00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

ברגוע

בוקר, סיימתי להתארגן ולהתלבש, אני צריכה רק לחתוך סלט, להוסיף לו איזה משהו קטן ואני מוכנה לצאת מהבית לעבודה... אבל במקום זה אני הולכת לחדר השני, מתיישבת מול המחשב וכותבת. גם אתמול בלילה, ב' כבר ישן, ואני הייתי גם בדרך למיטה, אבל במקום זה נכנסתי לחדר השני, התיישבתי מול המחשב, והתחלתי לכתוב. כתבתי את ההתחלה של הסיפור שלי בפעם הראשונה. עברתי שלב, לא עוד רק מחשבות כלליות בזמני הפנוי ורשימות חטופות מבולגנות במחברת טיוטה. ממש כתבתי. נכנסתי לפרטים, ניסחתי בדיוק את מה שהיה לי בראש מלפני וגם את מה שצץ באותו הרגע, ונהניתי. לא מיהרתי, ונהניתי.

אני חוטאת כל הזמן בלמהר. לעשות את הדברים בלחץ ומתוך מטרה לסמן איזשהו וי. במיוחד זה מפריע לי שאני ממהרת כשאני כותבת. אני רוצה להירגע, להנות, לברוח אל המילים, ובמקום זה אני בלחץ לכתוב מהר כי אני ממהרת לעבודה, או כי כבר מאוחר וצריך לישון. אבל אתמול בלילה התחלתי לכתוב את הסיפור שלי, או כי זה היה הרגע הנכון שלי להתחיל לכתוב אותו, או כי הצלחתי להפסיק למהר, הצלחתי לשכנע את עצמי שזה שהשעה כבר 12:30 ומחר אני רוצה לקום מוקדם לעבודה זה לא נורא, לא יקרה כלום אם אני אשב לכתוב קצת ואין למה למהר למיטה. או שניהם יחד. עכשיו זה רק אני והמחשב, אמרתי לעצמי, עכשיו זה רק אני וההתחלה.
וזה עבד! כתבתי מתוך מקום נינוח ורגוע באופן שוטף וזורם במשך שעה, עד שנקטע שצף הכתיבה והגעתי לנקודה שבה אני צריכה לחשוב, אוקי, מה עכשיו? איך אני רוצה להמשיך מכאן? אז החלטתי שעדיף לחשוב על זה מהמיטה, תוך כדי שינה, ופרשתי לישון.

עכשיו, 8:30 בבוקר, ואני מנסה ממש חזק להמשיך בגישה של אתמול ולשכנע את עצמי שאני לא צריכה למהר לעבודה. יש לי את העבודה האידיאלית, אני לא מחתימה כרטיס, אף אחד לא ממש מפקח על מתי אני באה ומתי אני הולכת, סומכים עלי שאני יעשה את מה שצריך מתי שצריך. אף אחד לא יעיר לי אם לא אגיע יום אחד או כמה ימים. (במקסימום, לפעמים כשאני מתבכיינת על הכמות המטורפת של הדוגמאות שעוד יש לי לעבוד עליהן, המנחה שלי יכולה לזרוק לי שאם הייתי עובדת 8-9 שעות בכל יום במקום 5-6 שעות, הייתי מתקדמת יותר מהר. הערה כזו מספיקה כדי לגרום לי ממש להשתדל לעבוד יותר בכל יום, ממש עד שהכתף שלי כבר כואבת מרוב שהחזיקה את משקל הפטיש הכבד והעיניים שלי כבר שורפות ולא משנה כמה אני משפרת את הפוקוס במיקרוסקופ, אני לא בפוקוס...) ככה שבתנאים האלה, אני אמורה להרגיש הכי רגועה ונינוחה ולא למהר כל הזמן..

 מה הפואנטה? אין פואנטה! אני כותבת, זה כבר משהו. למרות שזה מרגיש לי כאילו אני כותבת על כלום ולא אומרת משהו מיוחד, לפחות אני כותבת.

היום אני מכריזה על יום רגוע. בלי רגשות אשם, בלי למהר. אני יעשה כל מה שאני רוצה ואני גם יעשה כל מה שאני צריכה, יש מספיק זמן ואני אספיק את הכל! :) 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת