00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג של אילנה ארד לוין - פסיכולוגית קלינית, סקסולוגית ויועצת נישואין

מבצע חם לסוכות!

התשובה ידידי ברוח היא נישאת: הללויה (על כהן ועל צימרמן)(או נדייק: על לאונרד ועל דילן)

21/07/2011

התשובה ידידי ברוח היא נישאת:  הללויה.    (על כהן ועל צימרמן)

(או נדייק: על לאונרד ועל דילן)

 

 

בוב דילן:

"בכמה דרכים צריך ללכת אדם לפני שיכיר בעצמו כאדם?

כמה זמן ניתן לאנשים להתקיים לפני שמותר להם להיות חופשיים?

כמה שנים יכול אדם להסב ראשו ולעמיד פנים שאינו רואה?

כמה אוזניים צריך בן אדם לפני שיוכל לאפשר לעצמו לשמוע אדם אחר בוכה?

התשובה ידידיי ברוח היא נישאת, רק ברוח היא נישאת."

 

ובהמשך בתירגום חופשי מאוד:

 

"הורים הפסיקו לבקר ילדכם, כי דרכיכם הפכו מיושנות ואינכם מבינים עוד מאחר והזמנים הינם משתנים, משתנים כל העת."

 

מתי אישה יודעת שהיא פאסה?

כשלא מסובבים ראש אחריה ברחוב? שקוראים לה בשם הנוראי "גברת" וכבר לא עוד "מיידלע"?

אני חושבת שבן אדם הופך למיושן כשהוא מפסיק להיות עדכני במוזיקה שהוא שומע. נצמד לעבר. ואומר מיני משפטים כמו "הדג נחש" או "מוניקה סקס" זה משהו שהאוזן שלי לא סובלת. ו"היהודים", מזה בכלל?

ככה אמרו במאה הקודמת על הביטלס יהי זיכרם ברוך לעולמי עד. שהם משחיתים את הנוער ואסרו הופעתם בארץ.

 

נכון שבעשור – 2 העשורים האחרונים יש קאמבק רציני לשירי הפיפטיס, סיקסטיז, והלאה עד לנינטיז.

כך שמי שהיה אז צעיר נשאר, איזה יופי, בחיבורו המוזיקלי, צעיר לנצח.

צעיר בניי שומע "כוורת", סנדרסון והמגפיים של ברוך וכמובן ביטלס ולאונרד כהן. השאר תקועים לא פחות בין הפיפטיז והאייטיז, כך שאני ממש בעניינים.

 

החודש קלטתי, בעקבות הופעתם בארץ השנה של 2 הצעירים בני ה- 70+ לאונרד כהן ובוב דילן, זמרי המחאה והמצפון שבעצם לאורך כל חיי אני ממש מחוברת אליהם. אין גיל שלי שלא זכור בו לאונרד כהן. הוא תמיד שם. עצוב כתמיד, מתחדש, ומחפש נואשות אחר האהבה החמקנית, קיצרת החיים, הלא מושגת, הבוגדנית, המתכלה כפי שחווה בחייו ממש.

אין ספק הוא יודע על מה הוא כותב ושר.

 

ודילן? הייתה לנו עדנה משותפת עת שנינו היינו צעירים, פרחי האהבה, נגד המלחמות ובעד זכויות האזרח משהו כמו 15 שנה ביחד. הוא סימל אז את האנטי ממסדיות והכמיהה לחופש, שוויון, אחדות אנוש ושיריו משנות ה- 60 וה- 70 "נישא ברוח", ו"הזמנים משתנים" סימלו את רוח התקופה.

אחר כך פרץ למחוזות מוזיקליים אחרים רבים שונים ומגוונים וניתקתי ממנו מגע. הוא המשיך להיות מחובר לעצמו בהלוך ושוב, התנצר, חזר והתייהד היה בעד ונגד ישראל ועוד הרבה מהכל, חיפש בדרכיו את עצמו.

 

אז מה יש בהם ב- 2 ענקים אלה בני 70+ שהם עדיין יוצרים, כותבים, מלחינים ומופיעים בפני קהל של עשרות אלפים?

זמרים בעלי קול ענק פי כמה מהם נעלמו במרוצת השנים (או חלקם הלכו לעולמם) הביטלס האגדתיים התפרקו עוד טרם הירצחו של ג'ון לנון, ושנים אלו כמו עמודי מקדש שלמה "יכין" ו"בועז" (2 עמודי הנחושת הענקיים בפתח ההיכל) חיים ומופיעים. איך זה? הקול אומנם נסדק עם השנים, אך המוזיקה שלהם, המוזיקה היא לעולם נישאת, מרטיטה את הלב ויוצרת התרגשות עמוקה.

 

 

2

 

 

לאונרד כהן התחיל עם סוזן המוזרה, דרך הפרידה ממריאן, הפרטיזן, ציפור על תיל, רקדי איתי עד קץ האהבה, שימרי לי הואלס האחרון, ולו יהי זה רצונך ועוד ועוד ועוד.

 

הנוסטלגיה שלנו בנויה על חוויות עבר החוזרות ומשתחזרות בנו. מראות, רגשות, מקומות.

אולי מכל החושים הריח והשמיעה הם מחזירי הנוסטלגיה החזקים ביותר.

 

משנות העשרים לוו כל חוויות הרומנטיקה, העצב, הפרידות, הביחד, הגילוי שבשניים עם המוזיקה המתחדשת ללא הרף של לאונרד כהן.

הוא החל בסוף שנות ה- 60 וה- 70 כזמר מחאה, לא מיין סטרימי, והנה היום 50 שנה אחרי הוא אחד מהכי מיין סטרימים שיש. (מופיע אצל כל ילדיי בסמרטפונים להאזנה בפנאי) הסופרת ליז גילברט בספרה "לאהוב להתפלל לאהוב" מתארת בהומור השנון שלה כיצד בתקופת היותה בדיכאון רק צרוף השמות "לאונרד כהן" היה מיד גורם לה לבכות. משעשע ללא ספק אבל מה כבר אפשר לחוש עם לאונרד כהן אם לא את שבריריות האהבה, האובדן, הפרידה. והעצב הבלתי פוסק הדוחף הלאה לחפש את האהבה הבאה שתכזיב אף היא... אמן של עצבות כמיהה וגעגוע.

 

כשרוצים לחוש רומנטיקה ועצב מתקתק שומעים לאונרד כהן. חוק.

 

למזלו האישי הרע, ולהעשרת שירתו, משקפים חיו את שירתו או בעצם להפך. מחפש האהבה הנצחי. החוזר ונופל ושוגה בחלומות ובמשאלות.

 

ובוב דילן, מה איתו? היום הוא פחות פופולרי בדור הצעיר. אבל גם הוא החל כזמר שלום ומחאה, יחד עם ג'ואן באאז בעלת קול הזמיר המופלא נגד המלחמה המטופשת בויאטנם.

 

בעצם שיא הטיפשות האנושית מתגלמת בקיום מלחמות אנוש משחר האנושות שאחר כך הופכים הזכרונות למיתוסים של ניצחון, השראה, אבל, כאב ועוד הרבה רגשות אוטנטים, אבל מקור כולם היא בטיפשות.

מקור הרוע הוא בבורות או בפשטות בטיפשות אנוש שגבה לבבו ורוצה עוד ועוד, אבל מלחמה ושלום זה לא לעכשיו, עכשיו אנחנו עם מוזיקת האחווה, האהבה והביחד.

 

לשמוע את דילן הצעיר הופך אותי לצעירה ופורחת בפרט במוזיקת הקאנטרי שלו עם הגיטרה ומפוחית הפה הנצחית. (והקול המאנפף)

לשמוע את כהן הופך אותי למי שהנני – חסרת גיל אך מאוד מחוברת למשהו שאין לו שם. כנראה קוראים לו מוזיקה.

 

ביוגה מכנים זאת "אום" – הצליל הבראשתי.

אצלנו אומרים בפשטות "הללויה".

אין זה שיר, זוהי תפילת הלב. לפיכך אותו צליל בכל שפות העולם. (להלן תרגום הבית האחרון בשירו של לאונרד כהן):

 

"עשיתי כמיטבי, ואין זה הרבה,

התקשתי להרגיש

ולפיכך המגע

זו האמת

איני משטה

ולמרות שהלך הכל גרוע

הריני ניצב בפני אלוהי השיר

ואין על לשוני דבר רק

הללויה".

 

 

 

אני מזמינה אתכם להגיב ולהצטרף לעמוד הפייסבוק שלי

אילנה ארד לוין, פסיכולוגית קלינית מומחית לטיפול בכל תחומי הפסיכותרפיה והפסיכודיאגנוסטיקה. סיום M.A בהצטיינות במגמה לפסיכולוגיה קלינית אוניברסיטת תל-אביב (1976). סקסולוגית מומחית בכירה ויועצת נישואין, מנחה ומדריכת קבוצות. בעלת קליניקה פרטית- מאז 1989 ועד היום. טל` 03-6411774

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילנה ארד לוין אלא אם צויין אחרת