00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

אדון האופל

אז התחלתי לכתוב.

תמיד שנאתי את שמי.
אולי להגיד שנאתי זה טיפה מוגזם, אולי עדיף לא התחברתי? כן. מאז ומעולם לא הרגשתי מחוברת לשם שלי. כששואלים אותי למה אני מסבירה ש"הוא לא מתגלגל לי טוב על הלשון... ההברות לא מתחברות אחת לשניה בטבעיות." בפעמים הספורות שהקרובים אלי ביותר קוראים לי בשמי המלא, אני לפתע מרגישה שהם מרוחקים ממני... מרגישה זרה להם ולעצמי. אולי זו הסיבה שיש לי מעל עשרה שמות חיבה וכשקוראים לי באחד מהם אני מרגישה יותר קרובה. היתה תקופה ששקלתי להציג את עצמי בשם החיבה החביב עלי, אך זה הרגיש לי מאולץ, כאילו שאני משקרת... מעולם לא עלה בדעתי פשוט לשנות את השם שלי, אפילו לא לגרסה המקוצרת החביבה עלי, שזה אומר להוריד רק אות אחת. כנראה שאני לא מסוג האנשים האלו שמוכנים לצאת מול כל העולם ולהגיד- "ככה החלטתי וזה מה שאני רוצה!" אני לא נוהגת לשבור מוסכמות. אני מעדיפה להישאר במקום השקט והמוגן ולא לצאת החוצה אל מול העולם.

בילדות הייתי מאוהבת בערפדים, בולעת בשקיקה ספרי אימה (היום אני הרבה יותר פחדנית...), נמשכתי למיסתורין, חלמתי בהקיץ על בתי משוגעים ועל בתי סוהר והייתי מטורפת על בגדים שחורים. פעם, הטירוף שלי היה יוצא כשהייתי רוקדת. אומנות כמו מחול היא דרך מצויינת להוציא את הטירוף שבפנים בלי שזה יראה מוזר או... מטורף מידי. זו אומנות. במבחן הסופי של הבגרות במחול צריך ליצור כוריאוגרפיה. יצירה שהיא רק שלי ואני אחראית בה על הכל, מוזיקה, תלבושות, משתתפים, סגנון,  נושא... הכל שלי. כבר שנה לפני, בכיתה י"א החלטתי על מה אני הולכת לעשות את הבגרות שלי. הסיפור מתרחש בתוך טירה אפלולית הממוקמת במרומי הר גבוה, מהטירות שמדמיינים כשחושבים על דרקולה... מוקרן סרטון (קטע הפתיחה של "המספריים של אדוארד"), שבו המצלמה מטפסת לאיטה ומתקרבת לטירה הגבוהה... כשהסרט מסתיים והמסך עולה, ניתן להבחין בשלוש נשים, עומדות בפרופיל ולבושות בשמלת תחרה לבנה שבעצם בנויה מתחבושות תחרה המלופפות סביב גופן. מוזיקת קאנטרי כזו מתחילה להתנגן והן מתחילות לרקוד ביחד אבל כל אחת לחוד, בקטע שמדגיש נשיות, סקסיות ועדינות. לפתע המוזיקה מתעוותת ונקטעת ובמקומה משתלט קול נמוך ומאיים:
"?Who`s in the house? who`s in the house"
(זה סוג של שיר של לימפ ביסקיט שאפשר לשמוע כאן.)
בינתיים נחשפות שלוש דמויות נוספות, לבושות בשחור ובמקום פנים יש להן מסכות צבעוניות וענקיות (שהזמנתי דרך האינטרנט במיוחד מניו-אורלינס). הן ה"מוטציות" והן מתקרבות אל הנשים בצעדים מאיימים. כל אחת מהן תופסת אישה אחרת ומשתלטת עליה בעדינות אגרסיבית בדרך שונה. תפקיד המוטציות הוא להתרבות ולהפוך את הנשים למוטציות כמוהן. כשהן מסיימות את תפקידן, הן נסוגות אחורה וכאן מתחיל התהליך של הפיכת הנשים למוטציות. בשלב הראשון מתנגנת מוזיקת אופרה והנשים "מתאבלות" על אנושיותן ההולכת ואובדת. בשלב הבא, מוסיקת טראנס נכנסת והנשים נכנסות למין אקסטזה מטורפת במהלכה הן קורעות מעליהן את התחרה הלבנה ותנועותיהן נהפכות לחדות, מהירות ומפחידות. כל אחת בטירוף שלה. בשלב השלישי והאחרון, שמלות התחרה כבר זרוקות על הרצפה, המוטציות שוב מתקרבות ומלבישות מסכה על פני הנשים. תם ונשלם, מולנו עומדות שש מוטציות שחורות, כל אחת אחרת, והן מבצעות לסיום קטע מהיר, אחיד ומכני כאות לניצחון כוחות האופל. 

או לפחות זה הסוף המקורי שאני תיכננתי. במציאות, רכזת מגמת המחול שיכנעה אותי שצריך לשנות את הסוף כי אני לא מבליטה את עצמי מספיק. אז לפני השלב הסופי האישה שהיא אני מצליחה לברוח, ובזמן ששאר המוטציות רוקדות את ריקוד הניצחון שלהן, היא (אני) מגיעה למקום נסתר, שומטת את המסכה מידיה, נעטפת בחזרה בבד התחרה הלבן בניסיון להחזיר לעצמה את הנשיות שלה ונשארת לנצח כיצור כלאיים חצי אנושי-חצי מוטציה.
כמובן שהבוחנים של הכוריאוגרפיה האפלה שלי לא הבינו את רוב פרטי העלילה, וקיבלו רושם של משהו סבוך ולא ברור, מורכב מידי וארוך מידי, שבו "לא הראתי מספיק טכניקה כפי שציפו ממני". 

כשהפסקתי לרקוד, הצד האפל שלי מצא את נחלתו בלהיות לסבית, והטירוף שלי קיבל ביטוי מלא בתוך הקשר ההוא. הדיכאון והדרמה שלטו בחיי במשך תקופה ארוכה ומעניינת. עד שהתחילו לבצבץ בתוכי ניצוצות של אור, שהלכו ונהיו אינטנסיביים עד כדי כך שאילצו אותי לעזוב מסיבה לא ברורה את הכל ביום בהיר אחד ולנסוע למסע גילוי עצמי בהודו, להתחבר לצד המואר שלי, זה שאוהב גברים.
(מרגע זה העיניינים מתחילים להיות קצת קיטצ'יים אז אני מתנצלת מראש) הודו היתה המקום המושלם לצד המואר והרוחני שלי, מהר מאוד האושר דחק את הדיכאון ואור בוהק שרר בכל מקום. אך אדון האופל שבתוכי לא קיבל בשמחה את ירידתו מכס השליטה בחיי ולא הסכים לוותר עלי. הייתי נעה הלוך ושוב בין הצדדים. כל האישיות שלי, עד היום, היא כמו חפץ שמונח על כף המאזניים ומתנדנד הנה והנה, פעם למעלה ופעם למטה. ואז למעלה שוב. ואז למטה. ובעודי למטה, נטרפת מעצמי אי שם בדהרמסאלה, הגיע האביר על הסוס הלבן- והציל אותי. פשוטו כמשמעו. זו היתה אהבה ממבט ראשון. ממש כמו באגדות. אהבה כמו שרק אלו שבאמת מאמינים באהבה משוכנעים שקיימת. אהבה כזו שבשבילה מוותרים על הכל. כזו שגורמת לכם לרכב מחובקים על אופנוע אל עבר השקיעה עד לנצח נצחים.

בתוך כל הוורוד הזה כמעט שכחתי את אדון האופל שלי. אך כמו שהוא יודע לעשות הכי טוב, הוא הזכיר לי בעדינות שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום. התבכיינתי- "דווקא עכשיו כשאני רוכבת מחובקת על אופנוע אל עבר השקיעה עד לנצח נצחים?!" אבל הבנתי, אדון האופל הפרטי שלי לעולם כנראה לא יוכל ללכת מחיי ללא שוב. הוא חלק ממני, בלעדיו אני לא אני. ואני צריכה ללמוד התקיים איתו בשלום. עלי לתת לו את המרחב שלו, שבו יוכל לקחת את השליטה לידיו, אבל במיתון. בלי להרוס את כל מה שבניתי, בלי לכבות את האור שלי.
אז התחלתי לכתוב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת