00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

חודש בלי סבתא

12/08/2011

 

סבתא שלי,

חודש ימים כבר חלף. היום בעלייה לקבר עמדתי לראשונה מול המצבה שלך. האמת היא שיצא לי היום להרהר קצת בעניין ואני לא ממש מבינה את הספירה. 30 יום יחסית למה? בספירה הלועזית עברו 32, בספירה העברית... אני פחות מבינה אבל לא הגיוני לי שבין ה' לח' יש שלושים. בקיצור... נראה לי שקצת התבלבלו שם בבית הקברות כשנתנו לנו את התאריכים, וזה יכל ממש להטריד אותי... אילו את היית מישהי שדברים כאלה אי פעם עניינו אותה. מוזר כל כך לראות את השם שלך חקוק באבן, אבל זה אכן שיפור ניכר יחסית לתלולית האדמה עם השלט שהיו קודם (את היית מרוצה). 

זה מוזר גם להבין שחלף חודש. אני קרועה במין מצב דיכוטומי כזה בין פליאה על כך שחלף לו חודש, ואיך הזמן רץ כי זה ממש הזוי לחשוב שאנחנו כבר בשלושים כשממש אתמול הייתה ההלוויה, ומצד שני קיימת התחושה הזו שכל רגע עובר לאט יותר. כל שניה בלעדיך היא כמו נצח. וזה אולי מוזר שהזמן עובר לי מהר מדי ואיטי מדי בו זמנית, אבל מה לעשות... ככה זה. שמטת לי את הקרקע מתחת לרגלי, וכל הגיון יציב שהיה לי אי פעם פשוט נמוג. אין לי למעלה או למטה, ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה... הכל פשוט יחידה נוקשה אחת של לוגיקה שגויה.

אני כל כך מתגעגעת אליך. זה פשוט בהכל. בלעדיך לילה לא לילה- לא בצחוק, או הגזמה או המחשה- הלכה למעשה. אני לא מצליחה לישון. אני שוכבת במיטה בחושך מוחלט. קרועה מעייפות... ולא נרדמת. כל פעולה שגרתית שאני עושה- את שם. או יותר נכון- החוסר שלך שם. בין אם אני צוחקת או אוכלת או צופה בסרט או מבלה עם חברים או כל דבר אחר, אפילו סתם נושמת, אני פתאום נעצרת וחושבת לעצמי "וואלה, אני עושה X וסבתא שלי מתה". 

זה מאוד לא יפה מצידך למות. באמת. כאילו... אני מנסה לדרג את זה ברשימת הדברים האנוכיים שבנאדם שאני אוהבת יכול לעשות לי... ונראה לי שזה מדורג ממש ממש בראש הרשימה. אני אפילו לא מדברת על זה שבחרת לעשות את זה דווקא בבוקר של המבחן בפיזיקה, וגם לא על זה שלא הבאתי עצמי להגיע לאף מועד א' ולכן אני נאלצת עכשיו לגשת למועדי ב', ואפילו לא על זה שעכשיו, אם הייתי אחרי המבחנים, כבר הייתי בחופש. לא.... אני לא מדברת על כל אלה... אני מדברת במובן הכי פשוט שאפשר- למות היה דבר מאוד לא חברי מצידך לעשות... אני חושבת שכולם יסכימו איתי שזה ממש לא בסדר... ואם את יכולה להפסיק עם זה אז אנא... 

רוצה לשמוע משהו מצחיק? בשבעה שלך הבנתי לראשונה הרבה דברים. לא אלאה אותך בכולם, רק בעיקריים-
קודם כל הבנתי לראשונה בחיי איך נוצרה דת. כלומר, ברמה השכלתנית תמיד ידעתי שזה קשור לאובדן ומוות וכאילו נותן לנו איזשהו כוח מניע... כן. אבל אף פעם לא הרגשתי את הצורך הזה בדת. עכשיו ממש הייתי רוצה להאמין שאת נמצאת במקום שכולו טוב, ושכל האדם המדהים הזה שהוא את קיים עדיין איפשהו, שיש לך המשכיות, ואת אולי רואה אותנו ומאושרת. 
שנית, הבנתי שאני לא מאמינה בכלום. ממש. אין בי טיפת אמונה בשום דבר. את מבינה, עד עכשיו תמיד תפסתי את עצמי כאדם רציונאלי אך מודע למגבלות הרציונל. ניסיתי מאוד להשאר פתוחה לרעיונות שאני לא יכולה לסתור אותם חד משמעית. גל של פעם הייתה אומרת שהיא לא מאמינה שאת נמצאת איפשהו... גל של היום אומרת שהיא מאמינה שאת לא נמצאת בשום מקום. וזה נורא מבאס... הייתי רוצה מאוד לשקר לעצמי, לעבוד על עצמי שאני מאמינה, ולו רק בכדי שיהיה לי יותר קל... אבל אף פעם לא הייתי חזקה בלשקר לעצמי... איכשהו אני תמיד יודעת כשאני עושה את זה. ואני באמת ובתמים מקנאת באנשים שיכולים להקל על כאבם באיזו נחמה שהיא. בין אם היא שקרית או לא.
ולבסוף הבנתי כמה ברת מזל אני. כמה אנשים מגיעים לגיל 25 בלי לחוות אובדן אמיתי בחייהם? וזה לא שלא איבדתי אנשים בחיי, אבל זה תמיד היה או בגיל צעיר מאוד או אנשים רחוקים מספיק מהעין בשביל שזה יהיה קצת יותר רחוק מהלב. כשאני מסתכלת עכשיו על הקיר שאת ואני חלקנו, אני פתאום מבינה שזו הפעם הראשונה שאדם לא רק אהוב אלא גם קרוב כל כך, אינטגרלי כל כך בחיי, פתאום נעלם לי... ותחושת חוסר האונים שלי שלעולם כנראה לא תעלם (כי אין דבר שאוכל לעשות אי פעם כדי להחזיר אותך) מלווה במן תחושת שמחה דהויה מאוד על כך שעד עכשיו חייתי חיים כל כך מוגנים. כמה חבל שהייתי צריכה לאבד את זה בכדי שאוכל להעריך את הפינוק אליו הורגלתי עד כה.

ויש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להתנצל עליהם בפניך. כל כך הרבה. כל כך הרבה חיבוקים שלא חיבקתי, נשיקות שלא נישקתי... כל כך הרבה ויתורים שלא עשיתי. אני כל כך מצטערת עכשיו.. באמת... מקרב לב... אני פשוט הייתי משוכנעת שיהיה לנו עוד זמן. אנשים מסתכלים עלי מוזר כשאני אומרת שאת היית בעיני נצחית ("בכל אופן... היא כבר בת 80... ולא בקו הבריאות... את לא באמת יכולה להיות מופתעת שהיא מתה"), אבל כזו היית. רק מי שבאמת מכיר אותך יכול להבין על מה אני מדברת. זה לא שלא ידעתי שזו אפשרות, זה לא שלא בדקתי שאת נושמת כשהיית נרדמת על הכורסא, ולא שלא הייתי נכנסת אליך לחדר כמעט כל לילה לראות שהכל תקין.... אבל זו הייתה אפשרות כל כך רחוקה... שכנראה באמת לא הבנתי שהיא ממשית.

וגם על החודש האחרון אני רוצה להתנצל. אני רוצה להתנצל שטמנו אותך באדמה, כי אני יודעת שאת מפחדת מחושך, אני רוצה להתנצל על המהירות בה הכל קרה... אני לא יודעת איך להסביר לך, אבל איכשהו זה ממש הרגיש לי כאילו את היית מרגישה שמנסים להפטר ממך... מהר פינו את הגופה מפה, מהר קברו ומהר כבר היינו בבית בשבעה. יצא לי לעצור ולחשוב על זה... הרופאה אומרת שמתת בסביבות 3 לפנות בוקר, וההלוויה הייתה ב3. תוך 12 שעות כבר היית באדמה.. ואני מתנצלת על זה... זה הרגיש לי מאוד לא נכון... אני הייתי נשכבת לידך ומחבקת אותך, אבל לא נתנו לי... ואני מצטערת גם על זה שהלכתי כשאמרו לי ללכת. אבל יותר מהכל אני באמת ממש מצטערת שבארוחת תום השבעה שלך עמדתי בצד ושתקתי בזמן שהרב שהזמנו לנהל את התפילה החליט להעביר שיעור והסביר כמה שהצעירים החילוניים חלולים. הרגשתי ממש איך בכל שניה ושניה שאני שותקת ונותנת לאדיוט הזה להמשיך את דבריו- אני ממש בוגדת בך. במהות שלך... במי שהיית. בראש שלי ראיתי אותך קמה מכיסא הגלגלים, תופסת את הידיות שלו ושוברת אותו על הראש של הנוכל המסריח הזה שנכנס אליך הבייתה ומשמיץ את הנכדים שלך. אני מתנצלת מקרב לב... פשוט לא רציתי לעשות סצנה מול כל כך הרבה אנשים. למאדר היה מאוד חשוב שהכל יהיה מכובד.

מכובד... חח... משעשע. אנחנו כל כך מלאי בולשיט ועכבות חברתיות שכבר שכחנו מה זה באמת לכבד. זה כמו שכשהייתי צעירה (לא זוכרת אם אי פעם סיפרתי לך) כמה וכמה פעמים שמעו אותי מדברת עליך או פונה אליך בשמך הפרטי, וממש כעסו עלי. "מה זה?!?! איך את מדברת לסבתא שלך?!?! מה זה חוסר הכבוד הזה?!?! תקראי לה סבתא!!!" ולי נותר רק לחייך. "בסדר, ילדים קטנים. סבתא שלי החליטה שהיא לא אוהבת שאני קוראת לה סבתא היא זו שחינכה אותי לקרוא לה בשמה הפרטי לקרוא לה "סבתא" זה לא לכבד את הרצון שלה". בין אם זו הייתה חרדה מזקנה, שאני יודעת שהייתה לך, ובין אם סתם לא אהבת את הכינוי סבתא... את לימדת אותי לכבד את האדם לפי מה שנכון עבורו. אחד הדברים שאני יותר מודה לך עליהם... ובמובן הזה, וביחס אליך, לא היה שום דבר מכובד בדרשה של הרב המטומטם ההוא. ולא היה שום כבוד בשתיקה שלי. אני באמת מתנצלת.

אני עדיין לא יודעת מה אפשר לעשות עם החלל הענק הזה שהותרת בנשמתי, לא יודעת מה לעשות עם הפגיעות הזו, או עם התקפי הבכי שבאים והולכים (נכון שהתדירות שלהם יורדת... אבל הם שם ואני לא רגילה). אני עדיין לא ממש בטוחה איך ממשיכים הלאה... איך חיים בעולם שאת לא נמצאת בו. אולי בעוד כמה שנים אקים איזה משהו על שמך... אנשים צריכים לדעת איזו אישה אדירה חלפה מן העולם הזה, וכמה הוא הפסיד. אני יכולה רק להבטיח לך שזכרך לא ירפה מליבי כל עוד הוא יפעם, ושבכל צעד שאני עושה, כל נשימה שאני נושמת- אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת