11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשבתי שאפשר.

סאגת הבן הממשיך

הם היו שלושה ילדים שגדלו במושב. בן ושתי בנות להורים ניצולי שואה. הצעירה היתה פנצ'ר, ושנים רבות הפרידו ביניהם. כאשר היתה הפנצ'ר בת שנה, נישאה הבכורה ועברה לגור בעיר עם בן זוגה כאשר עימה שתי מזוודות מלבושיה ומצעי  מיטה. חיש מהר מצאה עצמה מטופלת בילדים. זוגיות מעורערת, ומערערת, ובהמשך. מחלתו של בעלה.

הבן יחיד, אחיה, מצא את זוגתו, קיבל דירת מגורים, מההורים, בעיר הסמוכה, ועבר להתגורר בה.  שם נולדו ילדיהם, והם שידרגו את דיורם במהלך השנים לבית מרווח יותר באותה עיר.

כעבור שנים, ולאחר שהשלימה לימודיה באוניברסיטה נישאה הפנצ'ר לבחור מקסים, בן של דוקטור, שהביא הרבה כבוד להורים. גם הם קיבלו דירה מההורים שלה, שלה כמובן, באותה עיר שכנה לא רחוק מהאח/הבן יחיד.

ההורים במושב הלכו והזדקנו, האב קיבל ארוע מוחי שבעקבותיו נשאר מרותק ליתר שנותיו בכיסא גלגלים. האם היתה חולה אף היא במחלות שונות, הלכה ונחלשה וטיפלה בבעלה כועסת ומרירה על מר גורלה. במקום הזה ידע הבן להיכנס, ולהתחיל להפעיל לחצים על העברת המשק על שמו. הוא ממילא עשה בו כבתוך שלו, והרוויח ממנו עוד בחייהם. קטף ומכר תפוזים, הסב את הלולים הנטושים למחסני ענק להשכרה, עזב את עבודתו כשכיר, על רקע "בריאותו הרופפת" והתרכז במשק מושא נפשו.

נטיית הלב של ההורים במושבים כולם, היא להשאיר ולהעביר  את מפעל חייהם בשלמות לבן אחד ממשיך. החכמים ביניהם, דואגים עוד בחייהם, לפצות את שאר הילדים באופן שלא יהיו סכסוכים ומריבות, וגם אחרי לכתם המשפחה תישאר משפחה מלוכדת.

במקרים אחרים הבן הממשיך, הוא זה שמפצה את האחרים בסכום ראוי ומקובל על כל הצדדים.אלא שבמקרה הזה שלפנינו, שום דבר לא נעשה בשכל או במחשבה תחילה.

 הבן הממשיך הזה, מיהר כל כך לקבל את העוגה בשלמותה ולהציב עובדות בשטח, שכבר במהלך השיבעה על מות אביהם,  נפגש עם קבלן, לבניית הוילה בחלקת המשק, בצמוד לבית ההורים.

ההורים שממילא היפלו לרעה את בכורתם, שיצאה כאמור מהבית עם שתי מזוודות סמרטוטים, לא מצאו לנכון, לישר קו לאחר הסתלקותם, למרות שביתם  הבכורה התאלמנה בינתיים, ובביתה נותרו  ילדים,  שצריך היה להעמיד על הרגליים. כאבה היה עצום, ופגיעתה קשה. תסכול של שנים פרץ החוצה והבהיר לה בעת קריאת הצוואה, שמה שהיה כל השנים נותר בעינו והתקבע לנצח. עבורה היתה זו מכה  ריגשית שהתקשתה לעמוד מולה. כל האמוציות הרדומות עלו על פני השטח. לא יכלה להתעלם מהעובדה הבסיסית הפשוטה, שחייו של הבן הממשיך, שקיבל מינוף רציני כל כך, כבר עם הדירה הראשונה שקיבל מההורים, מובטח לו שגם ילדיו יזכו להנות מכך. בעוד היא היתה צריכה להתמודד שנים עם תשלום משכנתה, בעל חולה, וגידול ילדים ובצל כל הארועים שהתבשלו מאחורי גבה ומתחת לשטח.

אני לילדים שלי לא אוכל לעזור חזרה וחשבה בכאב, היכן אני והיכן הוא, מבחינת קרש הקפיצה שקיבלנו...  וקרה מה שהתבקש מבחינתה. נתק מוחלט של שנים. ביוזמתה. לא רצתה לעמוד פעם אחר פעם מול הנצחת הפלייתה, ידעה שלא תבקר עוד במושב בו גדלה, חתכה וזהו. קל זה לא היה. במיוחד בהתחלה. זה נגד את זיכתה החזקה למשפחתיות ולמשפחה בכלל.  זה נגד את כל מה ששאפה אליו והשתוקקה לו. וגם כן, בהחלט, הזדקקה לו. כתף תומכת .  ויחד עם זאת, לא רצתה לכלות את חייה בקנאות ושנאות חסרי טעם ותועלת. בשנים הראשונות הרבתה לחלום על אחיה,  בחלומה הטיחה בו את אשר על ליבה, בכתה וכעסה, והוא שמע ושתק. לא חשה שחסר לה. ולו פעם אחת. בשנים הראשונות כאשר היתה עוברת את הקו הגיאוגרפי שבו מצוי המושב, הואץ קצב הדופק שלה, ומועקה כבדה השתלטה עליה. עצב אפף אותה  והיא  החלה נמנעת מכך, ונסעה בדרכים עוקפות. הכאב היה חזק מדי. האכזבה , והתחושה של, יכול היה להיות אחרת, לא נטשה אותה. אך מהיותה ריאלית ומפוקחת, ידעה שאל לה להכניס לראשה סרטים, שלא יתממשו. מעולם לא איחלה להם רע. לא להם ולא לילדיהם. אך רצתה להתרחק מאי הצדק, ומהעוול שנעשה לה...הם התנחלו בנחלת הוריה, והיא לא ישבה להם על הוריד, לא הפריעה את מנוחתם. למעשה שירתה את מטרתם עד הסוף ליותר מזה לא יכלו לצפות. לכזה שקט תעשייתי... 

ילדיה נישאו כולם, והם בעלי משפחות. חסר להם המינוף ההוא שאם היא היתה מקבלת אותו כשווה בין שווים, קרוב לודאי שגם הם היו נהנים מכך. ילדיו של הבן הממשיך מסודרים יפה וממונפים מצויין, כצפוי במקרים כאלה. האחד גר בבית של סבא וסבתא, הבת גרה בבית של הוריה בעיר, אותו עזבו עם המעבר לוילה שבנו בכפר, וגם יחידת מגורים הוסיפו לביתם הקטנה, ועל השטח החקלאי הצמוד לבית, נוספה יחידת דיור נפרדת להשכרה. והכל  יחד "אידיליה" במושב ...

הפנצ'ר גרה  בשרון בוילה בעלת שישה מפלסים בעל וילדים.

לעיתים היו ילדי  הבת הבכורה נזכרים בענף המשפחתי ההוא, ומביעים רצון לפגוש את בני הדוד. שבילדותם אהבו והרבו לפגוש. היא הבטיחה להם, שאין לה, ולא היתה לה מלכתחילה  כל כוונה למנוע זאת מהם, ושיעשו מה שנוח להם ורצוי להם, הם לא צריכים להזדהות עימה ועם תסכוליה. אם יש להם חוויה חיובית בקשר למשפחה אז בבקשה מבחינתה זה בסדר...

ואז כמו קול מאין, התקשר אליה הבן הממשיך. ביום הולדתה. והיא כבר עברה את מחצית חייה בכמה שנים, לא זיהתה את קולו. וכאשר הזדהה, חשבה שזאת מתיחה. הביע רצון לבוא לבקר אותה . דרש בשלומה, שאל על ילדיה, ונכדיה. היתה המומה מהריקנות שחשה. מהאדישות, מהיעדר ההתרגשות, הקשיבה לקולו. קול של זר, אחרי שסידר את עצמו ואת כולם, ובטוח שכבר אין לה תביעות ודרישות, רגוע בנחלתו, חזר לפתע, בקולו, מתגעגע למשפחה שיכלה להיות לו, לאחותו, שפתאום חסרה לו. במה הוא בדיוק נזכר? למה הוא בדיוק מתגעגע? מה היא יכולה כבר להציע או לקבל ממנו אחרי שנים של נתק, חיתנו ילדים, נולדו  נכדים, לא לקחו חלק בשמחות הללו,  ילדיו יושבים לבטח, שלה נאבקים על קיומם, הנצחה של דברים מאז, ..

אני לא בטוחה כרגע שזה נכון לי השיבה בקול שלו. לא עכשיו. לא יודעת אם ובכלל. יותר מדי קרה, איפה היית עד עכשיו? למה דוקא עכשיו? רוצה לשכוח, הבטן שלי היתה מלאה, עכשיו היא מרוקנת, רוקנתי אותה עם השנים, די במאמץ, אין בי שינאה, יותר גרוע, אין בי כלום.

מבחינתה, די היה לה בשיחה הזאת. ליותר מזה לא תגיע איתו, כנראה.  הרבה מדי ומאוחר מדי...אולי הילדים ביניהם יחדשו את הקשר, ואולי לא כולם עם כולם.. זה לעולם לא יהיה מה שיכול היה להיות... אלמלא קרו דברים והתגלגלו כפי שגילגלו אותם...אילו, אם, אם , אם, פתאום נזכרתי ב"אם לסבתא היו גלגלים היא היתה אוטובוס"...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

תגובות אחרונות
נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
תגובות אחרונות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ש י א 1 אלא אם צויין אחרת