00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרקולוג @ Perkolog

החיים שלנו הם כמו גורדי שחקים

כששמעתי בראשונה על אסון התאומים, הייתי, כה מתאים, בבית קברות.

זה היה בית הקברות של קיבוץ עינת, הובלנו למנוחות את נתניה ("תנקה"), אמא של חברתי הטובה ביותר, שנפטרה בטרם עת אחרי ניתוח מוצלח. הלם בפני עצמו. בין הבאים ללוויה היו עיתונאים, שסיפרו על מטוס שפגע באחד ממגדלי התאומים. נשמע הזוי לגמרי.
 
כשהגענו מיד אחרי הלוויה לבית האבלים בפתח תקווה, היתה שם טלוויזיה פתוחה. ראינו שם את צילומי המטוס הפוגע במגדל, פוגע שוב ושוב. כמו סרט אסונות מהסוג שאני לא הולכת לראות אף פעם. לא יודעת אם זה היה הבניין בו שכנה מסעדת "ווינדוז אוף ד'ה וורלד", שם סעדתי כמה חודשים קודם לכן עם אותה חברה שבדיוק התייתמה. זמן קצר לאחר מכן, הלא ייאמן קרה שוב - נכנס מטוס שני במגדל שנותר. אין דברים כאלה. אפילו בחלומות הגרועים ביותר.
 
מאז,  בתאריך השנה לפיגוע, אני צופה שוב ושוב בסרטים התיעודיים בערוץ ההיסטוריה ובערוץ דוקו, כמו שאני עושה ביום השואה מאז ילדותי (אז זה היה קריאת ספרי שואה). קולטת סיפורי חיים, סיפורי מוות, סיפורים עם נסים בלתי אפשריים, על החלטות של הרגע האחרון שחרצו גורלות. החלטת לעזור לאשה זקנה לרדת במדרגות והיא עיכבה אותך? זה עשוי להיות הדבר שהציל את חייה - וגם את חייך.
 
כך תיאר את זה ג'ונתן ספרן פויר בספרו המשובח "קרוב להפליא ורועש להחריד" (תרגום: אסף גברון):
 
"הרמתי את הראש, היו מאות אנשים סביב הטלוויזיות עכשיו, מאיפה הם הגיעו? עמדתי והסתכלתי, לא הבנתי מה אני רואה על המסך, האם זאת פרסומת, סרט חדש? כתבתי 'מה קרה?' והראיתי את זה לאיש עסקים צעיר שצפה בטלוויזיה, הוא לגם מהקפה שלו ואמר, 'אף אחד לא יודע עדיין', הקפה שלו רודף אותי, ה'עדיין' שלו רודף אותי. עמדתי שם, איש בהמון, האם הבטתי בתמונות, או האם קרה משהו מסובך יותר מזה? ניסיתי לספור את הקומות מעל מקום הפגיעה של המטוסים, האש תבער למעלה דרך הבניינים, ידעתי שהאנשים האלה לא יינצלו, וכמה היו במטוסים, וכמה היו ברחוב, חשבתי וחשבתי. בדרך הביתה עצרתי לפני חנות אלקטרוניקה, חלון הראווה היה רשת של טלוויזיות, כולן חוץ מאחת הראו את הבניינים, אותן תמונות שוב ושוב, כאילו העולם חזר על עצמו..."
 
ויש לו שם משפט שמסכם הכל בצורה כל כך מטלטלת:
 
"חשבתי על כל הדברים שכולם תמיד אומרים, ואיך כולם ימותו בסוף, אם זה בעוד שבריר שנייה, או ימים, או חודשים, או 76.5 שנים, אם רק נולדת. כל מה שנולד מת, מה שאומר שהחיים שלנו הם כמו גורדי שחקים. העשן עולה במהירויות שונות, אבל כולם בוערים, וכולנו לכודים".

הפייסבוק של פרקוליתון - בעיקר על יחסים ועל אהבה
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל perkolit אלא אם צויין אחרת