00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי ניקוד

אישה, למטבח!

ב 1868, כשפורסמה המהדורה הראשונה של "נשים קטנות", קרו שני דברים: הספר הפך להצלחה מסחררת (ההוצאה לאור לא עמדה בביקוש ולא הצליחה להדפיס מספיק עותקים עבור הציבור הנלהב), ובנות ונערות התחילו להשוות את עצמן למג, ג'ו, בת' ואיימי ולנסות להבין מי מבין ארבע הנשים הקטנות מייצגת אותן. 
"נשים קטנות" הוא עדיין ספר פופולרי למדי, ובנות בכל העולם עדיין מנסות להבין אם הן מג הענוגה, ג'ו הלוחמנית, בת' השברירית או איימי המציאותית. אני מרשה לעצמי להמר, על פי מדגם לא מייצג בעליל שערכתי בקרב חברותיי, שרוב הבנות היו כנראה בוחרות להיות ג'ו או בת': הפמיניסטיות במוצהר מחבבות את ג'ו, שכותבת בתקופה שבה הכתיבה לא נחשבה לעיסוק הגון עבור נשים, שלא רוצה להנשא ושנהנית לעזור בכלכלת הבית. ובל נשכח את השיער הקצר. כמובן, ג'ו מוותרת עם סופו של הרומן על הכתיבה, נישאת ועוזרת בכלכלת המשפחה בדרך היחידה שבה מקובל שאישה תעשה זאת במאה התשע עשרה: גידול ילדים. והשיער? גדל. הרגישות יותר מעדיפות את בת', שבזמנה הפנוי, כשהיא לא פורטת ברגש על הפסנתר, נמצאת במצב גסיסה כזה או אחר, ושביישנותה הכרונית הופכת אותה כנראה לדמות עם הכי פחות מלל בהיסטוריה של הספרות הנשית העולמית. 
אני מניחה שלאחר תיאור שכזה, מיותר לציין שאני לא ג'ו ולא בת'. 
מיותר גם לציין שאני אוהבת בכל לבי ונשמתי את "נשים קטנות" למרות קיטונות הביקורת והביקורתיות שהספר מעורר בי, ואולי אפילו בגלל אלו. "נשים קטנות" מעלה לדיון קונפליקטים של מגדר, נשיות, פמיניזם ואמהות למרות, ואולי בגלל, שנכתב בתקופה שבה לא נהוג היה לדון בקונפליקטים האלה בגלוי. (על כך ועוד, אפשר ורצוי לקרוא באחרית הדבר המעניינת של רינת פרימו בתרגום החדש של הספר.) וכמו כל חברותיי שנמנות על אוהבות הספר - גם אני ביליתי חלקים ניכרים בילדותי ונעוריי בניסיון להחליט איזו אישה קטנה אני. והשאלה הזו ממשיכה להעסיק אותי עד היום, ובעיקר בימים האחרונים, שביליתי בחברת הספר, כשמטרתי המוצהרת היא בחינת התרגום החדש ומטרתי הבלתי מוצהרת אך המושגת והרצויה עד מאוד היא לחזור לילדותי. 
הורדנו מהפרק את ג'ו ובת' והותרנו אותן להמון המשתולל. 
מג המפונקת, הבזבזנית והסבלנית, מעוררת בי אותם רגשות אנטגוניזם שמעוררות בי שתי אחיותיה, אם כי מסיבות אחרות: הכניעות שלה, הנכונות שלה להתפשר על מגוון ערכים, עקרונות וקניות, והתבוסתנות שבה היא מקבלת את מצבה - כל אלה ועוד עושים לי חלושעס.
אז נשארנו עם איימי.
איימי היפה, היהירה, וכמסתבר: החכמה. איימי, שעומדת בצורה מבריקה על ההבדל שבין גאונות וכשרון, התלהבות וניצוץ. איימי, שמכלכלת בחוכמה את צעדיה ושמצליחה, למרות המכשולים שעומדים בדרכה, להשיג את מטרתה (בין אם זו מטרה הולמת או לאו). איימי. היחידה מבין הנשים הקטנות שמצליחה להביא אותי לידי דמעות (לא מותה של בת' ולא שערה של ג'ו ובטח שלא חתונתה של מג הצליחו לעשות לי מה שעשתה לי איימי בסופו של הספר, כשפיסלה דמות תינוקת באבן כדי ש"בכל מקרה תשאר [לה]לפחות הדמות של המלאכית הקטנה" שלה, ילדתה השברירית). היחידה מבין הנשים הקטנות שמעוררת בי תחושת כבוד. האישה הקטנה שמאז ומתמיד הייתה החביבה עליי. האנדרדוג, הדמות המפתיעה, הדמות היחידה במהלך הספר שעוברת, לטעמי, תהליך אותנטי.
 
בעוד כמה שנים יגיע תורה של בתי לקרוא את הספר. כבר עכשיו אני תוהה איזו אישה קטנה היא תבחר לה כמודל, והאם לאמהות שלי תהיה השפעה כלשהי על הבחירה הזו. ושמחה - על כך שאני מגדלת אותה בעולם שבו מותר יהיה לה לבחור מי תרצה להיות. 

נשים קטנות/ לואיזה מיי אלקוט
מאנגלית: שרון פרמינגר
ידיעות ספרים
פרק ראשון מתוך התרגום החדש - כאן, להנאתכם. 



אביגיל גרייף קנטורוביץ'

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

קוביית אלבום
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל בלי ניקוד אלא אם צויין אחרת