00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

כבר שכחנו מה זאת אהבה? (לא!)


ליד המכללה שלי, יושב לו בעל קיוסק חביב וחייכן. לא קיימת פעם, שאני נכנסת ולא מברכת אותו לשלום/ בוקר טוב/ ערב טוב. לעיתים גם שואלת אותו לשלומו ומאחלת לו שיהיה יום מקסים. באחד הבקרים, חברה שלי ללימודים הלכה לצידי בדרך אל המכללה, ועצרה לקנות סיגריות באותו קיוסק. נכנסנו, חייכתי ובירכתי אותו לשלום, ואיחלתי לו איחולי המשך יום נעים כשיצאנו. ואז יצאנו. בפיהוק ישנוני היא שאלה אותי מה נפל עליי על הבוקר? היא הזכירה את המרץ ומצב הרוח החיובי במיוחד שתקף אותי ושאלה איך זה יכול להיות? התשובה שלי היתה ברורה כי את הטבע (וההתפתחות בתוכו) אי אפשר להסביר: חיוך ואהבה בשבילי הם לא תלויי הקשר בעייפות. (היום, גם בתקופות של עצב מוחלט אני משתדלת להמשיך לחייך. זה משפר את הכל!)

שלא יהיו ספקות, אני מדברת על אהבה בין בני אדם. חיבה וחיוך, כי מה כבר נשאר לנו מלבד אלה?


נכון. לא תמיד הייתי כזו. לא תמיד היה לי חשק לחייך ולא תמיד היתה לי אנרגיה לחלק לאחרים. מצאתי את עצמי פעמים רבות זעופת פנים מבחוץ ועם כובד מעיק מבפנים.

והיום... אני אנרגטית. אני נכנסת לתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בשעות שונות של היום, ומברכת את איש הבטחון בכניסה לבוקר/ערב טוב. אומרת תודה כשחולפת על פניו (תודה על מה? על זה שהוא עושה את תפקידו ועל זה שהוא נחמד אלי בחזרה).

אני נוסעת בקווי תחבורה ציבורית די קבועים בסביבת המגורים שלי, ולכן אני מכירה את רוב נהגי האוטובוס. אני מברכת אותם לשלום ותודה, מחייכת ומאחלת גם שבת שלום ביום המתאים.

למה? כי זה עושה לי שמח להיות נחמדה ושמחה.

לא כולם כאלה. יש רבים שכן אבל בכל זאת לא מספיק. לדעתי. ולפעמים מספיק רק חיוך אחד נחמד כדי לגרום למישהו נוסף להרגיש טוב.


שלשום חציתי את הכביש באחד הרחובות הסמוכים לבית שלי. שישה רכבים ראשונים שחלפו על פניי לא עצרו ואף האיצו כדי לחלוף במהרה. אחריהם, עצר נהג מבוגר אחד, בגיל שסבא שלי יכל להיות, במכונית ישנה ואיפשר לי לעבור את הכביש. חייכתי אליו וללא קול אמרתי לו "תודה". הוא פתח את החלון לצידו וחייך אלי. חשבתי שרצה לשאול או לבקש הכוונה אז עצרתי. בתמורה לחיוך הוא אמר לי "רק בשביל החיוך הנחמד שלך היה שווה לעצור. אושר וכל טוב ילדתי." התרגשתי. פתאום התחלתי לשים לב לעצמי. לחיוך ולתקשורת החיובית שלי עם העולם. [טוב, רוב הזמן...]

למה? כי זה עושה לי שמח.


אבא שלי ואחי היו בחופשה באמסטרדם לפני כחודש. אחי סיפר לי שכשהלך ברחובות העיר, אנשים פנו אליו ובירכו אותו לשלום ובוקר/צהריים/ערב טוב. סתם כך, מבלי להכיר, מבלי לדרוש בחזרה. אף אחד לא דוחף בתור לרכבת או בכניסה לאתר תיירותי כזה ואחר (טוב, אף אחד מלבד הישראלים שנמצאים באיזור). שלא נדבר על זה שאף אחד לא מרעיש או מפריע לאחר. אז למה כאן אי אפשר? (בטח שכן! הרי מהפיכות גדולות מתחילות בשינויים קטנים).


אז נכון, בתקופה שבה מחאות גדולות וחשובות מתעוררות (It's about time!), אין לי שום כוונה להוסיף תלונה לתלונה על אהבה נשכחת וגם לא לכוון אצבע מאשימה כלפי אף אחד. תגידו שאני נאיבית, אבל בימינו מישהו צריך להישאר כזה... אם נחשוב על זה רגע ונחייך אחד לשני יותר - נרגיש יותר טוב בעצמינו ועל הדרך נשפר לעוד אדם אחד (לפחות) את מצב הרוח שלו.

שווה, לא? 


(התמונות מפה ומפה)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

38 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת