1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

החתול במגפיים – הגרסא הריאלית (סיפור לשבת)

היה היה פעם טוחן ולו שלושה בנים.
הטוחן היה אבא למופת ומעולם לא הפלה בין ילדיו – כולם השתתפו בעבודות הבית והטחנה במידה שווה וכולם קיבלו את אותו אוכל ואותם דמי כיס.
(יש השואלים היכן הייתה אימם של הבנים בסיפור. התחקירנים שלי נשלחו לבדוק זאת והעלו חרס בידם. בדיקה מקיפה של החרסים גילתה שהם אינם שייכים לסיפור הזה ולכן נאלצו להניח שהטוחן היה אלמן או גרוש ואולי הילדים בכלל נולדו לא מאם בשר ודם אלא מרוח הקודש – אבל זה כבר סיפור אחר)
 
לאור השוויון הרב במהלך חייהם, הילדים היו המומים כשקראו את צוואתו של אביהם (הם היו קצת פחות המומים ממותו מכיוון שהוא היה כבר בן 120). במקום לחלק את הרכוש שווה בשווה בין הבנים, הוריש האב את רכושו בצורה הבאה:
  • 7/11 חלקים מהרכוש ניתן לבן הגדול
  • 53.7% מהנותר ניתן לבן השני
  • כמה קיבל הבן הצעיר?
 
אחרי שהבנים מרטו את שער ראשם בניסיון להבין את הצוואה הם גילו כי בעצם זו לא הייתה הצוואה הנכונה אלא מדובר היה בתרגיל חשבון שהשתרבב איכשהו לתוך מסמכיו של האב המת.
אבל הצוואה האמיתית הייתה מביכה לא פחות (אם כי פשוטה יותר): הבן הבכור קיבל את טחנת הקמח (עיקר הרכוש המשפחתי). הבן השני קיבל את סוסו של האב ואילו הבן הצעיר קיבל את החתול המשפחתי.
הבן הבכור שמח מאוד – עתידו הכלכלי היה כעת מובטח.
הבן השני הרגיש מתוסכל, אבל הוא ידע מה לעשות. הוא קפץ על הסוס ויצא לחפש את מזלו בקנדה ("ואם לא אצליח" – הוא אמר לעצמו – "אוכל לפתוח מפעל לנקניק משובח (מבשר סוס)")
 
ואילו הבן השלישי נותר מאוכזב, מתוסכל, אומלל, עצוב, נבוך, מהורהר, מתלבט, חרד וקצת מבואס. מה הוא יעשה בחתול? אמנם הוא שמע על הספר "101 שימושים לחתול מת",  אבל החתול היה חי והבן הצעיר לא באמת רצה להרוג אותו (בגלל שהיה צמחוני, אוהב בעלי חיים ופציפיסט).
איזה שימוש כבר אפשר לעשות בחתול חי?  הבן הצעיר שקל להשכיר אותו לבן הגדול לציד עכברים בטחנה תמורת תשלום צנוע אבל הוא הרגיש שחייבת להיות דרך טובה יותר להשתמש בחתול.
 
באותו הלילה הבן הצעיר לא היה יכול להירדם. הוא התהפך מצד לצד וחשב על פשר  הירושה המוזרה. לפתע החריד אותו קול מוזר שאמר: "תן לי שק וזוג מגפיים ואהפוך אותך לאיש עשיר!".
מהר מאוד הסתבר שהדובר היה החתול. הבן הצעיר הופתע מאוד מכך שהחתול ידע לדבר – הוא מעולם לא שמע חתול מדבר ובודאי שלא שמע את החתול שלו מדבר.
הוא התחיל לגמגם בתשובה ושאל: "איך... מה... למה... מה פתאום אתה יודע לדבר?"
החתול שלף ציפורניו, שרט את הבן בירכו וצעק: "צא מההלם! אתה רוצה להתעשר או לא? תן לי מגפיים ושק!"
 
הבן היה המום – גם מהכאב וגם מהתוקפנות של החתול. הוא ענה שהלילה הוא לא יכול לספק מגפיים במידה של החתול והבטיח כי מחר בבוקר הם ייצאו לעיר לקניות.
החתול קיבל את התשובה ויצא מהחדר. הבן עקב אחריו במבטו וראה שהוא התחיל להשחיז את ציפורניו בפינה... זה לא בישר טובות ומיותר לציין כי הבן לא ישן כלל באותו לילה.
 
למחרת בבוקר התייצב החתול לצד המיטה וקרא: "קח אותי לקנות מגפיים אם אתה רוצה להתעשר!"
הבן התלבש בזריזות ויצא עם החתול אל העיר (אפילו ללא ארוחת בוקר).
הם הגיעו לקניון הגדול ושם נתקלו בבעיה הראשונה – השומר סירב להכניס את החתול לקניון בטענה כי אסור להכניס בעלי חיים. "אבל זה חתול מדבר!" קרא הבן בהתרגשות. השומר לא השתכנע וביקש כי החתול יאמר משהו – דווקא אז נאלם החתול דום. הבן התחנן בפניו כי יגיד משהו אך החתול רק יילל.
מיואש משהו התיישב הבן על ספסל מול הקניון וניסה לחשוב מה לעשות הלאה. החתול הסתובב סביבו וניסה לתפוס חרקים.
בשלב מסוים, כשלא נראו אנשים מסביב, קפץ החתול על הספסל ולחש באוזנו של הבן: "שכחתי לציין שרק אתה יכול לשמוע אותי. העובדה שאני יודע לדבר היא סוד גדול – כי אני לא רוצה לסיים את חיי בקרקס".
הבן הסמיק לרגע כי המחשבה למכור את החתול לקרקס עברה בראשו אבל הוא התעשת ואמר: "אם כך, נחשוב על תוכנית אחרת".
הוא נכנס לקניון לבדו ורכש תיק חדש. לאחר מכן הוא יצא שוב והסתיר את החתול בתיק.
הפעם הוא הצליח להיכנס לקניון (הבדיקה של השומר הייתה רשלנית כרגיל).
 
אבל בתוך הקניון הוא נתקל בבעיה נוספת. אמנם היו שם חנויות מגפיים רבות אבל בחצי מהן התייחסו לבן בחשדנות רבה כאשר ביקש מגפיים לחתול. במחצית השנייה נראה כי המוכרות הבליגו על חוסר האמון הבסיסי שחשו למשמע הבקשה המוזרה והשתדלו לעשות ככל יכולתן למכור מגפיים – אבל כפות רגליו של החתול היו קטנות מכדי להתאים למגף כלשהי.
בחנות אחת (לנעלי ילדים ותינוקות) נראה היה – לפי חלון הראווה – כי ייתכן ויימצאו שם מגפיים במידה המתאימה.
אבל, למרבה האכזבה, המוכרות בחנות סרבו לתת לחתול למדוד מגפיים בטענה (הלא בלתי סבירה) כי ציפורני החתול יהרסו את המגפיים.
 
מאוכזב כולו התיישב הבן ליד המזרקה שבמרכז הקניון. חלומו להתעשר נראה רחוק מאי פעם ופחדו מתגובת החתול כשיגיעו הביתה הלך וגדל. הוא היה שקוע במחשבות כשלפתע פנו אליו שני גברים מגודלים בחלוקים לבנים:"האם אתה הבחור שמחפש מגפיים לחתול?" הבן הודה בשמחה ושאל אם יש להם מגפיים מתאימים, אך להפתעתו הם ספקו לו כותונת מוזרה ולקחו אותו למוסד לחולי נפש.
 
במשך חודשים ארוכים ישב הבן במוסד ועבד עם מיטב הפסיכולוגים על השאלות הקשות של יחסיו עם אביו, הסיבה והתוצאה לכך שלא ניתן לו שם (והוא נקרא תמיד "הבן הצעיר") וכמובן על הסיבות שהביאו אותו לדמיין חתול מדבר שנזקק דווקא למגפיים.
הבן התקדם מאוד בטיפול ובסופו של דבר שוחרר מהמוסד בהסכמת כל רופאיו. הוא יצא מהמוסד בחיוך רחב, מוכן לחיים חדשים, אך החיוך נמחה מפניו בבת אחת.
מול השער ישב החתול והתלקק. כשהוא ראה את הבן הצעיר הוא מיד קרא אליו: "תן לי זוג סנדלים ואהפוך אותך לעשיר!".
הבן הסתובב וחזר למוסד לשארית חייו.
 
 
מוסר השכל:  העולם היה צריך פסיכיאטרים רבים יותר אם חתולים היו יודעים לדבר.
 
שבת שלום!
 
והרשומה המומלצת -  אני, הוא וה-terrible two's  - בבלוג של המובטלת בטטה
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

89 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת