00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דעת מיעוט

זו המערכת, טיפש!

שני נושאים עלו בתקופה האחרונה לכותרות: הראשון הוא האידיאולוגיה של ערבות הדדית, והשני הוא הכספים הרבים המבוזבזים על הטבות לאוכלוסיה החרדית ועל מפעל ההתנחלויות. השיח הקשור בשני הנושאים הללו יכול להרוויח לא מעט מתזכורת היסטורית קצרה, אודות הפעם האחרונה שבה התנסתה מדינת ישראל עם רעיונות של אחווה וערבות הדדית, איך זה התחיל ואיך זה נגמר, ומי באמת אשם.


הקיבוצים הראשונים הוקמו בתחילת המאה העשרים, מתוך השקפת עולם סוציאליסטית אשר דגלה בשוויון מוחלט. מטרתם המקורית לא הייתה שונה בהרבה מזו של ההתנחלויות של ימינו – לתפוס שטחים מחוץ למרכזים היהודיים הגדולים של אותה התקופה. בני הקיבוצים היו האליטה החברתית של הישוב במדינת ישראל, ורבים מהם הפכו למנהיגי היישוב במשך השנים. בזמן הקמת המדינה כ 8% מכלל האוכלוסייה היהודית חיו בקיבוצים (לעומת פחות מ 2% כיום).

היחס של הקיבוצים לקומוניזם של ברית המועצות היה מורכב, ותלוי במידה רבה ביחס של ברית המועצות למדינת ישראל, אך גם אם לא כולם היו קומוניסטים לחלוטין ניתן בהחלט להכליל ולשייך את כל הקיבוצים לשמאל הפוליטי בישראל. מכיוון שהשמאל היה בשלטון בשנותיה הראשונות של המדינה, הקיבוצים יכלו להשיג שלל הטבות ייחודיות - בדומה למתנחלים בתקופת שלטון הימין – ובוודאי עזרה להם גם ייצוגיות ייתר בכנסת (בשנות השישים כ 4% מכלל האוכלוסייה היהודית חיו בקיבוצים, אך כ 15% מחברי הכנסת היו קיבוצניקים). קווי הדמיון אל מול המתנחלים ממשיכים ונמתחים גם אל עבר השירות הצבאי, בו כיכבו הקיבוצניקים ביחידות הקרביות; למשל, במלחמת ששת הימים כרבע מההרוגים היו קיבוצניקים.

כמו כל הניסויים הקומוניסטיים האחרים בעולם, גם הקיבוצים בישראל נועדו להיכשל - אם כי זה לא הוגן להאשים את אותם עולים של תחילת המאה העשרים בתמימות או טיפשות, רק היום אנו יודעים בדיעבד שמדובר ברעיון לא מוצלח במיוחד. למעשה, כמעט בכל עשור נקלעו קיבוצים רבים לקשיים כלכליים, ונדרשו להסדר חובות אל מול נושיהם. הסדר החובות הראשון נחתם כבר בשנת 1924, ובשנות החמישים נחתמו מספר הסדרים כאלו שנבעו מעזיבות המוניות של קיבוצים, או מהצורך בהסבת כלכלתם של קיבוצים מגידולים לא רווחיים לגידולים כן רווחיים או לתעשייה. בכל ההסדרים היה זה הציבור שבסופו של דבר שילם לפחות חלק מחובותיהם של הקיבוצים.

בדומה לסוחרי וול-סטריט במשבר הפיננסי של 2008, מנהיגי הקיבוצים היו נתונים ב moral hazard– הם ידעו שהממשלה בכל מקרה תציל אותם, ועל כן לא היו אחראיים במיוחד בהתנהלותם הכלכלית. מצחיק שיש כאלו שמאשימים את הקפיטליזם במשבר, מבלי להבין שאותם המנגנונים עובדים בדיוק באותו האופן גם בחברות הסוציאליסטיות ביותר שתצליחו למצוא. בני אדם הם בני אדם, אי אפשר להאשים אותם כאשר הם נוהגים בהתאם לתמריצים שהמערכת מספקת להם.


מסוף שנות החמישים בנק הפועלים, בנק לאומי ובנק החקלאות החלו להזרים אשראי לקיבוצים תוך כדי מחיקת חובותיהם, מבלי לבצע שום הערכת סיכוני אשראי. הבנקים היו למעשה צינור של הממשלה, ולא התנהגו כמו גופים למטרת רווח. הקיבוצים, בהמשך לכך, השקיעו סכומים נכבדים בשלל "פילים לבנים" בתחומי התעשייה והחקלאות, גם הם ללא בחינה רצינית של הסיכונים. חלוקת העבודה לא נוהלה באופן יעיל, בגלל רצון לצמצם את השימוש בעבודה שכירה (מסיבות אידיאולוגיות), בגלל חוסר נכונות מצד חברי הקיבוצים לעבוד במשרות הנחותות יותר ובמשמרות, ובגלל בעיית ה free riders – כאשר אין שום תמריץ לעבוד קשה, מרבית האנשים פשוט לא יעבדו קשה. במקביל לכך, עסקו רבים מהקיבוצים בספקולציות בשוק המניות, דרך הקרנות התנועתיות שהקימו.

בשנת 1977 עלתה לראשונה מפלגת הליכוד לשלטון, אך התנהגותם של הקיבוצים לא השתנתה – הם המשיכו להניח שתמיד יחלצו אותם ברגעי משבר. מצבם הפיננסי היה רעוע כבר שנים רבות, אך כמו במקרים רבים (למשל הסיפור הנוכחי עם יוון), נדרש משבר חיצוני כלשהו על מנת לחשוף את הכשלים לעיני כל.

בשנת 1983 התרחש משבר מניות הבנקים, והקיבוצים הפסידו כסף רב, כאשר ברקע משתוללת אינפלציה חדה. בסופו של דבר הולאמו הבנקים על ידי הממשלה.

בשנת 1985 הופעלה תוכנית הייצוב הכלכלית בעת שלטון ממשלת אחדות לאומית בראשות שמעון פרס, שהצילה את הבנקים המולאמים, אך פגעה קשות במגזרים שהיו חייבים להם כסף, ביניהם הקיבוצים. התנגשות אדירה של כוחות פוליטיים התרחשה בחלונות הגבוהים, והפעם היו אלו הקיבוצים שהפסידו במערכה לפקידי האוצר, שרבים מהם הפכו לאחר מכן לבכירים בבנקים אותם הצילו (ביניהם גליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי, שהייתה אז המפקחת על הבנקים בבנק ישראל). התוצאות של תוכנית הייצוב היו קפיצה משמעותית בריבית על החובות של הקיבוצים, ואלו החלו לתפוח במהירות, מסכום של כ 2 מיליארד ₪ ב 1982 ל 12 מיליארד ₪ ב 1989.

אך קשייהם של הקיבוצים לא ארכו זמן רב. בסוף 1989 נחתם הסדר חובות שעל פיו נמחק חלק גדול מהחוב, וחלק אחר נפרס על פני תקופה ארוכה. הסדר נוסף נחתם באמצע שנות התשעים. למרות זאת, עד היום הקיבוצים היותר עניים מתקשים להחזיר את אותם החובות. יש כאלו שטוענים שההסדר היטיב עם הקיבוצים, מפני שהוא לווה בבקרה ופיקוח על התנהלותם, אם כי רבים ממנהיגי התנועה הקיבוצית טוענים (כמובן) שהוא היה נוקשה מדי, ולא אפשר לקיבוצים החלשים יותר לצמוח בשני העשורים האחרונים.


כך או כך, מדובר במחיר כבד שכולנו משלמים אותו עד היום. שלא תהיה לכם אשליה לגבי העניין – גם ברגע זה חלק מסוים מהמיסים שלכם הולך על מנת לכסות את מה שנשאר מחובות הקיבוצים, ולולא ההסדר הזה כולנו היינו יותר עשירים. קשה לחשב את הנתונים המדויקים, אבל לאור סדרי הגודל בהם מדובר סביר כי במהלך שנות קיומה של המדינה הקיבוצים שרפו הרבה יותר כסף מהחרדים והמתנחלים ביחד (אם כי אולי האחרונים יצליחו לעבור אותם תוך כמה עשורים), וקיבלו הרבה יותר "מתנות" מהמדינה. עד היום המדינה מאפשרת להם להקים עסקים מסחריים ונדל"ן על שטחים שניתנו להם במתנה לשם עבודה חקלאית.

אנחנו לא משלמים את המחיר הזה מכיוון שהקיבוצניקים הם מרושעים, מושחתים, או טיפשים. גם החרדים אינם מרושעים, מושחתים או טיפשים. גם המתנחלים לא. השנאה המופנית כלפי המגזרים האלו איננה מוצדקת.

נכון, שלושתם מתבססים על מודל שאינו בר קיימא בטווח הארוך: במקרה של הקיבוצים הייתה זו המערכת הכלכלית הקומוניסטית, במקרה של החרדים מדובר במצב שבו מיעוט שעובד מפרנס את הרוב שלומד, ובמקרה של המתנחלים מדובר בתחרות דמוגרפית חסרת סיכוי אל מול הפלסטיניים. אבל זה עדיין לא הופך אותם לאשמים.

מי שאשמים הם אלו שבנו את המערכת המעוותת, המספקת תמריצים לאנשים להתנהג בדרכים חסרות אחריות, ויותר מהם – אלו שירשו מערכת מעוותת שכזו, הבינו שהיא מעוותת, ולא תיקנו אותה בזמן.


גם כיום אנו חיים במערכת מעוותת שכזו.

בראש מכון טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל עומד כלכלן בשם דן בן דוד, שבמשך שנים רבות מסתובב ברחבי הארץ עם מצגות הנוגעות לעתידו של המשק. לדעתו, נושאים כגון הריכוזיות במשק הם חשובים, אבל הם שוליים בהשוואה לתהום העמוקה המחכה לנו בהמשך הדרך, זו שמתבטאת בכך שאחוז ניכר מילדי המדינה היום לומדים במערכת החינוך החרדית והערבית. פעם אחר פעם חוזר בן דוד על אותה הסיסמה: בעוד דור או שניים כבר לא נוכל לשנות שום דבר בדרך דמוקרטית. עכשיו זו ההזדמנות האחרונה. החרדים והערבים אינם האויב; אנחנו חייבים לשלב אותם אל תוך הכלכלה שלנו. אנחנו חייבים לשנות את התמריצים עבור שתי הקבוצות האלו. אנחנו חייבים לעצור את הילודה המוגזמת. אנחנו חייבים ליצור מקומות עבודה לכולם. אנחנו חייבים להשקיע בחינוך במגזרים אלו.

מגמות בחינוך היסודי - התרשים לקוח מעבודה של מכון טאוב

המערכת המעוותת הנוכחית לא תסתיים בהסדר חובות, או בפינוי התנחלויות.

אם לא נתקן אותה, היא תסתיים בסופה של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גן אנוכי אלא אם צויין אחרת