד אמי היה חושב על זה. חשבתי שאהיה עסוקה ברגשות האשם של העם הגרמני, אבל במקום זה אני מוצאת את עצמי עסוקה עם רגשות האשם אצלי...

אני מסתובבת ברחובות ברלין מנסה להנות מהאתרים המרתקים שיש לעיר הזאת להציע. אני מגיעה לאנדרטה לזכר קורבנות השואה. היא ממוקמת בדיוק כמה מטרים מהבונקר של היטלר. זה לא מקרי. שם בחרו להציב אותה. אני מרכינה ראש לזכר הניספים, אבל מיד מרימה אותו בגאווה. אני מרגישה יהודיה וישראלית גאה. רוצה לקוות שגם אבא וסבא שלי גאים בי. אולי סגרתי בשבילם מעגל. הם היו אנשים גאים. במיוחד אבא שלי. בכלל, גאווה זו אולי התכונה שהכי בלטה אצלו. גדלתי על ברכי סיפור הבריחה שלו ושל משפחתו מפולין מיד עם תחילת מלחמת העולם השנייה (וגם אקדיש לזה פוסט נפרד בהמשך). כשבזכות אותו תכנון מדוקדק של אבא שלי ניצלו חייו וחיי משפחתו. ככל שחלפו השנים והתבהרו זוועות השואה, התעצם סיפור הבריחה, והמשפחה המורחבת שלו היתה גאה בו מאוד והוקירה לו תודה. לעומת זאת במשפחה של אמי, התביישו לספר והסתירו את כל הקורות שעבר סבא שלי במחנה עבודה בכפייה ברומניה. אפילו את שם המחנה נודע לנו רק בשנים האחרונות אחרי עבודת שורשים מקיפה.

אני ממשיכה לטייל בעיר. ברלין מרתקת אותי, אבל הדיאלוג הפנימי לא מרפה. אנחנו מגיעים למוזיאון של אוטו ויילד. עוד חסיד אומות עולם שהעסיק בבית המלאכה שלו יהודים עיוורים או עם לקויות ראייה והציל אותם ממוות. כששומעים על זה מבינים שגם אז היו אנשים טובים באמצע הדרך. אנחנו אף פעם לא עוצרים לחשוב איך אנחנו היינו מתנהגים במקומם (או שאולי אנחנו מעדיפים לא לחשוב על זה בכלל...).
אנחנו ממשיכים בנסיעה וחולפים על פני חומת ברלין, או יותר נכון מה שנשאר ממנה. המעבר בין החלק המזרחי והמערבי של העיר הוא מהיר. משקף את המעבר שאנחנו עושים מהעבר להווה. יש כל כך הרבה מה לעשות ולראות בעיר הזאת, אבל אני מרגישה צורך לחוות את האתרים המשמעותיים בהיסטוריה ובזכרונות. האוטובוס חולף על פני הרייכסטאג, בית הפרלמנט הגרמני. זה המקום שהיווה את אחד המנופים לעליית הנאצים לשלטון. אני לא מצליחה להתרכז בארכיטקטורה של הבנין, גם כשהמדריך מפליא בשבחו של הארכיטקט. אבל אני מרגישה גאווה לחלוף על פני הבנין. אולי זה בשביל אבא וסבא שלי. אולי זה בשבילי. אבל אולי זה בשביל הדורות הבאים. מה שבטוח שאני לא מרגישה לבד בברלין!!...                         

 

                                                                        לזכרם של אבי וסבי

                                                                                                                  אביבה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת