00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

לדבר בלאגן

 

אזהרה: זהו פוסט מיני "חפירה" שעתיד לגרום לכל המחשבות הסתומות שלי להשתחרר.

ללא עריכה וללא שינויים. מה שיש זה מה שיהיה.


להתחיל לכתוב את הרשומה הזו לקח לי ארבעים דקות. ארבעים דקות מרגע שפתחתי את המסמך החדש על שולחן העבודה שלי וקראתי לו "לדבר בלאגן – זמני 37" ועד שהחלטתי להציב אזהרה בראשו. המחשבה על כתיבת הרשומה הזו, עלתה לי לראש לפני שעתיים, כשעליתי למונית השירות בתחנה המרכזית של תל-אביב. בעצם אולי זה התחיל כשיצאתי מהאימון עשרים דקות לפני שהוא נגמר. אחרי כל העיכובים וכל הנסיונות לברוח מעצמי ומהמחשבות שלי, התישבתי. התישבתי כי הרגשתי שאני חייבת. והכרחתי את עצמי, כי מזמן לא כתבתי בלי סיבה או דרישה. התחלתי לחשוב שזו הסיבה לזה שאני לא מצליחה לכתוב פתאום: התרגלתי לקבל מטלות ודרישות על-פי נושאים, תהליכים, כיוונים. לפי תאריכי הגשה (שלא נגמרים). זרקו לי התחלה של משפט, היתי צריכה לשזור סוף לסיפור. שמו לי מראה מול הפרצוף ואמרו לכתוב את הרחוק ביותר ממה שאני רואה דרכה. את הקרוב היה קשה יותר. דרשו שאבחר נושא קטן וגדול או אדם אנונימי או אישיות מוכרת ואעשה עליו תחקיר כדי לחבר 2000 מילים על צילו. הם אמרו והיו וביקרו ושיפרו ופתאום הם כבר לא. אמנם זה זמני, אבל בזמן הזה אני צריכה לכתוב. צריכה. זה מצחיק ועצוב וכמה שזה נכון... הרי אם לא אכתוב לא אוכל להוריד את הכובד הזה בדרך אחרת. לא אפנה מספיק מקום בתאים שם למעלה בשביל מחשבות חדשות ואז? כבר אמרתי אתמול שאתנפח, אלך לאיבוד.

אז בינתיים הם כל אחד לעצמו ואני לעצמי. ולא רק בינתיים, כי כך היה גם קודם וכך יהיה גם אחר-כך. והם לא חשובים, אני כן. ומה שבבפנים הפרטי שלי.

כל מילה מקבלת משקל ומחשבה נוספת, וכל משפט שכתבתי לפני שנה, לפעמים נראה לי מגוחך, ובלפעמים אחר נראה עמוק וחשוב, קשה לי. קשה לי להחליט על מה ואיפה, בשמי או בשם אחר, בעצמי או דרך פתחי מילוט אחרים? זה רק מרגיש כמו מבוי סתום.


בעוד 12 שעות אני בטח אהיה כבר בדרך למבחן על שישה מחזות. סמואל בקט (גאון) שכתב את "מחכים לגודו", מזכיר לי בכל פעם שאני קוראת אותו, שלחכות ל"גאולה" ש(לא) תגיע זה ביזבוז זמן מיותר. כדאי שאתחיל להזיז עניינים אם חשבתי על עליית שלב בזמן הקרוב (והמבין מבין בעצמו, אני יודעת שאני הבנתי).

באותה נשימה, בעוד 11 ימים יש אליפות. היום ידיד שאל אותי אם אני מתרגשת להתחרות. החזרתי לו מבט ספקני ואמרתי לו שבכלל לא נרשמתי, כי מה לי ולאליפות? הוא הופתע לשמוע ואחר-כך אני איבדתי ריכוז. בדרך הביתה פתאום חשבתי לעצמי שבעצם אולי אין סיבה שלא.


אז בזמן שאני מתמללת את השורות האלה כמו סרט נע בתוך הראש, אלון גל מדבר בערוץ 2 על "שלא על מנת להצליח". הוא סגור בחדר עם מדריכה לפיתוח קול. הוא שר. הוא שר כדי לנשום ולקחת אוויר. הוא שר כדי להצליח ואחר-כך מרצה להמוני אנשים שהוא עושה את מה שהוא עושה בשביל לעשות, בשביל להיות. הוא לא שם על הדחייה, ומי בכלל אמר שתהיה אחת כזו? "קבלה וחמלה" כלפי עצמך הוא הזכיר. ואם החיים מתחלקים לשניים: אלה שמנסים בשביל לעשות, ואלה שמפחדים לנסות לעשות ולטעות ואולי להידחות - אני עדיין לא בטוחה לאיזה מהצדדים אני שייכת במובהק. זה משתנה שלוש פעמים כל עשרים וארבע שעות.

תודה למי שקרא עד הסוף והבין וגם למי שקרא עד הסוף ולא הבין. סליחה ממי שבלבלתי אותו לגמרי. כתבתי הרבה בלאגן (אבל פחות ממה שנראה לי) ולבסוף הגעתי להתחלה של קצת סדר... 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת