00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

127 שעות


במאי: דני בויל
שחקנים: ג`יימס פרנקו
תסריט: דני בויל, סיימון בופוי

ז'אנר: מתח
, דרמה
שנה: 2010

זוכרים איך ב-75' יצא "מלתעות", סרט שגרם אפילו לשחיינים הכי מנוסים לפחד מלהיכנס למים?
אני אזכור, איך ב-2011, יצא (בישראל) סרט שגרם אפילו למטפסי ההרים המנוסים ביותר לשקשק מהתחביב שלהם. איך אני יודע? כי אני מטפס הרים בעצמי. כבר כבשתי כמה וכמה פסגות ברחבי הארץ, והלכתי במסלולים שאנשים בגיליי לא היו חולמים עליהם, מסלולים שמצריכים סיבולת עצומה. לכן, "127 שעות" היה צריך להיות מאוד אפקטיבי, כדי לגרום לי לפחד מהדבר שאני כה אוהב.

ארון רלסטון (ג'יימס פרנקו) מקולורדו הוא איש רגיל שעובד בעבודה רגילה לחלוטין, אבל התחביב שלו הוא טיול אתגרי-ספורטיבי/טיפוס הרים. ברגע שהוא מוצא הזדמנות, הוא קופץ לאוטו שלו ונוסע למדבר יוטה שורץ הקניונים והצוקים. הוא מתכנן טיול של רבע יום, כך שהוא לוקח איתו בקבוק מים אחד, תיק שיש בו שקית שתייה, שני בוריטוס וציוד מינימלי הכולל רק מצלמה, חבלים, נגן מוזיקה, אולר ועוד (בתור מטפס הרים, אני יכול לאשר שזה נחשב מעט). יותר מזה, הוא גם לא אומר לאף אחד לאן הוא הולך, או בעצם - שהוא בכלל הולך לאנשהו, והוא לא לוקח איתו שום טלפון.
בהתחלה, הטיול הולך ממש טוב - הוא מטפס כמו מקצוען, רואה נופים מדהימים, מצלם כמה תמונות מגניבות ואפילו מוצא לזמן לשחייה בלבוש מינימלי עם שתי מטיילות להן הוא עזר למצוא את הדרך. אבל אחרי שהוא נפרד מהן, הוא עובר בתוך נקיק צר, ותוך כדי הירידה, קורה הנורא מכל - סלע ענק מחליק ממקומו, מפיל את ארון במורד הנקיק ואז נופל על ידו ומוחץ אותה לחלוטין. היד שלו מרוסקת לגמרי, הוא לא יכול לזוז לשום מקום, והוא לכוד בין שני קירות אבן שרחוקים אחד מהשני בפחות ממטר, מנותק מכל העולם, לבוש בבגדים קצרים שלא בדיוק יחממו אותו בלילה המדברי הקר, כעט ואין לו אוכל ומים, וכשהוא קורא לעזרה - אף אחד לא שומע אותו. מכיוון שאין לו אמצעי תקשורת, הוא לא יכול להתקשר לאף אחד, ומכיוון שלא הודיע לאף אחד שהוא הולך לטיול, אז הוא מבין שאין לו גם מה לצפות לעזרה. הסרט מתאר את מה שקרה במהלך 127 השעות בהן ארון שהה מתחת לסלע, ואת סופו המזעזע של האירוע. אה, והכל מבוסס על סיפור אמיתי.

האתגר ב"127 שעות" הוא שכולו מתרכז בדמות אחת, ומתרחש במקום אחד כל הזמן. לכל שחקן בעולם יש את הסכנה שהופעה מסוג כזה תצא לו או מעצבנת מדי, או לא  כריזמטית מספיק, או פלצנית מאוד. ההופעה של ג'יימס פרנקו היא לא אף מהדברים האלה. פרנקו מצליח לגלם את דמותו של ארון בצורה שגורמת לך להתחבר אליו במאה אחוז. ההופעה שלו היא גרנדיוזית ואינטימית באותה זמן, מפני שהוא אמור גם להראות את הצד ההרפתקני והצעיר שבו, וגם את הצד הרגשני והפילוסופי שבתוכו. אין רגע שבו לא האמנתי לתחושת הפחד ובמיוחד תחושת החרטה שהוא חווה, חרטה על כל הדברים בחיים שהוא לא עשה נכון, ועכשיו כבר מאוחר מדי לתקן. הרגעים שבהם הוא מבטא את התחושות הללו הם מרגשים ומצמררים כאחד. סצינה אחת שלא אספיילר אותה מצליחה לבטא, בכמה משפטים בודדים של פרנקו - גם את החרטה העמוקה שלו, וגם את ההתחרפנות הנפשית שהוא מתחיל לחוות. בזכות משחק נהדר, הסצינה הזאת היא אולי החזקה ביותר שראיתי השנה.

המשחק של פרנקו משלים את התסריט, שמצוייד בכמה סצינות מבריקות, מונולוגים כתובים נהדר, אבל בעיקר מעלה הרבה שאלות על עד כמה מובן מאליו אנחנו לוקחים את החיים, ועד כמה אי אפשר לדעת מה תחשוב על בחירות העבר שלך כשתגיע למצב שבו אתה על סף מוות. הרבה מאוד סצינות בוחנות את הסוגייה הזאת, ועל-אף שזה נשמע משעמם, אין כאן שום סצינה שמרגישה מיותרת, ושום סצינה שהייתה חסרה. הכתיבה והמשחק פה הם מהטובים ביותר שראיתי השנה, אבל הם מהווים, בסופו של דבר, רק שליש מהסרט. השליש השלישי הוא הבימוי.

"127 שעות" מבוים על ידי דני בויל, מי שאני בהחלט מגדיר כמו אחד הבמאים האהובים עליי... בגלל סרט אחד שלו. אני מודה, ראיתי רק סרט אחד של דני בויל, אבל הסרט הזה, "טריינספוטינג", היה מספיק מדהים בשביל להיכנס לרשימת הטופ 10 ובשביל להכניס את הבמאי שלו לרשימת הבמאים האהובים עליי.
לכן, החשש העיקרי שהיה לי מ"127 שעות" היה שזה באמת לא ייראה כמו סרט בוילי. אלא שכבר בדקות הראשונות שלו, "127 שעות" הציג סצינה של מסך מפוצל, וסצינה של עריכת שוטים מהירה. ואז הבנתי שדני חזר אלינו. כל דבר שאהבתי ב"טריינספוטינג", מצא את דרכו גם אל "127 שעות". עריכה מהירה? כן. מסכים מפוצלים? כן. זוויות צילום לא שגרתיות? כן. כל מיני קטעים שמהירות התזוזה בהם מואצת או מועטת באופן קיצוני? כן. כל הסגנון הוויזואלי ה"מוזר" הזה כבר לא נדיר בקולנוע בימינו, אבל דני בויל הוא אחד הממציאים שלו, והוא אחד היחידים שיודעים להשתמש בו מבלי שזה ייגרע מאלמנטים אחרים בסרט או יהיה מעצבן לגמרי. טוב, בעצם יש הרבה מבקרים שטוענים שזה דווקא כן מעצבן. ישנן לא מעט ביקורת ששמות ללעג את העובדה שכמעט כל פעולה שארון עושה - כמו, למשל, לקחת שלוק מים מהבקבוק שלו, לחשוף את עצמו לאור השמש, או לעשות קשר מסוים על החבלים שלו - ערוכה ומצולמת באופן שגורם לה להראות כמו סצינת אקשן עמוסת אדרנלין, שיש לה חשיבות ענקית בעלילה. לפי המבקרים הללו, הסצינות האלה סתם מעצבנות ומותחות שלא לצורך, והופכות את הסרט לקומדיה שלא במתכוון. טוב, יש לי עדכון קטן בשביל אותם מבקרים - אם אתם הייתם תקועים מתחת לסלע במשך חמישה ימים, אני מניח שמבחינתכם, כל דבר קטן שאתם מצליחים להכניס לפה, כל דבר קטן שאתם מצליחים לעשות, ולמעשה כל שנייה שעוברת שאתם עדיין חיים בה - הייתה מרגישה לכם כמו אירוע מרגש, וזאת בדיוק התחושה שדני בויל מצליח להעביר פה. זה לא מעצבן, זאת פאקינג הברקה בימוי!!!

אופס, נראה שכבר נכנסתי למצב "פאנבוי", אבל אני מבקש שתסלחו לי, כי "127 שעות" הוא אולי הסרט הראשון מאז "האביר האפל" שאני לא יכול להצביע בו על משהו ולהגיד עליו "זה לא היה טוב". הסטייל והכישרון של יוצריו פשוט נוטפים ממנו, וכל אלמנט בו משוייף עד לכדי מושלמות. לא מדובר במשהו יותר טוב מ'טריינספוטינג'  - בכל זאת, על דבר כזה קשה מאוד להתעלות - אבל אני כן מקווה שהוא יגיע למעמד פולחני כמו שלו. לא הרבה סרטים פונים בלי רחמים אל כל החושים שלך ומסבירים לך את המשמעות האמיתית של חיים, מוות ומה שביניהם, ועוד עושים את זה עם איכות הפקה מדהימה. הסרט הזה לא שווה צפייה - הוא מחייב צפייה. עכשיו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת