כתיבה חופשית

היא מרגישה שהיא מתפרקת ואין לה למי לספר.

היא כזאת, אחת שלא מספרת, שלא אוהבת שמרחמים עליה. שיודעת שאי אפשר לספר לכל אחד. לא כל אחד יכול להכיל את מה שעובר עליה ומה שהיא חשה, לא כל אחד יכול להגיד לה את המילים הנכונות מבלי לשפוט, ולהשיא לה עצה נכונה או אולי לתמוך בהחלטה שהיא כבר יודעת שהיא חייבת לעשות.

היא לא אדם בודד, היא תמיד מוקפת אנשים, אבל אף אחד לא שם באמת כי כל אחד רוצה משהו, כל אחד דורש את שלו ברגע שהוא צריך ומצפה לקבל מיד, בין בקשה לבקשה אף אחד לא תוהה מה קורה איתה ואיך היא מתמודדת, אף אחד לא יודע מה קורה באמת ואיפה היא נמצאת אחרי שקיבלו מה שרצו, אף אחד לא יודע באמת מה קורה מאחורי מסכת החיוך...

ברגעים כאלה היא מתגעגעת אליו, משוועת לחיבוקו המנחם, למילה הטובה שודאי היה אומר לה. היא מרגישה שהוא היחיד בעולמה שהיא יכולה להתקשר אליו ותדע שתרגיש טוב לאחר מכן. אבל היא לא יכולה לעשות את זה, היא לא יכולה להרוס את מה שיש לו עכשיו, היא יודעת שאם תקבל ממנו את החיבוק המנחם תרגיש שלא בנוח לאחר מכן, כי הוא התקדם הלאה ומצא את המקום שלו. אבל היא עדיין נודדת, עדיין מחפשת את מה שאולי לא יהיה כמו שהיה, ובאיזה מקום אף תוהה- האם הוא לא מרגיש שהיא צריכה אותו בדיוק עכשיו? 

היא החליטה, היא לא תהרוס לו, היא לא תתקשר. היא פשוט תתגבר! לפחות יש לה את הכתיבה שמשחררת את כל הרגשות האלה. הכתיבה שלא יודעת לחבק אבל שיודעת להקשיב כמו שאף אחד לא יודע...

ואתם? האם אתם יודעים מי אני?
אולי אני זו שיושבת לידכם במשרד, או זו שהרגע עברה לידכם ברכבת. אני יכולה להיות זו שעושה אתכם את המבחנים עכשיו- מנסה להתמודד כשבעצם, בפנים, הכל כאוס אחד גדול...

יש רגעים שיש הזדמנות לתקן הכל, ויש רגעים שאפשר פשוט להרוס...