00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

רק שנייה אחת לומר שלום

אין לי באמת מושג למה אני בכלל כותבת כרגע. מה התכלית או אפילו הרעיון הכללי. אני מנסה למצוא משהו לעשות עם הפצע הענק שנפער בנשמתי... אני מחפשת את המילים המתאימות על מנת לנסות ולהסביר דבר שעצם הניסיון להביע אותו באותיות שמתחברות למילה שמצטרפת לעוד כמה כמוה- הוא מגוחך. שום דבר שאעשה, שום דבר שאחשוב, שום דבר שאומר לא יוכל אפילו להתחיל להעביר את הכאב הנוראי הזה, המוחלט הזה שבלאבד את הסבתא שלך. זו שגידלה אותך, זו שגם כשלא גרת איתה- היית איתה רוב היום. מגיל אפס.

אני גם לא יודעת מה פתאום עכשיו אני כותבת... זה קרה בכלל ביום חמישי. אני חושבת שאולי זה כי אתמול אמא שלי לא הצליחה להרדם... אז הייתי עסוקה מדי בלהיות חזקה עבורה. בכלל... אחד הדברים הכי קשים עבורי בזה שסבתא שלי מתה... מיד אחרי עצם העובדה שסבתא שלי מתה... הוא התחושה הזו שכאילו אין לאבל שלי מקום. קודם כל זה בכלל לא חשוב שסבתא שלי מתה כי אני עם אמא שלי, ולה יותר קשה כי האמא שלה מתה. אז כשאני מרגישה שאני מתחילה לבכות (כמו עכשיו) אני חייבת מיד לעוף מרדיוס ראייה שלה. שזה מאתגר בהתחשב בכך שכל הזמן אני אמורה להיות לידה.

הדבר הבא שקשה לי זה שבעצם אני סובבת אנשים שטיפלו בה הרבה יותר ממני. סבתא שלי הייתה אישה אדירה. היא נפטרה בגיל 80 וממש עד לשניה האחרונה- היא ורק היא זו שהחליטה בדיוק מה יקרה, מתי, למה ובאיזה אופן. אם משהו לא קרה בדיוק כמו שהיא ראתה לנכון- לא פחות ולא יותר- זה היה גורר צעקות וסקנדלים בבית- עד שהיא הייתה מקבלת את מבוקשה. והיא תמיד קיבלה את מבוקשה. אני אף פעם לא הצלחתי לחיות בדינמיקה הזו... לא הסכמתי מעולם לקחת חלק במה שקרה פה בבית ב4 השנים האחרונות. וזה תמיד מאוד הרשים אותי, איך קשישה בת 80 מפעילה 3 אנשים בוגרים (ועוד איזו מטפלת רנדומלית מביטוח לאומי) בדיוק כמו שהיא רוצה- מצעידה אותם שמאל ימין בשיטתיות שכל מפקד בצבא היה יכול רק להתקנאות בה.

אבל המחיר על חוסר המוכנות שלי לקחת חלק בצעקות ובכעס היה כזה שבקושי הייתה לנו תקשורת. היינו מדברות רק כשהיא הייתה צריכה משהו, או ברגעים נדירים של שפיות כלל ביתית. וככה יצא שהיום, כשאני מוקפת באנשים שקמו כל יום 12 פעמים ב5 דקות כדי להזיז לה את החלון שמאלה או ימינה כבקשתה- אני מרגישה כמו הבנאדם הכי שפל שאי פעם פסע על פני כדור הארץ. כאילו הכאב שלי לא לגיטימי... האבל שקרי... הדמעות הן מס עיניים... מה עוזר לה עכשיו שאני בוכה אם כשהיא רצתה שיזיזו את החלון היא בכלל לא קראה לי?!

אבל הכי הורג אותי זה שבכלל לא הייתי בבית כשזה קרה. כשהצלחתי סופסוף להרדם בשעה 5 וחצי בבוקר יום חמישי- הדאגה הכי גדולה, הכי רצינית והכי אמיתית שלי בעולם הייתה המבחן בפיסיקה שהייתי אמורה לעבור בשעה 9. כשסבתא שלי מתה- אני הכנתי דפי נוסאות. את השיחה מאחי קיבלתי רק ב7 בבוקר כשהוא מצא אותה, ותוך כדי שינה שמעתי אותו אומר "נפטרה"... המוח שלי היה בכזו קהות שלקח לי שניה לתרגם את הצלילים חסרי כל ההגיון האלה למילים בנות משמעות כלשהי. מה זאת אומרת? לא... זה לא הגיוני. חצי שעה אח"כ כבר ישבתי לידה בבית, ליטפתי לה את היד וניסיתי לעכל את מה שהמוח יודע אבל הגוף מסרב לתפוס. היא איננה. הרופאה אומרת שזה היה דום לב והיא לא סבלה בכלל... ולי רק עובר בראש שבשיחה האחרונה שלי איתה- כמה ימים לפני זה- הרגעתי אותה שהיא מכניסה את עצמה ללחץ, וכמו תמיד אם היא תרגיע את עצמה- הכל יהיה טוב. הדבר האחרון שאמרתי לה היה כשהיא שאלה אותי כשיצאתי בבוקר "את חוזרת היום?" ועניתי לה "לא יודעת" קצר וחסר סבלנות- ואז לא הגעתי הבייתה שלושה ימים... עד שדהרתי כדי להספיק להגיע לפני שלוקחים אותה.

הדבר הבעייתי באנשים דומיננטים הוא שכשהם נמצאים בבית אי אפשר לפספס את זה וכנגזרת- כשהם לא נמצאים אי אפשר לפספס את זה. אי אפשר להתעלם. לטוב ולרע- בשנים האחרונות החיים שלנו נסובו סביבה. מה עושה ממלכה שהמלכה שלה נפטרה? מה עושות דמויות משניות בסרט שהגיבור שלו מת? מה עושה מישור XY שראשית הצירים שלו נעלמה? איך הם יכולים להגדיר את עצמם, את מיקום או את תכליתם- בכאוס הזה? היא כל כך הייתה כאן כשהיא הייתה שעכשיו כל כך רועמת העובדה שהיא לא. איך אפשר לסבול את זה ששמו את סבתא שלי באדמה ושזה לא בסדר כי היא כל כך פוחדת מחושך? איך אפשר להסביר את התחושה הזו של חלל ריק שאמור להיות מלא? כאילו היה לך איזשהו איבר שפתאום גדעו אותו... והוא לא נמצא יותר. איך אפשר להסביר שכל המרקם של היקום השתנה? האוויר בנוי אחרת... מה אפשר לומר לאנשים שבאים לנחם אותך? לא ראיתי מי היה שם בהלוויה... אבל אני בטוחה שגם הם, כמו כל מי שבא לנחם, לא מבינים שסבתא שלי מתה. הם יודעים, כן... אבל הם לא מבינים.

אני מדממת... אני מדממת בכל תא בגוף שלי ואין אף אחד שיכול באמת לשמוע. אני מרגישה שאיבדתי את כל חושי, הכל כאילו עמום... כבוי כזה... אני אוכלת כי צריך, ושותה כי צריך...אבל אני כבר לא רוצה כלום. איבדתי את היכולת לרצות משהו. וזה מצחיק שדווקא עכשיו כולם שואלים אותי מה אני רוצה... מה אני צריכה... ולא נותר לי אלא למשוך בכתפיים ולומר את האמת "לא יודעת". נראה לי שיש מלא אוכל במקרר ויותר שתיה ומאפים משנוכל אי פעם לאכול... ויש כל כך הרבה דברים שהיא אהבה- היא הייתה ממש שמחה להיות פה עכשיו- כשיש מלא אנשים, וכולם באים ומדברים, ומנסים להצחיק ודשים בכל נושא שבעולם- גדול כקטן... ואין לי כוח לאנשים שאומרים שעדיף לה ככה... לא... לא עדיף לה ככה. הייתה הדרדרות נוראית בבריאות שלה בזמן האחרון, הייתה תקופה לפני שנה שהיינו בטוחים שהנה אוטוטו היא הולכת לנו, ולמרות הכל היא נלחמה בכל הכוח, והתגברה על הכל... היא מאוד אהבה לחיות והיא מאוד רצתה לחיות... והיא ידעה לחיות מעולה.. עד יומה האחרון היא קמה בבוקר, קראה עיתון, פתרה תשבץ קראה ספר דיברה עם חברות וראתה טלוויזיה... היא מיצתה כל שניה- עד השניה האחרונה. היא חייתה כל עוד הגוף שלה רק אפשר לה. כי זה מה שהיא הייתה- ווינרית.

ווואלה... ככה אני זוכרת אותה- אישה אדירה עם לב ענק וחריפות שמלא בני עשרים היו יכולים רק לחלום עליה. היא ידעה הכל על הכל, הצליחה בכל מה שעשתה- לבדה, כי היא מימיה לא קיבלה עזרה מאף אחד... כשהיא התגרשה מבעלה (בתקופה בה גירושים היו מילה גסה- לא היום כשכל מי שמתחתן כבר מתכנן מה הוא ייקח בגירושים) ונותרה עם ילדה בת 9- היא קרעה את עצמה יום וליל כדי שלעולם לא ייחסר להן כלום.... וכמה שנים אח"כ כשבעלה לשעבר מת ולא נותרה לה כל עזרה עם הבת שלה- היא עבדה יותר קשה ודאגה שתמיד יהיה להן הכי טוב מכל דבר- כדי שלעולם לא ירגישו מסכנות... שהייתה דואגת כל הזמן שכולנו בסדר והכל טוב... שצחקה עלי כשבאתי לומר לה שאמא שלי הייתה ילדה רעה (הייתי קטנה והגעתי למסקנה שכמו שכשכועסים עלי- מספרים לאמא שלי, אז אם אמא שלי לא בסדר- אני צריכה לספר לאמא שלה)... שהייתה לוקחת אותי למלא טיולים רגליים בכל נתניה... שהייתה מכינה לי אוכל אחרי הלימודים... ומכבסת לי את הבגדים המלוכלכים... וששנים אחרי שסיימתי תיכון עדיין הסתובבה עם איזה מכתב הצטיינות ארצית שקיבלתי והראתה אותו לכל מי שרצה או לא רצה... אני זוכרת את האישה המדהימה שהיא הייתה. זו שאם מתישהו בחיי אצליח להיות רבע ממנה- אשרי.

ואין לי איזו תובנה עמוקה לצאת איתה מכל העניין... רק לבדוק טוב טוב את מי אנחנו אוהבים ולא להפסיק לומר להם את זה. הייתי נותנת עכשיו הכל- אבל הכל- כדי לחזור ליום רביעי בבוקר... הייתי שמה קצוץ על הפיזיקה הגרעינית על כל צורותיה, ומגיעה הבייתה... הייתי לוקחת אותה בכסא הגלגלים, מכניסה אותה לבייבי והיינו נוסעות כמה שהיא רק רוצה...כמו שהיא אוהבת... עד שהיא הייתה מחליטה שדי... ואז הייתי לוקחת אותה וקונה לה גלידה וניל... כי היא לא אוהבת שוקולד, אבל לי הייתי קונה שוקולד כי היא לא הייתה מסכימה לאכול לבד ואני לא אוהבת וניל... ואז הייתי שומעת כמה ששוקולד זה לא טעים ווניל זה הכי טוב... והייתי מחייכת אליה ועושה לה את הפרצופים שהיו מצחיקים אותה... ואז היינו חוזרות הבייתה, אבל לא עולות- הייתי לוקחת אותה קצת להסתובב בגינה ושומעת בפעם המיליון שהיא התחתנה שם כי פעם זו בכלל לא הייתה גינה... היינו רואות את הילדים הקטנים שמשחקים והיא הייתה אומרת שפעם, כשהייתי קטנה, היא הייתה מביאה אותי כל יום לפה בשביל שאשחק... ואז בכלל היו שם בקושי שלושה מתקנים... ואז היא הייתה אומרת "איזו ילדה מקסימה את היית פעם.... מה קרה לך?" ואז היינו עולות למעלה ויושבות והיא הייתה מראה לי את כל התמונות שלי, ושל אחי, ושל אמא שלי, ושלה... ומספרת לי שגם היא התגייסה לצה"ל, והייתה אלחוטנית במשטרה צבאית, ואני הייתי אומרת לה שלא מתגאים בזה שהיית מהמנאייקים, והיא הייתה צוחקת בלי הפסקה... והייתי שומעת על סבא שלי ואיך הם הכירו.. ממש הכל עד שאני הגעתי... ואז כשהיה נמאס לה היא הייתה שואלת אותי מה קורה איתי... לימודים, עבודה... חבר...והייתה נותנת לי בכל תחום את הפקודות המדוייקות על פיהן יישוק דבר... ואז... מאוחר בלילה... הייתי מכניסה אותה למיטה, נשכבת לידה, מחבקת אותה, מנשקת אותה ואומרת לה כמה שאני אוהבת אותה... שוב ושוב ושוב... ובשניה האחרונה, היא הייתה יודעת שהיא לא לבד... והיא הייתה יודעת כמה היא אהובה... 

וגם אם לא את כל זה... מה לא הייתי נותנת בשביל הזדמנות אחת קטנה לומר לה רק שלום... אבל לא נותר לי אלא להמשיך לחיות את הסיוט המזעזע הזה שאני פשוט לא מצליחה להתעורר ממנו. לנסות להתגבר על התחושה שמדובר בבדיחה סרת כל טעם שיצאה מכל פרופורציה. לזכור אותה ולהפסיק לחכות לשמוע את הקול שלה. להבין... לתפוס... שאמנם ה-7 ביולי 2011 הוא היום בו העולם עצר מלכת, אבל אף אחד לא סיפר את זה לעולם... ומשום מה השמש ממשיכה לזרוח...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת