00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כן, לא, למה לא?

קריאה, כתיבה ומה שבינהם...

 אין לי שום כוונה בפוסט הזה להעביר ביקורת על ספרים שקראתי וגם לא לפרוש את רשימת המומלצים שלי (אולי בהזדמנות אחרת) במיוחד לא לבקר סופרים ידועים ומכובדים. קטונתי! מי אני שאעיז לחלק ציונים לאנשים, חכמים ממני שיושבים לילות כימים עד שמוציאים מבין ידיהם יצירת מופת.
אני חייבת להודות שאני הכי מקנאה באילו שמוציאים ספר כל שנה! איך אפשר למצוא כל כך הרבה מה לכתוב בכל כך מעט זמן?? לי לקח כמה שנים עד שהעזתי לפתוח בלוג ולצאת איתו לעולם...
אומרים שהכתיבה היא סוג של תרפיה, אז מעניין למה אני מסיימת כל פוסט כשאני עצבנית?? ועוד לכתוב ספר?? זה נראה לי ממש יומרני בשלב שבו אני נמצאת. למרות, שלא אשקר, יש באמתחתי איזה "סיפורון" קטן שהתחלתי לכתוב אותו לפני הרבה שנים ועד היום הוא מחכה לסוף שלו...אבל נתקעתי!

אז מה עושים אתם שואלים? החלטתי ללכת לסדנאות כתיבה למינהם על מנת לשפר את מיומנות הכתיבה שלי, במיוחד לחפש כאלו שמבטיחות לעורר לי את מעין היצירתיות...אז הלכתי!


אני רוצה לשתף אתכם באחת כזו. האחרונה שבהם היתה ממש הזויה לגמרי! סדנת כתיבה אינטואיטיבית – קראו לזה והמנחה שלה היתה חמודה אבל תמהונית.
היא הושיבה אותנו מסביב לשולחן עגול, הדליקה קטורת והשמיעה קולות מוזרים (נשמע קצת כמו סיאנס אבל זה לא). בקיצור, היא הסתובבה סביבנו, ביקשה שנעצום עיניים ונחשוב מחשבות חיוביות. המחשבה החיובית היחידה שעלתה לי בראש באותו רגע, זה שאני עומדת להתפקע מצחוק, אבל התאפקתי. רק שפתאום במקום צחוק יצא לי איזה בכי היסטרי בלתי נשלט. לרגע חשבתי שהיא טיפטפה לנו משהו בכוס מים שהוגשה לנו כמה דקות לפני כן, אבל אז התחילה הסדנא ונרגעתי. לא אתחיל לפרט לכם כאן את כל השטויות שכתבתי שם באותו ערב, אבל עובדה שמאז הסכר נפרץ ואני לא מצליחה לשתוק...

בקיצור, למרות שהתחלתי את הפוסט עם אפס מוטיבציה להמליץ על ספרים...בכל זאת בא לי מאוד להמליץ על ספרים טובים שקראתי, במיוחד כאלה שאף אחד לא עושה להם יחסי ציבור והם נשכחים אי שם על המדף, אבל מישהו עלול עוד לחשוד בי שאני איזה יחצנית או קרובת משפחה של איזה סופר ידוע, אז כדאי שאני אתאפק....בעיקר כי התחייבתי שזה לא יהיה עכשיו.

אם מדברים על ספרים...שמתי לב משום מה, שאני תמיד מוצאת את עצמי חוזרת לחפש ספרים שעוסקים בשואה. איכשהו בלי להרגיש התחלתי להתמכר לאותה תחושת כבדות ומועקה שמתלווה לקריאת הספרים האלו, מי יודע?...אולי זהו גורלם של דור שני לניצולי שואה ואי אפשר לברוח מזה...ואני גם בטוחה שעוד יצא לי לכתוב על הנושא הזה לא מעט רשומות כאן בבלוג.

אמא שלי זכרונה לברכה היתה אומרת שלפעמים חלומות מתגשמים, אבל היא הדגישה את המילה "לפעמים", מה שכנראה גרם לי במשך שנים להבין שבשביל לפעמים לא תמיד שווה להתאמץ....אבל מאז קצת התבגרתי ועכשיו כשיש לי בלוג, יש לי תירוץ מספיק טוב...כי אני יודעת שיש מישהו שמחכה לי שאכתוב...

                                                             באהבה   אביבה 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Avivamar אלא אם צויין אחרת