00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

דעת מיעוט

האנשים שחזו את נפילתה של מכונת הכסף

אחד הדברים הנחמדים בעולם הפיננסי הגלובאלי, זה שלאף אחד אין שמץ של מושג מה באמת קורה. אין נתונים שקופים וברורים, כל אחד מהעוסקים בנושא מכיר טוב רק את פיסת המציאות הקטנטנה שלו, ומשתמש בה על מנת לזרוק ניחושים מושכלים יותר או פחות לגבי העולם ועתידו. מכיוון שזה ממילא ניחושים, אם אתה משקיע כסף עדיף כבר לנסות ולנחש בכיוון שבו כולם מנחשים, כך שאם תיפול לא תיפול לבד (ואולי הממשלה אפילו תציל אותך).

יש הרבה אנשים שטוענים שהם חזו את המשבר הפיננסי האחרון. חלקם סתם קשקשנים, אבל גם בין אלו שבאמת הצליחו לחזות את העתיד קיימים כל מני מומחים שרק זרקו מילים "זולות" לאוויר. לעומתם קיימים גם משקיעים ששמו כסף אמיתי, שלהם ושל אנשים שהם עבדו עבורם, על תחזיות יום הדין האלו. בספרו "מכונת הכסף" מספר מייקל לואיס את סיפורם של כמה מאותם משקיעים בודדים, שהבינו בשלבים מוקדמים יחסית שהשוק טועה, ובענק.


מה זאת אומרת "השוק טועה"?

תפקידו של השוק הוא להצמיד מחירים למוצרים, כאשר מוצרים יכולים להיות מכוניות, בתים, עגבניות, גבינות קוטג', מניות בבורסה, או כל דבר אחר שאתם יכולים לחשוב עליו.

כאשר מדברים על עגבניות, המחירים מייצגים את התועלת לצרכן מרכישת העגבנייה. קצת קשה לטעות כאן; אם המחיר גבוה מדי אף אחד לא יקנה, והחנות תאלץ להוריד אותו.

כאשר מדברים על מוצרים פיננסיים, כגון אגרות חוב או מניות, המחירים מייצגים תועלת עתידית כלשהי מהמוצר – למשל, סכומי כסף שחברה מסוימת תשלם למשקיעים בה בעתיד. המחיר הנוכחי של מניית טבע לא משקף בהכרח את מצבה של החברה היום, אלא איזו שהיא תחזית מבולבלת על העתיד של החברה. כשאתם רואים גרף מניות מקפץ בפראות, אתם למעשה רואים חלון לעתיד, כפי שאנשים החרדים לכספי ההשקעות שלהם חושבים שהוא יראה.

מכיוון שמדובר בחיזוי העתיד, קל לטעות. ואם כולם גם ככה מנחשים באותו הכיוון על מנת שלא ליפול לבדם, ואם לארגונים יש אינטרס לשקר ולעוות את הנתונים, ואם לאנליסטים בוול-סטריט (שם גנרי לכל בנקי ההשקעות הגדולים בעולם) אין זמן וכוח לחקור דברים לעומק כי הלקוחות לוחצים עליהם להשיג רווחים מיידיים, אז בהרבה מקרים קורה ש"השוק טועה", ובערך פעם בעשור הוא טועה בענק.  


כשאנשים שואלים אותי איך כדאי להשקיע בבורסה (לרוב כאלו שאינם מכירים אותי ולא יודעים שאני נרדם באופן אוטומטי לצלילן של מילים כגון "אגרת חוב קונצרנית"), אני אומר להם שעל פי התיאוריה הכלכלית המודרנית, מכל מני סיבות מתמטיות מסובכות שאני לא מעוניין להיכנס אליהן, הכי כדאי לקנות בזול ולמכור ביוקר. מאות שנים של ניסיון מסחרי ופיתוח מודלים מורכבים של המציאות הובילו אותנו, הכלכלנים, למסקנה שקניה בזול ומכירה ביוקר היא הדרך הבטוחה לעושר ואושר.  אם הייתי יודע משהו מועיל מעבר לכך, לא הייתי בלוגר בתפוז. הייתי וורן באפט, והייתי כותב לכם עכשיו מהיאכטה שלי, העוגנת במונקו. בכל אופן, כשהשוק טועה המחירים לא נכונים, ואז ייתכן כי ניתן לקנות דברים בזול עכשיו, ולמכור אותם ביוקר ברגע שכולם יגלו שהשוק טעה (או להמר בכל מני שיטות על כך שמחיריהם של דברים יקרים מדי יתרסקו).


נורא קל להיות חכם בדיעבד, אבל נסו להיכנס לרגע לראש אחר. אתם עובדים אי שם בוול-סטריט, מנהלים כספים של אנשים אחרים ואולי גם שלכם, מגיעים כל יום למשרד שלכם לבושים בחליפה ועניבה, ואתם בטוחים שהשוק טועה. קראתם כל מני מסמכים, חישבתם כל מני חישובים, הגעתם למסקנה שכל המערכת הולכת להתמוטט וסוף העולם מגיע – אבל אתם לא יכולים לדעת את זה בוודאות. אתם שוקלים להמר על זה. חברים אומרים לכם שהשתגעתם, הבוסים צועקים עליכם, האנשים שאתם משקיעים את הכסף שלהם מתחילים לשאול שאלות בחשש, חלקם אפילו מושכים את הכספים... זה ברור שאם תטעו אתם תפוטרו, ולאחר מכן תתקשו במציאת משרות נוספות. בוול-סטריט אין וועדי עובדים ואין תנאים סוציאליים.

לא כל אחד יכול לשרוד לחץ כזה, ולא משנה עד כמה הוא בטוח שהוא צודק - נדרשת לשם כך אמונה עמוקה בכך שהעולם כולו מטומטם ורק אתה יודע מה נכון. המשקיעים המככבים ב"מכונת הכסף" בתור אלו שהלכו נגד הזרם, מתוארים כולם כאאוט-סיידרים מילדות, הסולדים מאירועים חברתיים, אחד מהם אפילו חולה אספרגר מובהק. ייתכן שהסופר מעט מגזים עם הדימוי שהוא מנסה לשוות להם, אבל אין ספק שצריך להיות אדם מעט "מוזר" על מנת להתנתק מהעדר.

ומצד שני, ייתכן שזה סתם מזל, שמוצג בדיעבד כחוכמה. תמיד ישנם מעטים שמהמרים נגד הזרם, ובהרבה מקרים המעטים האלו טועים ומפסידים את כל כספם. תמיד היו נביאי אפוקליפסה בוול-סטריט. לעיתים קצת קשה לי לקנות את הסיפור הזה על כמה חבר'ה חכמים שישבו ובדקו את הנתונים והחליטו שכל השאר טועים - הוא יותר מדי חד צדדי, וחסרות בספר עדויות רחבות יותר של אלו שבדיעבד טעו. הבעיה היא שרבים מאלו שהיו אחראיים למשבר לא יכולים להתראיין בנושא מחשש שיתבעו אותם.


ישנה אמרה מפורסמת, הגורסת כי אנשים מתקשים מאוד להבין משהו שהמשכורת שלהם תלויה בכך שלא יבינו אותו. בוול-סטריט של השנים 2000 – 2007 היו הרבה מאוד אנשים שהמשכורות שלהם היו תלויות בכך שלא יבינו שהם קונים ומוכרים זבל המשווק בתור יהלומים נוצצים. מדהים לקרוא על כך (אם כי הפרטים הטכניים קצת משעממים, אני מודה); אנשים שלמדו באוניברסיטאות הכי טובות בעולם, רובם המכריע אינטליגנטים למדי, מרוויחים משכורות שאני ואתם כאן בארץ הקודש יכולים רק לחלום עליהן, והם קונים ומוכרים מוצרים פיננסיים שלאף אחד מהם אין מושג מה יש בתוכם. גם סוכנויות הדירוג, האובייקטיביות כביכול, שאמורות לתת ציונים למוצרים הללו על פי מידת הסיכון שלהם, לא הבינו שום דבר (בין השאר כותב הסופר כי העובדים בסוכנויות הרוויחו משכורות נמוכות ביחס לעובדים בבנקי ההשקעות, איכותם הייתה נמוכה יותר והיה קל להשפיע עליהם).

ומה היה בתוך המוצרים האלו?

משכנתאות של אנשים שאין סיכוי שיצליחו לעמוד בהחזרים. הסופר מזכיר חשפנית מלאס-וגאס שלקחה חמש משכנתאות שונות, מהגר ממקסיקו שעבד בקטיף תותים ורכש בית פרטי ענק, ועוד. אם בעבר וול-סטריט הייתה עסוקה במשחקים פנימיים בין תאגידי ענק ומיליארדרים, במשבר האחרון היא נכנסה לתוך כיסם של העשירונים התחתונים בארצות הברית, תוך פיתוח שיטה הזויה שעודדה את אלו לקחת משכנתאות שלא יוכלו להחזיר – כמובן, בעידודם של פוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית שרצו לעזור לעניים.


טמטום קולקטיבי הוא תמיד עסק מרהיב, בייחוד כאשר הוא מתנפץ.

המהות שלו היא הקולקטיביות. אותם אלו שהלכו נגד הזרם מספרים איך הם כל הזמן ניסו לחפש עדויות לכך שהם טועים, לכך שהם לא מבינים משהו, פשוט מכיוון שאפילו אנשים חכמים ורציונאליים מתקשים להתנגד לחשיבה העדרית. כשאתה משחק גולף עם החברים, וכל אחד משכנע את כל האחרים סביבו שיהיה בסדר, וכולכם צעירים ובריאים ומרוויחים טוב, אז כולכם חושבים שיהיה בסדר. הרבה יותר קל לעבוד על בני אדם בתור קולקטיב מאשר בתור יחידים, מכיוון שהנטייה העדרית נוגדת את הספקנות הטבעית.

רוב המשכנתאות המפוקפקות שנמכרו לעניים כללו תקופה של שנתיים עם ריבית נמוכה במיוחד, ואחר כך עליה דרמטית בגובה ההחזרים. בסופו של דבר הסתיימו תקופות הריבית הנמוכה, מחירי הדיור עלו קצת פחות מהתחזיות, ומיליוני אנשים פתאום לא יכלו לעמוד בתשלומים. וול-סטריט עמדה על סף תהום ענק, והגופים הגדולים ביותר החלו לקרוס לתוכו אחד אחרי השני. המשקיעים שהימרו נגד אותם הגופים עשו את המיליארדים שלהם, אבל הם לא היו מאושרים. הם מתארים את הימים הללו כנוראיים, מפחידים, מכיוון שהם הבינו באלו כמויות כסף מדובר, וידעו שהעולם כולו הולך להיפגע מהעסק. כשסוף העולם מגיע, גם אם הצלחת להרוויח כמה גרושים, אפילו אם הצלחת להציל את עורך, אתה לא קופץ בשאגות שמחה. אנחנו כאן בישראל הצלחנו להינצל, אבל מיליוני אירופאים ואמריקאים יושבים עכשיו בביתם, מובטלים, סופרים כמה נשאר מהחסכונות שלהם, והכל בזכות אותם סוחרי בורסה ששיווקו זבל מחופש ליהלומים.


רבים האשימו את הקפיטליזם ואת תאוות הבצע במשבר. לדעתי, וגם לדעתו של הסופר מייקל לואיס, מדובר בהאשמות שווא.

"קפיטליזם" הוא שם גנרי לסוגים רבים של משטרים כלכליים, ואינו מחייב מפלצות מסוגה של וול-סטריט. קפיטליזם יכול להתקיים גם כשיש רגולציה הדוקה על בנקי ההשקעות. לפי הספר, ההידרדרות של וול-סטריט החלה עוד בשנות השמונים, כשהחברות שם הפכו מפרטיות לציבוריות – כלומר, הסוחרים החלו להמר בכספי הציבור המשקיע בבורסה, ולא רק בכספי החברה בה הם עבדו. אם הן היו נשארות פרטיות העולם היה נראה אחרת, מכיוון שהציבור הרחב נוטה להיות פחות אחראי למה שקורה בכספי ההשקעות שלו.

אין שום קשר בין קפיטליזם לזה, וגם לא לעוד שורה של גורמים שבלעדיהם המשבר לא היה מתרחש (ישנו דווקא קשר בין תפיסת עולם סוציאליסטית של תמיכה בשכבות החלשות לבין משכנתאות הסאב-פריים). קפיטליזם אינו אומר שהממשלה לא יכולה להתערב בכשלי שוק.

לגבי תאוות הבצע ההאשמות הן ממש צבועות. אני רוצה לראות מישהו שנמצא במצב שבו הוא יכול לעשות מיליונים, ואומר לעצמו "לא, אני לא אהיה תאב בצע" (מעניין למה לא כותבים "תאבת בצע" או "תאוו בצע". טוב, לא עד כדי כך אכפת לי).

הסוחרים בוול סטריט לא מכרו את אבותיהם לעבדות, וגם לא את בנותיהם לזנות. הם בסך הכל ניסו להגיע לרווח מקסימאלי עבור המשקיעים, וזאת בדיוק העבודה שלהם. לקרוא להם "תאבי בצע" זה כמו לומר שליאונל מסי הוא תאב גולים, או שרועי צזנה הוא תאב פוסטים בבלוג שלו. כפי שכותב מייקל לואיס, הבעיה היא האינטרסים, שהיו אמורים לתעל את תאוות הבצע למקום אחר, ולא למקום אליו היא הגיעה. הבעיה היא הסיכון המוסרי. הבעיה היא שהם ידעו שאף אחד לא יגע בהם.


הספר הפך עד מהרה לרב-מכר, כמו גם ספרים אחרים שנגעו במשבר, אבל המציאות לא השתנתה. מדהים לקרוא איך אחרי שהעסק נגמר, לא רק אותם משקיעים שהלכו נגד הזרם הרוויחו – גם כל אותם אלו שטעו הרוויחו. הם המשיכו לקבל את הבונוסים שלהם אחרי שהממשל הציל את רוב החברות בהן הם עבדו. הם עדיין עובדים בכל מני תפקידי מפתח, ואף אחד לא נזרק לכלא על שבזבז מיליארדי דולרים על סיכונים שהוא לא הבין. השוק עדיין מקשיב משום מה לחברות הדירוג, שהמשבר הוכיח שאין להן שמץ של מושג מה קורה.

רבים טוענים כיום שהמשבר הבא מתקרב בצעדי ענק. אני מקווה שהם טועים.



הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גן אנוכי אלא אם צויין אחרת