00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

תל אביב - הבית שלי, השורשים שלי

18/08/2011

מה כבר לא נאמר עליה? שהיא העיר הלבנה, עיר לשימור (על ידי אונסקו), שהיא עיר ללא הפסקה (על ידי יחצנות קולעת היטב), שהיא סדום ועמורה, עיר החטא והרשע (על ידי מי שלא מבין לליבם של הצעירים והצורך לחוות את הנעורים כל עוד הם קיימים) ולעירייה המעודדת את מצעד הגאווה השנתי כביטוי לחופש הרוח והליברליות, שהיא מדינת תל אביב כאילו מנותקת משאר הארץ, כאילו שבניה אינם משרתים בצבא ואינם סובלים מיוקר הדיור והמחייה. הקיצור תל אביב קיבלה תיוג של המכה של הבליינות, חיי הלילה וחיי הצעירים, אך כמובן כמובן יש לזכור שזו העיר שהציתה את המחאה החברתית והאיכפתיות של מחאת האוהלים והצדק החברתי.
 

לונלי פלאנט הגדירה לפני מספר חודשים כעיר הנעימה השנייה בעולם (!!) וקליפ וידאו של העיר הופיע ביו-טיוב. בני וזוגתו, שהיו מאוהבים בעיר טייפה בירת טאיוון בה התגוררו שנה תמימה, שמו בגאווה את ההמלצה של לונלי פלאנט בפייסבוק תחת הכותרת "העיר שלי".

כשהיו נערים, נסענו עם שני הבנים הגדולים, סביב גילאי הבר מצווה לפריז לטיול בר מצווה. עמדנו על מרומי מגדל אייפל, השקפנו על פני העיר, והבנים אמרו: "טוב פריז זה יופי, אבל אנחנו מעדיפים את רמת אביב. אין כמו רמת אביב". למות מצחוק מבחינת האסטתיקה ומרהיבותה של פריז, להבין עד כמה הם צודקים שאין כמו הבית...

נולדתי בצפון תל אביב וגדלתי בה עד גיל 20. לא הכרתי אז את המושג צפונבון וגם לא היתה לו משמעות.  סך הכל גרנו בשכונה, וכל האזור שמרחובות ויצמן וארלוזרוב, ועד גדות הירקון ועד רחוב אבן גבירול, היה אזור המחייה הטבעי שלנו, בגבולות שמעבר לשכונה.

גרתי בבית קרקע קטן וצנוע בן שני חדרים, עם חצר לא גדולה, נטועת עצי פרי מרובים, קצת ירקות גינה, מעט ורדים, ושני ברושי ענק שניצבו שם הרבה מאד שנים טרם שהוקם הבית. מאז אני מרגישה שאני חייבת להיות מחוברת לאדמה ולעצים ולא יכולה לחיות ללא עצים סביב וקרוב לאדמה. נותנת מתנה לכל מי שירצה כל פנטהאוז שאקבל (גם אם אין סיכוי לכך) מאי מי שרק יתרום.

מבלי להיות מודעת לכך, מיקומו של בית ההורים היווה עבורי את נקודת המרכז של האורינטציה המרחבית שלי, ממנה יוצאת שושנת הרוחות:
כל המקומות בתל אביב ובארץ בכלל, סווגו כמדרום לבית או מצפונו, ממערבו או ממזרחו. אנחנו לא שמים לב להרבה דברים עד שאנחנו מאבדים אותם. בדיוק כפי שאנחנו מסווגים את מדינות העולם סביב ישראל כמרכז.

בגיל 20 עזבתי סופית את הבית ועליתי ללמוד בירושלים ולגור בה שנה אחת תמימה. עיר מדהימה ומרהיבה, יפיפיה ועוצרת נשימה, אבל היא עיר שהרים סביב לה. אין לה ים!!! איך אפשר לחיות בעיר סגורה ונעולה מכל עבריה שאינה שוכנת לחוף הים? היכן המרחב האינסופי עד לאופק. ולא שהרבתי ללכת מי יודע מה לים, אני מעדיפה שחייה בבריכה, אבל את הים רואים בתל אביב כשנוסעים מכאן לשם ותמיד יודעים שהוא זמין, נגיש וקרוב.

איך אפשר לגור במקום אין רואים את האופק נפגש עם המים והשמש ביניהם? סוג של חנק פסיכולוגי. נהנתי מאד מכל חוויות הצעירות בירושלים אך כשחזרתי לאחר שנה לתל אביב, הפעם לדירה שכורה, התרווחה לה הנשימה וגם הנשמה. אני שוב בבית - בתל אביב.

הפעם יותר במרכז, ליד שלמה המלך פינת שדרות בן גוריון, ממש במרכז העניינים, ליד גן החיות, היום בית העירייה. לא היה ברור על איזה עניינים מדובר בעצם שהרי החוויות האינטימיות מתרחשות בצנעת הפרט. 

כך או כך בשנות ה 20 שלי, חוויתי שזו ארץ קטנה, ויש לצאת לעולם הגדול ולחיות בו כמה שנים. הכל הסתדר נפלא ובמהירות. מלגת לימודים מלאה לאוניברסיטת פלורידה, משרת מתרגלת ותוכנית לימודי דוקטורט,  גיינסוויל, היא עיר אוניברסיטאית קטנה בצפון פלורידה, מקום שקט ויפה, קמפוס ענקי וירוק וחבר'ה ישראלים מקסימים, חלקם שלימדו כבר באוניברסיטה וחלקם בשלבי סיום לימודים. מיידית עטפו אותנו בחום ובאהבה ונהיינו חבורה מלוכדת המתראה על בסיס יומי וחוגגת ביחד את החגים. הכל היה טוב ומושלם, הלימודים זרמו בקלילות, ואז כעבור מספר חודשים התחיל דחף מבפנים שאמר: "אני רוצה הביתה". אני רוצה למקום שאיני צריכה לקרוא או לשמוע חדשות כדי לדעת מה הולך, כי החדשות נישאות באוויר ואתה שומע אותן אצל הירקן, בדיבורי השכנים או בסופרמרקט. אני רוצה למקום שכל איש תחזוקה וטכנאי הבא אליי הבית תוך שניות אני יודעת לזהות על פי נימת הקול ועוד גוונים סמויים שלא תמיד מודעת להם, כיצד להפוך תוך שתי דקות לידידותו בעת מהלך התיקון לפצוח בשיחה משעשעת ולסיים את התיקון כששנינו שמחים ומרוצים מהמפגש האנושי. בארץ בקרב עמי אני יודבת ויודעת אינטיאוטיבית ויודעת איך לזהות ולהתחבר למי שלא יהיה בשפתו, באמונתו ובהשקפת עולמו. קול בינאישי עדין שאין לי כלל באמריקה: עם זר, תרבות שונה. כולם מחייכים ומנומסים להפליא ולך תבדיל בין האחד לשני. שלא לדבר שאין חומוס וטחינה בסופרמרקט ועגבניה ומלפפון נמכרים יחידה יחידה לחוד, עטופים בפלסטיק, כאילו שלא שמעו שם על משהו כמו סלט ירקות עסיסי. עניין החומוס הוא כמו עניין הים בתל אביב, לא שאני צורכנית חומוס מי יודע מה, אבל צריך לדעת שזה זמין ונגיש ובפרט היכן קונים חומוס איכותי. ואולי הכל בעצם תירוצים: כי אני פשוט רוצה הביתה וזה לא מובן ולא רציונלי. מזכיר את תגובתי כשנה קודם לכן, בעת הטיול הגדול לאירופה. זה אירע לראשונה בפירנצה נדמה לי. נכנסנו לבית הכנסת היהודי הגדול במקום. לקראת סוף הפירנצה וכל שכיות החמדה שלה שאין כמוהן בעולם כולו. ואז אני רואה את האותיות העבריות של "שמע ישראל" מעל ארון הקודש, ומעל עשרת הדיברות ואני מתחילה להתייפח. ככה "סתם" בלי שום סיבה מובנת. ההתרגשות של האותיות העבריות והכיתוב "שמע ישראל" גורמים לי להתרגשות עמוקה ובכי. ולא שאני אז והיום שומרת מצוות, ואז בטח ובטח שהייתי עוד בתהליך של אנטי מסורתיות לייט שהיתה נהוגה בבית הוריי.

התופעה חזרה על עצמה לפני כ 15 שנה בפראג. שוב אנחנו ניכנסים לבית כנסת. הפעם זהו חדר קטן ומרובע, משהו כמו 5X5 מטר, מבנה ערום לחלוטין ללא כל ריהוט או קישוט, רק קירות צבועים לבן, בית הכנסת היהודי של המאהרל שליד בית הקברות היהודי ובו רק הכיתוב באותיות עבריות של "שמע ישראל" ושוב אני לא מפסיקה להתייפח. מה הסיפור המוזר שלי? מה העניין? למה אני מתייפחת באירופה בבתי כנסת נוכח האותיות העבריות? בארץ זה מעולם לא קורה לי.

אני חושבת והרביתי להתעמק בעניין, שהדבר קשור בקשר הנשמתי שביני, הבת הבכורה לבין אמי, איך לא? הרי הכל בבסיס קשור לאמא, לא? לאמי לא היה מספר כחול מקועקע על הזרוע, אבל היו לה המון מספרים בתוך הנשמה, של הוריה ושל אחותה שנרצחו לנגד עיניה, של בני משפחה שעלו השמיימה בעשן, של בתי כנסת שהועלו באש. כשנמלטה ממצעד המוות, והסתתרה בתוך התבן של רצפת הרפת, בין הפרות וכידוני הנאצים הדוקרים בתבן בחיפוש אחר יהודים מסתתרים, מחטיאים אותה במילימטר אחד, ידעה שיש אלוהים למרות הכל.

כשנולדתי הייתי עבורה הוכחה ניצחת לתבוסת הנאצים, והוכחה חד משמעית ויקומית לכך שעם ישראל חי. מעולם לא אמרה זאת במפורשות, אבל כל תא בגופי ובנפשי יודע זאת.

לראות בבית כנסת באירופה אותיות עבריות של שמע ישראל העלה מתוך  הDNA הנפשי שלי שלא ידעתי אז על קיומו את החוויה של להיות יהודיה.

אני חושבת שזה בכי הגורם למפגש עם אהבה גדולה ועצומה שהנפש לא יכולה להכילה. כמו הצד השני של אותה מטבע, יהדות / ישראליות, בעת סיום מסע כומתה. פלוגות הלוחמים מסיימי הטירונות הגיחו מאחורי ההרים עם שחר, מלוהטי פנים בצבע סלק, מיוזעים עד לשד בגדיהם, מצובעי פנים בצבעי מלחמה לאחר מסע לילי מתיש בן עשרות קילומטרים, כשדגלי החייל מתנופפים גבוה באוויר והם פוצחים בשירה אדירה בסיום המסלול ובמפגש עם ההורים. לא יכולתי להפסיק לבכות. להגנתי הפעם יאמר שמרבית האמהות בכו, ואף חלק מהאבות ניגבו דמעה, בלתי נשלט לחלוטין. ה - DNA של להיות הורה. אהבה אדירה המהולה בדאגה ובתפילה: "שמור עליהם אלוהים שלא יצטרכו לכך".

כך שכל הבכיות שלי מזכירות את הלוגו על חולצת סיום קורס המפקדים בצבא לאחר מסע ישראלי בן כמה ימים: "זו הארץ שלי, זה העם שלי, זו המדינה שלי".

וזו תל אביב שלי. עיר הולדתי, עיר מגוריי, העיר בה נולדו לי ילדיי, עיר פתוחה ומשוחררת, שוכנת לחוף ימים, רבדים רבדים של אדריכלות בנייה, גינון מטופח היטב ברחובות, שפע בתי קפה ברחובות, שיחות מהלב כמעט עם כל מלצר ומלצרית, הרי הם בגיל הילדים, והרבה שיחות ספונטניות עם אנשים שרק יוצא, תחושה של זיקה ושל שייכות. כאן הבית שלי.

ותמיד תמיד כל מה שרק רציתי הוא להגיע הביתה בשלום, כמו אותו גיבור / ניצול מגבעת התחמושת.


אילנה ארד לוין, פסיכולוגית קלינית מומחית לטיפול בכל תחומי הפסיכותרפיה והפסיכודיאגנוסטיקה. סיום M.A בהצטיינות במגמה לפסיכולוגיה קלינית אוניברסיטת תל-אביב (1976). סקסולוגית מומחית בכירה ויועצת נישואין, מנחה ומדריכת קבוצות. בעלת קליניקה פרטית- מאז 1989 ועד היום. טל` 03-6411774
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת