00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בישול וחיים בקצב הסלסה

מאסטר שף- מה היה שם באמת?

13/07/2011
מאסטר שף- מה היה שם באמת?

הפוסט הבא הולך להיות ארוך על גבול המייגע וברור לי שיהיו כאלו שיראו בו "חפירה" ויהיו  גם אלו שיאשימו אותי ביוהרה, או התנשאות, או וואט אבר. 
מבחינתי , הפוסט הזה מהווה  אסופה של קטעים שכתבתי במשך כל השנה שעברה שחוברו למסמך אחד, ארוך.
בכל מקרה הוא מיועד לי ולחבריי מהתכנית, ובא להזכיר לנו מה בדיוק היה שם, מאחורי כל הפסיאודו נוצץ הזה...
מי שרוצה מוזמן לקרוא, מי שלא- עושה בחכמה, רק מי שהיה שם יבין באמת על מה מדובר, לכל השאר זה עלול להיראות כל דבר אחר...

מתחילים:

השתתפתי בעונה הראשונה של התכנית "מאסטר שף".
היום, ממרבצי על הספה הנוחה שבביתי אני יודעת לומר שזו הייתה אחת מהחוויות הכי מתמירות ומרתקות שעברתי בחיי.
זה היה מסע של ממש.
זה התחיל באיזה חלום מתוק, המשיך באמונה  שמה שאני עושה נכון וחכם עבורי ועבור אלו שאיתי, וזה הסתיים ב... תיכף נגיע לזה, סבלנות.
אז הסכמתי להשתתף בתכנית, אחרי מסע שכנועים אינטנסיבי מצד ההפקה .
די מהר נשאבתי לריקוד מטורף לצלילי חליל שלא הכרתי, אבל משום מה, כמו באגדה 'החלילן מהמלין'- לא יכולתי לעצור ונמשכתי עוד ועוד לצלילים המפתים.
הסוף היה לכאורה דומה לסוף של האגדה הידועה, אבל כמו שבסיפור ההוא הסוף הוא לא בדיוק סוף, וכל אחד יכול לפרשו אחרת- אז גם כאן הסוף לא היה לגמרי  סוף ובחלקים מסוימים היווה את ההתחלה החדשה של חיי, לאור התובנות הרבות שהסקתי מההתנסות המורכבת.

 

אגב, מי שמכיר את האגדה יודע שמוסר ההשכל של המשל הוא שהולכת שולל צפויה לעתים לעונש אכזרי. פה, ה"עונש" היה בעצם ניפוץ האשליות  המתוקות שליוו את כל המשתתפים , אבל בעיקר אותי, כל הדרך אל הגמר, כשבעצם כולנו, כולל הזוכים, הבנו , שהביאו אותנו, או פיתו אותנו לבוא בעזרת האהבה הגדולה שלנו לאוכל ,למשהו שלכאורה הוא הכי בישול בעולם,  אבל התכנית היא הכל חוץ מאוכל- זה היה הניפוץ הגדול. לא שום דבר מעבר לזה.

מאסטר שף זה המון דברים (טובים ומוצלחים) אבל זה לא אוכל. התפאורה היא אוכל, אבל זה לא המיין אישיו.
לא היכולות האובייקטיביות  של האנשים בתחום הן אלו  שנמדדות, אלא כל מיני דברים אחרים שקשורים לאותה  תפאורה, ולנו, המשתתפים, לקח  הרבה זמן להבין שמאסטר שף איז נוט אבאוט דה פוד. 
זו אחלה תכנית בידור ויש בה נושאים שקשורים באוכל, אבל היא לחלוטין לא תכנית בישול. היא לא תחרות בישול ולא שום דבר דומה לזה, מאסטר שף  היא קודם כל ובסה"כ  תכנית בידור, כמו כל  תכנית ריאליטי אחרת,  וככזו- אין שום דבר מציאותי בה לרבות הכישורים של המשתתפים- שהרי הכל ערוך. 
מה שלא מצטלם סקסי, או מרגש, או מרגיז, או מטומטם, או מצחיק,  או כזה שבצורה כזו או אחרת יכול לרתק את הצופים למסך- ייחתך ע"י מספרי העורך , או ישונה בהתאם לצרכי ההפקה .
איפה שיש עריכה- אין אמת, כי ברגע ששיקולי עריכה מעורבים- זו לא האמת, גם אם זה נראה כך , במקסימום זו אמת לעוסה. (וההפקה של 'גיל הפקות' אלופי עולם באילוזיה הזו. אלופים!!!)

 

ללא ספק מאסטר שף הייתה עבורי חוויה מלמדת ומעשירה ויצרה עבורי מעגל חברים הדוק.
שיעורי החיים שלמדתי תוך כדי ובעיקר אחרי התכנית היו חשובים.
ההיכרות העמוקה עם אנשים שהפכו לתושבי קבע בלבי  הפכה את כל העסק הזה של התכנית למשהו חשוב ומאוד כדאי.
לא רק שאני לא מצטערת שהלכתי, אני שמחה . זה  לחלוטין היה שלב חשוב בהתפתחות האישית שלי מכל מיני בחינות.

 

אני זוכרת את שיחת הטלפון הראשונה מההפקה. 
הייתי ביום כיף אצל חברה כשהטלפון צלצל.
-"שלום אריאלה, מה שלומך? קיבלתי את הטלפון שלך מ-x"
-"אה, x, אני מתה עליה, במה אוכל לעזור לך"?
-"תראי, אנחנו מפיקים סדרה חדשה בטלויזיה שקשורה באוכל וזה מתאים לך בול"
-"יש מצב, באוכל אני מבינה"
-"כן, זה מה ש- x אמרה"
-"חמודה שכמותה, אולי תספר לי קצת על התכנית כדי שאוכל לדעת האם זה מתאים לי"?
-"בוודאי, מדובר בתכנית חדשה שמבוססת על פורמט של תכנית מאוד מצליחה של ה- bbc בשם מאטר שף".
-"כן, אני מכירה את הפורמט האוסטרלי, אחלה רעיון".
-"כן, זה תפס בכל העולם ויש מקומות שהרייטינג עבר את זה של האח הגדול".
-"לא מבינה ברייטינג , אבל באוכל כן, אבל על מה מדובר"?
-"מדובר במעין תחרות בין בשלנים חובבים, כלומר כאלו שלא למדו או לא עסקו  בבישול בצורה מקצועית"
-"אז תעצור פה, כי אני לא מתאימה. אני למדתי גם בישול וגם קונדיטוריה ואפילו סיימתי בשני המסלולים כמצטיינת קורס"
-"לא, זה בסדר, כי לא עבדת במסעדה, זה או זה או זה".
-"כן, אבל מבחינה אישית לא מתאים לי להתחרות עם חובבים, עבדתי קשה כדי להתמקצע"
-"אני מבין, אבל זה תפור עליך בול, בגלל הדמות הצבעונית והנמרצת שלך, אל תפסלי, בואי ותנסי"
-"לא חושבת שזה מתאים לי, באמת שזו לא אני"
-"כדאי לך יש אחלה פרסים"
-"תגדיר אחלה"
-"קודם כל את יודעת שהפרס בתכנית בחו"ל זה 200.000$ וסביר להניח שמשהו דומה יהיה גם כאן, כי נצמדים לפורמט המקורי, ומעבר לזה יש מלא פרסי ביניים.
-פה כבר הטמאות שלי נתנה אותותיה  והתחלתי לחשוב כסף, וזה מה שגרם לי להתרכך.
-"בואי, תנסי, יש בשבוע הבא שלושה ימי אודישנים,  תבחרי יום שנוח לך ובואי"
-"למה אני צריכה אודישן אם קיבלת המלצות שאני מתאימה בול"?
-"כי האודישנים  הספציפיים האלו מצולמים וצריך שיהיה חומר מתועד"
-"הבנתי"
-"אז האודישנים יהיו בתאריכים האלו והאלו. בתכלס אני משחרר אותך מכל המיונים הלא רלוונטיים, את תבואי רק למה שבאמת צריך"
-"מה זה אומר"?
-"את תבואי רק לשני אודישנים, כשהאחד הוא בעצם רק מילוי פרטים ומבחן מצלמה, והשני הוא האודישן שישדרו בטלויזיה".
-"הבנתי".


ככה נמשכה לה השיחה ובתכלס הברזתי משלושת התאריכים שנקבעו לי, כי לא ממש הייתי נעולה על ההופעה בתכנית, אבל בכל פעם שהברזתי היה גל  של טלפונים גם מאותו מר בחור וגם מ-  x  שהפצירו בי כן להגיע, כי אני המאסטר שף של העונה הראשונה, לדבריהם.
היום אני צוחקת על זה, כי בעקבות הנסיבות , ובעיקר בגלל מצבי הבריאותי יצא  שהייתי בדיוק שתיים וחצי דקות על המסך, אבל מה היה קורה לו הרגשתי טוב והכל היה ממשיך אחרת?  מצחיק, נו.

 

התכנית מאסטר שף היא לכאורה תחרות, אבל אחד מהדברים  החשובים שלמדתי מההתנסות  זה  שלאו דווקא אלו שניצחו הם אלו שניצחו, ואלו שניצחו הם לא אלו שהרוויחו.
בתכנית הזו היו מספר רבדים של הצלחה.
הייתה את  ההצלחה של אינה (בעיניי פסיאודו הצלחה), לעומתה הייתה ההצלחה הוודאית של סמדי בומבה שאין ספק שאם מישהו משלושת הפיינליסטים עשה עם ההצלחה הזו משהו ובעצם תירגם את ה'מעמד' לכסף זו סמדי ואך ורק סמדי. סמדי היא היחידה בעצם שיצאה עם 'משהו' מהתכנית, כי היא היחידה בעצם שהביאה 'משהו' . כל היתר היו חלקיקי תפאורה, וסליחה מראש מכולם, אבל ככה זה בעיניי.
ויש את המנצחת המקצועית האמיתית , האחת והיחידה, שהיא אביבה פיבקו, שכל אידיוט ראה והבין שהיא בעצם היחידה שראויה ל"תואר" (לו באמת היה מדובר בתכנית בישול) ומסיבה לא סיבה בהפקה החליטו מה שהחליטו.
אין איש אחד שמבין אוכל שלא קלט את אביבה ואת יכולותיה הקולינריות , אבל עליה עוד נדבר בהמשך. עוד יהיה לה מקום של כבוד כאן, בפוסט (כמו שיש לה בלבי).

אז בתכנית היו מספר מנצחים, אבל גם לי היה ניצחון לא קטן. אני  בעיקר ניצחתי את עצמי  ואת ההתמודדות וההתגברות שלי על  העליהום שעשו לי מיד כשנודע שאני לוקחת חלק בתכנית.
אני טיפוס שמושך אש. לא חשוב במה ולא חשוב על מה.
תמיד יש  חבורת עורבים שמסתובבים   סביבי ומחפשים להיזון מחלקי גופתי, וכשזה לא עולה בידיהם  הם מתרגזים, מעצימים את מרמורם ומחכים לפעם הבאה...
בסדר, למדתי לחיות עמם (בעיקר עמן ...).
בעבר הייתי מתמוטטת מכל התקפה שכזו. הייתי מתחרפנת מכל מילה. הייתי כואבת את מה שלא נכון ונעלבת מעצם האזכור והייתי מעבירה שעות בחפירות על - "למה"? ו"זה לא נכון" ו"זה לא פייר", והכל בקצב ה'אוי-יוי-יוי'....
היום, אחרי מאסטר שף- למדתי שכל פרסום הוא פרסום , וכל פרסום הוא טוב, גם אם הוא נעשה רע. למדתי ליהנות מכל הקטע הזה , וזה כלי ענק !
פעם חברה אמרה לי שמשרד היח"צ  של אביב גפן היה מכניס בעצמו אייטמים 'רעים' עליו , שוב כי זה פרסום , ולא חשוב איך הוא נעשה העיקר שהוא יעשה באזז, ואני- גם אם אני לא רוצה, או מתכוונת-  אני יוצרת באזז- אז עכשיו למדתי  לחיות עם זה, וזה היה אחד מהשיעורים הכי טובים שעברתי . היום אני קוראת ונהנית. ממש כך. ביום שזה לא יהיה- אדאג. :-)

עוד לפני בכלל שהתכנית עלתה לאקרנים פורסמו שלל 'אמיתות' עאלק מפלילות עליי.
זה התחיל בזה שזה לא פייר שאני בכלל  משתתפת כי אני כבר שפית וקונדיטורית ובלה בלה בלה...
נכון, ההפקה יצאה בהצהרה שכל המתמודדים הם חובבנים שלא למדו ולא עסקו בתחום, אבל פה מלכתחילה זה נתון בעייתי, כי אין אף בשלן שלא למד ויעיז להגיע לטלויזיה. זה לא קיים.  כולם למדו .  בצורה כזו או אחרת, אבל למדו.  גם אם זה מתכנית קצרצרה בערוץ האוכל (בעצם, הס מלהזכיר את הערוץ הזה כי הוא מתחרה בתכניות הבישול של 'קשת', אז תעשו אלט שיפט דליט, טוב?)
אז נעזוב תכניות בישול ובוא נדבר על סדנאות... 


 סדנאות בישול הן בדיוק כמו חנות פורנו , או ערוץ אגו,  לחובבי סקס. מי שאוהב- יחפש ולא ירפה , וככה זה עובד אצל כל הפודיס. אין אף חובב בישול בעולם, שלא יילך לסדנא כזו או אחרת, כי קשה לעמוד מול הפיתוי. מי שבא ממקום של אהבה ירצה להשתלם וללמוד ולהרחיב את מעגל הידע שלו, ואת זה עושים על ידי סדנאות.
אין הבדל בין לימוד בכיתה לבין לימוד עצמאי מספר, או מתכנית בישול כזו או אחרת,  וכאן הפרדוקס הגדול, כאן בעצם מבינים שהדרישה, או יותר נכון ההצהרה שמדובר במתמודדים ללא ניסיון או לימוד מקצועי  לא יהיה אמיתי לעולם, אי לכך מדובר  באשלייה פר אקסלנס. אשלייה שמטרתה לצייר את המתמודדים כקצת יותר סקסיים ומוכשרים 'הום מייד'.

 היה את אחד הפיינליסטים שלא רק למד אלא גם  עבד , בפרוש עבד. ברור שכשזה נודע הוא הכחיש, אבל כולם בתעשייה יודעים נכוחה את העובדות, ולא שזה פוגע בכישורים שלו, כי הוא באמת כשרוני מאוד , אבל עובדות הן עובדות.

אבל הוא לא היחיד.... היו עוד כאלו, אבל די, מיצינו את הנושא.



אני זוכרת את האודישן הראשון.
הייתי טובה, אני יודעת. 
 מעבר למנה המדהימה שהבאתי (קיש אספרגוס מבצק פריך אדום פיקנטי ממולא בחמש שכבות של גודיס כשכל שכבה בעלת צבע אחר, מרקם אחר וטעם אחר. באמת מנה מנצחת) ומעבר להגשה המלכותית  אני טובה מול מצלמות ואין לי בעיה עם שאלות חודרניות , וזה בדיוק מה שצריך כדי להסתמן כסופר סטאר הבא של ממלכת הטלוויז'ן (קחו את זה בחשבון אם אתם מתכוננים ללכת לעונה הבאה...) .

 

האודישן השני והאחרון היה בכפר סבא.
קבעו לי להיכנס בשעה 13:00 בצהריים, אבל בגלל אינספור תקלות טכניות נכנסתי בשעה 02:00 לפנות בוקר, כן, בבוקר שאחרי.
האמת היא שהיה לי כיף לאללה. כל הצוות חג סביבי ולחלוטין הייתי האטרקציה של היום והמקום.
היו מתמודדים שבאו ושאלו אותי האם אני מושתלת של ההפקה כי מצלמה אחת מתוך כל אלו שהיו באולם הייתה ממוקדת בי  באופן קבוע.
אז כן, זה החמיא. במיוחד כשכל רגע מישהו מהצוות היה בא ומציע שוקולדים ודואג  שלא חסר לי כלום, שאני חשה בטוב, ושהכל איתי בסדר,  כשברור שכל השאר לא בדיוק קיבלו את היחס הזה, יחס טוב- כן, כי הם נהדרים החבר'ה של גיל הפקות, אבל לא בדיוק כמו זה שאני קיבלתי. 
כולם הבחינו בשוני  ואלו שהיו איתי במחנה גם העירו על כך.

הצוות ,איתי,  לאורך כל הדרך היה נפלא. בכלל, כל חברי צוות ההפקה הם אנשים מקסימים , אולי חוץ מאריק טל, המפיק,  שהיה אחראי על הכל, בעיקר על הצעקות. הוא היה אנטיפת שכל המתמודדים אהבו לשנוא, אבל למזלנו חוץ מלטרטר אותנו חזור וטרטר על כל שוט- לא הייתה לו הרבה נגיעה בנו.
אגב, את מיכל אנסקי וחיים כהן הכרתי  עוד מקודם, ממהצילומים לתכנית "מועדון ארוחת ערב" , שאת הפיילוט לתכנית , ואת אחד מהפרקים עשו אצלי בבית. עם זאת - לא זו הסיבה שבגללה נקראתי להגיע לתכנית, כי חיים ומיכל  בעצמם  היו מופתעים לראותני על הסט. הם בכלל לא ידעו  שלוהקתי, כך שכל החששות על כך שהייתה  לי פרוטקציה מהם, בעצם הגעתי-  לא נכונה.

יש לי זיכרון מתוק מהאודישן השני.
שעות ההמתנה הרבות לצילומים שלי הולידו חברויות חדשות עם עוד מתמודדים שחיכו לתורם, לדוגמא אדי מזרחי, שבא עם בנו המדהים , איציק הראל שבא עם אשתו וילדיו, ומוסא אבו סריס שבא עם אימו ואשתו היפה. אבל הייתה גם מורן יעיש, שהיא אחת מהבשלניות היותר טובות שאני מכירה. היא אופה בחסד עליון ומצחיק שהיא "עפה" בשלב הביצים. אנחנו צוחקות על זה עד היום.  זה כזה דבילי. השלב הזה של קיצוץ הבצל, הפרדת הביצים ופילוט הדג הם שלבים כל כך מיותרים, שנכון, הם שלבי סינון, אבל בחייאת ראבאק- זו לא בחינה לקורדון בלו, ואם כבר יש "דרישות סף" אז איך מוריה קעטבי עברה?  היא הרי ביצעה  טבח בכל מוצר שהיא נגעה בו, אז?.... 

אגב, ברגע שראיתי שהדיחו את מורן יעיש הבנתי שמאסטר שף זו אולי אחלה תכנית, אבל איטס נוט אבאוט דה פוד.
התחושה הזו שלי  רק הלכה והתחזקה ככל שמחנה האימונים המשיך.
בין המתמודדים היו כמה באמת טובים מאוד שאני הימרתי עליהם בלאנקו, וכשהם לא עלו כעסתי כי ידעתי שהם לא סתם טובים- הם מעולים, אחד לאחת, וברשותכם אמנה כמה מהם , כי הפוסט הזהקודם כל מהווה זיכרון לדראון עולם עבורי, ולא הייתי רוצה שבעוד כמה שנים, כשהסקלרוזה תתן בי אותותיה - אשכח אותם .

ואני מדברת קודם כל  על אסף דר . אסף הוא בשלן מדהים. את האוכל שלו אכלתי כשהייתי בבית החולים. הוא פשוט היה מגיע עם הקופסאות, מאכיל אותי במו ידיו (לא היה לי בדיוק כוח לעשות את זה בעצמי), מוודא שסיימתי , מסדר לי את הכרית ונוסע חזרה לביתו ביפו. הוא היה מגיע באוטובוסים , כי הוא לא ממונע - וזו לחלוטין המחווה הכי יפה שמישהו עשה עבורי בחיים. אם אתם רוצים לדעת מי הוא ומהן יכולותיו הקולינריות-  כנסו לבלוג שלו כאן . לא תצטערו.
 
 
המוכשר השני  שלא עלה לנבחרת, אבל כל מי שמדבר איתי  על הנושא- שומע את התפעלותי והערכתי  מכישוריו ויכולותיו  הקולינריים- הוא דן גילדוני. דן הוא בשלן מחונן. שום דבר פחות מזה, אולי רק יותר. אני קלטתי אותו מההתחלה, וכשאני הייתי בבית החולים החבר'ה נפגשו ביניהם לערב שכולו אוכל ואהבה, וכולם פה אחד אמרו לי שכל מה שאמרתי עליו נכון. הבחור תותח. 
אז איך אחד כזה לא עלה, תגידו אתם.... אבל כבר דשנו בזה, אז די. 
ברור לי שהוא לא יילך להקים מסעדה,  הוא בכל זאת יהלומן,  אבל הוא כשרוני שזה למות. אני רק מחכה למפגש הבא איתו. מה זה מחכה....  על קוצים מחכה.

הבאה בתור היא בילי שריקר,  הג'ינג'ית הכי יפה בארץ. הגברת הזו היא לא רק ג'ינג'ית באופייה וחיצוניותה, היא ג'ינג'ית  במטבח, היא אחת שיודעת להכניס אש בכל  מנה שהיא מכינה, אבל אש חיובית. היא מוכשרת כשד. היא אוהבת אוכל, היא פודית אמיתית. היא הייתה שותפה שלי ושל אינה בחדר ואני מתה עליה! היא הראשונה שהבינה מה הולך שם על הסט ואמרה לי חד וחלק שהיא מדיחה את עצמה, וכך עשתה, היא בכוונה פישלה עם המנה שלה (שלדעתי הייתה טובה פי כמה מכל אלו שעלו לנבחרת, אבל לא חשוב). בילי היא חברה והיא כשרונית והיא מתנה גדולה עבורי. אגב, כשהיא ומורן הלכו החלטתי שאני שם לא נשארת .

אמירה אשקאר- אחח... איזה פספוס דבילי ! אמירה היא פנו- וומן . אם יש פנומן אז היא פנו וומן. היא באה ממשפחה של אוכל, יש לה ייקב בבית, היא קונדיטורית מוכשרת ובשלנית ליגה בינלאומית. אז מה היא עושה בחוץ? מה שכל הטובים עושים. אחת מהנשים היותר איכותיות שנכנסו לחיי לאחרונה. אישה עם סיפור חיים מורכב, גיבורה אמיתית ואחת שמעוררת השראה בשנייה שרק מכירים אותה, אבל מעבר לזה היא בשלנית מעולה וזה שהיא לא שם זה פספוס ענק. אני עוד אספר עליה בהרחבה בבלוג. אני חייבת.

דניאלה גופמן, אין, פה ההפקה הראתה כמה הם לא שפטו אוכל. דניאלה היא אחת מהבחורות היותר מוכשרות שהכרתי. ממש כעת היא סטודנטית מן המניין ב-    The Culinary Institute of America     C.I.A . מי שמבין קצת יודע מה זה להתקבל למוסד היוקרתי הזה....  והיא, הילדה הזו שהודחה בגלל תנור (תזכרו את התנור, עוד מעט תשמעו עליו עוד קצת ...) התקבלה לשם, וכעת היא בדרכה להיות אחת מהשפיות המובילות של ישראל. תזכרו את השם הזה, כולנו עוד נשמע עליו ובגדול, ואני, אני אכתוב עליה. בגאווה רבה אכתוב.

רוני כנפו, - כל מה שלא אומר על רוני לא יספיק. רוני הוא בחור מוכשר  ויצירתי ומקורי בכל מיני תחומים. הוא אחד מהאנשים שהעיזו לקחת את המנה שלהם באקסטרים ולהגיש אותה 'אחרת'. זה לא כל כך מצא חן בעיני השופטים ועל זה הוא נפסל. זה פשוט היה קטע דבילי. המנה שלו הייתה הורסת. ביום העצמאות  הקרוב אני מזמינה אותו לחגיגת הפאריז'ה המשפחתית כדי שיכין לי בדיוק את המנה שעליה עף. אני יודעת להעריך כשרון, ורוני הוא כשרון, נקודה.

כרמל קמאל אבוצלף, - כרמל מאוד הרשים אותי עם מנת האודישנים שלו. המקוריות והיצירתיות המשיכו גם במחנה ההכנה. שוב, אני לא בדיוק מבינה מדוע עף, הבחור כשרוני לאללה. אני לא בטוחה שנשמע עליו בקטע הקולינרי כי הוא מסודר יופי בעבודתו בחברת הפרסום גיתם, אבל אשמח מאוד להיפגש איתו לסשן של בישול. יש לו המון מה ללמד אותי. בחור מקסים !

 - כל אלו  ועוד כמה מוכשרים שאני כרגע לא זוכרת - לא הגיעו לנבחרת אבל מדובר בבשלנים מעולים שלא רק שהייתי מוכנה לשלם על האוכל שהם מכינים, הייתי שמחה ללמוד מהם, ואני לא צוחקת . את האוכל שלהם טעמתי ואני יודעת על מה אני מדברת.

 

באודישנים וגם בצילומים אסרו עלינו לטעום את המנות של האחרים . בהתחלה תירצו את זה בגלל "חשש מהרעלה", אבל די מהר המתמודדים הבינו שזה בשביל שלא נדע מי מבשל איך, באמת.
היה קטע אחד שבו הייתה הפסקה בצילומים. אנחנו היינו אחרי שלב השיפוט ,מיכל חשה ברע, ואנחנו עמדנו הרבה זמן בעמדות (אני ישבתי). באיזה קטע של משובה והומור החלטנו (וכן, אני הייתי בחבורת הליצנים שהחליטו על כך) ש"יאללה- כולם טועמים את האוכל של כולם". התחלנו להעביר בשושו צלחות מהאחד לשני וניצלנו את השעה המאוד מאוחרת וההתעסקות במיכל ופשוט טעמנו את האוכל של כולנו.  למזלנו ההפקה לא שמה לב אחרת אולי (בטוח) היינו חוטפים על הראש.  מה שקרה זה שפתאום הבנו מי מבשל איך. פתאום הכל יצא החוצה. אני כבר יכולה לומר לכם שמתוך אלו שעלו לנבחרת לא רבים באמת היו "ראויים" לכך, (מהבחינה הקולינרית כמובן), מבחינת סיפוריישן בע"מ - ההפקה ידעה בדיוק מה היא עושה.  שוב, מדובר בהפקה מאוד מקצועית , וזו בעצם הסיבה שהתכנית הגיעה לכאלו אחוזי רייטינג.
בהתחלה היה מדובר שישודרו רק 13 תכניות, אבל הקהל הגיב בהיסטריה וקשת שחררה להם עוד ועוד זמן שידור. שאפו. זו באמת הצלחה.  ועם הצלחה אי אפשר להתווכח , אבל שוב - השיפוט לא היה על אוכל (וכן, אני אגיד את זה עוד 2 מיליון פעמים, כי זה בדיוק זה).

 

לכאורה, הסט היה עשיר בכל חומרי הגלם האפשריים ובכל הכלים שכל בשלן מפנטז שיהיו לו
במטבחו הפרטי, אבל לא כל הנוצץ זהב, ולא כל שהצטלם- נכון.
בכיורים  לא יכולנו להשתמש כי עמדות הבישול לא היו מחוברות לביוב ומותר היה להשתמש בממש קצת מים רק כדי להראות שימוש ותו לא.  מתחת לכיור היה דלי שכשהיה מתמלא היה צריך לרוקנו. 
 מי שרצה מים  (אפילו כדי להשרות עשבי תיבול בקערה) היה צריך לרוץ למתקן המים שעמד בצד  ולהיעזר באחד מהכדים שהיו על המדפים ממש  לכבוד המשימה הזו.  מים חמים לא היו במתקן כדי שלא ניכווה בריצה חזרה. רצינו מים חמים? רצנו למדפים ולקחנו קומקום חשמלי. ככה זה עבד.
מים זה דבר מאוד בסיסי בבישול, אבל זה לא הכי נורא. אפשר להסתדר גם אחרת (עובדה).
לי היה חשוב ההגיינה. אני רגילה כל שנייה לשטוף ידיים, כשאני במטבח,  ובהיעדר מים זורמים השתמשתי באלכוג'ל שנמצא אצלי תמיד בכיס.

התנורים,  לא תמיד עבדו, הגז גם הוא עבד רק לפרקים ,  וגם המזווה, שהיה נראה הכי עשיר בעולם- לא תמיד היה כזה. לא פעם "רבנו" על אגד פטרוזיליה , כי לא בדיוק נשאר, ושלא נדבר על כוסברה שלדברי ההפקה "היא נשרפה בשמש הישראלית". האמת? זה יכול לקרות, אבל בתחרות זה לא אמור להיות כך.
עם זאת היה בחוסר הזה אלמנט מתמיר, שכן למדנו להשתמש באמת במה שיש. 
עדי, האחראי על המחסן, כל הזמן הורה לנו :"תשתמשו במה שיש, אל תתכננו דברים באוויר, רק על סמך מה שיש, ואם אתם לא בטוחים תשאלו" (עדי אגב הוא אחד המקסימים שעל הסט. אליו אני מאוד מתגעגעת).
אני זוכרת את הציודים האלמנטריים שנתקלנו בחסרונם.
לא היה משקל ולא היו שקי זילוף ולא הייתה מנדולינה ולא כותש שום ועוד הרבה מאוד כלים שאף בשלן ביתי לא מסתדר בלעדיהם.
וגם הסכינים...הם פשוט לא חתכו (למעט את האצבעות שלנו).
אני זוכרת שהתבאסתי רצח מזה שלא יכולתי להביא מהבית את הציוד שלי. לא היה אכפת לי שישימו עליהם מדבקה, כמו ששמו באודישנים על כל מה שהבאנו ולא היה שייך לאחד מנותני החסות. באמת היה קשה להתרגל לסכין פחות נוחה ממה שאני רגילה מהבית ,  ומ'לשות- הסכינים שעל הסט לא היו להיט. 
יכול להיות שהן לא היו מושחזות  נכון, או שאין לי מושג מה הקטע.
אני רגילה לסכינים שנענות להוראות הטבח ולא מתנגדות, וזה בערך מה שקרה שם (ולא רק לי, אני רק הראשונה שמעיזה לומר את זה... ).
אז החוסרים בחומרי הגלם היו עוד איכשהו נסבלים. המחסורים בציודים היו אקוטיים.

 אני זוכרת את הטלפון של איציק הראל מיד אחרי ההדחה שלי.
הוא, כמו כל שאר המתמודדים, ידעו מי אני ומה אני מבחינת הרמה המקצועית, והוא ביקש את עזרתי ברשימת ציוד שחסר, כי עדי  (שוב, המקסים) מההפקה ביקש שהוא ירכז את הנושא.
אמרתי לו מה אני חושבת שצריך ולשמחתי החבר'ה מהנבחרת באמת קיבלו את הציוד הנדרש, וברור לי שמעונה לעונה הם רק ישתפרו והחבר'ה מהעונה הזו ייהנו  מנתוני פתיחה טובים יותר מאלו שהיו לנו, וזה לכשעצמו אחלה.

לגבי התנורים אני חייבת עוד משפט וחצי :  שניים מהתנורים שבעמדות היו משובשים באופן קבוע, כך עולה מדברי המתמודדים ששרדו עד הסוף בנבחרת  ועפו על כשל בתנור, (לכאורה כמוני),  הם חושבים שהייתה שם  קונספירציה כי ההפקה הייתה זו שקובעת למפרע  איזה מתמודד יילך לאיזו עמדה ומסתבר, כך הם אומרים, שכל מי שעף על תנור - עף מאותן עמדות.
אני מדגישה שזוהי רק עדות שמיעה, שיהיה ברור.
אני לא חשבתי על זה, בזמנו, אבל כששלושה אומרים לך שאתה תנור דפוק אז כנראה שמישהו צריך לתקן את זה, או למצוא שיטה אחרת לדילול מתמודדים.... 
 

אבל בואו נעזוב ציודים, בואו נדבר תכלס על האוכל.
זו תכנית אוכל נכון? בעצם תחרות אוכל, אז איך זה ייתכן שהשופטים  היו טועמים את האוכל אחרי 6 - 5 שעות מרגע סיום הפלייטינג (סידור המנה על הצלחת) ?
מוזר נכון? אז זהו שזה לחלוטין נכון.
אני זוכרת שאנחנו, המתמודדים, היינו בשוק מהקטע, כי בתור אנשי אוכל רצינו  שייהנו מהאוכל שלנו ולא יעלה על הדעת שהשופט יטעם את האוכל שעמלנו עליו כל כך רק אחרי שניקו וסידרו את ההאנגר בנווה אילן , אחרי תום הפלייטינג ולפני שלב השיפוט
אבל מ'לשות, זוהי תכנית אוכל סקסית וככזו עליה להצטלם נקי, תרתי משמע, ולקח הרבה זמן לנקות את כל המתחם הענק ולהחזיר כל כלי וכלי למקום.

בקשר לדרגות עשייה  היו דברים שסימרו את שערות ראשי .
השופטים שפטו סטייקים קשים כמו אבן, דגים יבשים כמו היו מאובנים שהתגלו ממש כעת באתר אכיאולוגי, ירקות נבולים תרתי משמע,  מיצים שניגרו ולכלכו את כל הצלחת והרטיבו את המנות, אז איך הם באמת יכולים לדעת מה הטעם? מהי מידת העשייה? מהו המרקם? אפילו הפלייטינג כבר לא נראה כפי שהיה לפני 5-6 שעות, כשרק הונח על הצלחת, אז ע"פ אילו מדדים הם שופטים בכלל?
נורא הצחיק אותנו , את כולנו, שהשופטים בכלל העיזו לטעום . איך אפשר בכלל? והכי מצחיק היה שעל אותה מנה בדיוק (נניח - במשימת הגריל) את האחד הם בירכו ואת השני כיסחו, כשבעצם- בלי כל קשר למנה עצמה, כל  מה שיוצא מהגריל ולא נאכל לוהט-  מתקשה ומאבד את  מרקמו, צורתו ובטח שטעמו, נקודה.
אז על מה בדיוק שפטו שם?
לא חשוב...

כל בשלן מתחיל יודע שבשר ניתן לצלות בכמה דרגות צלייה, אבל עוף חובה לבשל ו/או לצלות עד מידת הכנה שנקראת רוזה, לא פחות  מ-76  מעלות (שנייה אחת לפני שזה הופך לוול דאן), אבל שם, בתכנית, לא בדיוק שמעו על זה והיה מקרה שהוגשה מנה של עוף rare והיא עברה. פה לא מדובר במשהו  פשוט, עוף בדרגת עשייה פחותה מרוזה מסוכן לאכילה, אבל זה הצטלם טוב אז זה עבר. כשראיתי את זה אני זוכרת שצחקתי. באמת צחקתי, כי חשבתי מיד שבטוח שיהיו כאלו  מביני עניין  מבין קהל הצופים שיקלטו את הקטע ויבינו את הפסאדה . לעוף אסור להיות ורוד. אסור. זו סכנה בריאותית, אבל גם לאכול אוכל אחרי 5-6 שעות זה לא בדיוק מותר (לפחות למביני אוכל).

בואו רגע נחשוב על שם התכנית .
"מאסטר שף", מה אומר לכם המושג (או יותר נכון התואר) ?
מהו בכלל שף?
שף , בעיניי, הוא אדם שהלך ולמד שנים על גבי שנים עד שזכה בתואר המקצועי הזה. 
הוא מתחיל בתור טבח פשוט ואט אט מטפס בדרגות, תוך כדי זה שהוא ממשיך ללמוד ובמקביל לעבוד ולהתמקצע  עד שהופך לשף.
זה לא מספיק שהוא יידע לקצץ בצל , או להפריד ביצים, הוא צריך להביא עמו יידע, ניסיון וכישרון אישי, והכל בא לאט. הזמן הוא גורם חשוב בתהליך, אז לקחת אנשים שלכאורה הם חובבים ולכנות אותם שף, או יותר נכון מאסטר שף  זו פארסה אמיתית שמתחברת לעצם היות התכנית בידור לשמו. 
במקצוע השפים אין דבר כזה אינטסטנט.
בדיוק כמו שאף שף שמכבד את עצמו לא ישתמש באבקת מרק, אלא יבשל ציר בקר במשך 36 שעות, , כך גם אין  אף  קונדיטור שיעיז להכניס ליצירותיו אבקת  אינסטנט פודינג, אלא יעמוד ויבחש עד שקרם הפטיסייר ייצא כמו שצריך.
אין קיצורי דרך בתחום הזה. 
על בשרי אני יודעת את זה.

אז מה פה קורה פה בתכנית הזו?
אני נמצאת בתוך עמי.  בעצם בתוך שני עמים. 
העם הראשון הוא של חובבי הבישול, והעם השני הוא של השפים.
שני העולמות גם יחד בזים לתואר שהתכנית הביאה עימה.
לא יעלה על הדעת שאדם שזכה להשתתף בתכנית אשלייתית קצרה יקבל את אותו תואר שאדם אחר, שהלך והשקיע זמן ולא מעט כסף כדי לקבל רק את התואר "טבח".
זה לא עובד ככה. גם בתרבות האינסטנט של תכניות הריאליטי , והרי לא מדובר פה ב"כוכב נולד", שבה הפרס שווה יכולת.  פה מדובר במקצוע לכל דבר שבו אין דרכי קיצור. או שאתה עובד קשה ומקבל את התואר הנכסף , או שלא ( ויש  כמובן גם כאלו שעבדו קשה מאוד כדי להתמקצע ובסופו של דבר לא עמדו בדרישות ולא קיבלו את התואר הנכסף) , אז יש פה, בתכנית,  ניסיון לכפות את מציאות הריאליטי על המציאות המממשית, וזה לא עובד. פשוט לא. 
שף הוא אדם שמביא איתו עושר תרבותי בצורה של טעמים וריחות וזכרונות שמתורגמים לאוכל . יש אנשים שיש להם את זה ויש אנשים שאין להם את זה, נקודה.


בתכנית היו אנשים שבאמת היה להם פוטנציאל  והיו אחרים שלא . היו את אלו שהיה להם את זה ורק היו צריכים לעבוד על זה ולהרחיב אופקים וללמוד ובעיקר להתמקצע , והיו אלו שלא היה להם את זה וגם אין סיכוי שיהיה להם את זה , ואני מדברת על זה ממקום מקצועי גרידא ולא ממקום שיפוטי אישי. 
מה שעצוב זה שחלק מאותם נטולי כישרון  הגיעו בדרך לא דרך לנבחרת, כי מי שהגיע לנבחרת היה צריך להיות ראוי קולינרית, ולא ראוי סקסואלית , או טמטומיאלית. .
אחת מהאנשים האלו הייתה מוריה, שכאדם היא חביבה מאוד. אני אישית מרגישה שכדי להיות איזשהו סוג של שף או בכלל מקצוען- צריך לגשת למקצוע עם רמה מסוימת של אינטליגנציה.  
כשרון ויצירתיות הן תכונות חשובות מאוד, אבל בלי מידה , ולו מינימלית, של אינטליגנציה לא ניתן לפתח במעבר, ובטח שלא ללמוד מאחרים, בלי לימוד והשראה- זה לא עובד..
לדעתי מוריה הייתה שם כדי להוות גורם שמשתעשעים על חשבונו, ואני מצרה על כך שההפקה בחרה באנשים על סמך תכונה זו .  בגורף  אני כואבת על שימוש באנשים כמטרה לקלס ולעג.

אני זוכרת אותה,את הקטנטונת  הזו , עומדת שעות על גבי שעות על עקבי סטילטו דקים. לא פעם הצעתי לה לקחת ממני את הבירקנשטוק שלי , כדי שתתן לכפות רגליה קצת מנוחה. באמת ילדה מתוקה, אבל לחלוטין לא מובנת.
המקבילה שלה בתכנית האמריקאית  (ולכל אחד מהנבחרת היה מקביל אמריקאי, אם לא שמתם לב) - היא זו שזכתה, אבל ההיא הייתה שדה משחת. מהתכנית הראשונה הימרתי עליה. חופשי בחירה נכונה, אבל מוריה? לעג לרש, וחבל.

כשראיתי את האודישנים לעונה השנייה חייכתי לעצמי. ישבתי עם בעלי בסלון ואמרתי לו אחד - אחת מי עולה ומי לא. בכולם אגב צדקתי. אני כל כך קוראת את ההפקה שזה קטע. כשאתה כבר מכיר את הניואנסים הקטנים זו לא בעיה. אתה מתחיל לדבר את השפה שלהם, של ההפקה...

נזכרתי בצילומים אצלי בבית. עוד לפני מחנה ההכנה. כל הצוות הגיע אליי הביתה וצילם אותי ואת משפחתי  לפרומואים של הנבחרת, ושוב, זה היה לפני מחנה ההכנה בכלל.
שוב ושוב נתבקשתי לומר :"אני המאסטר שף של ישראל" , וזה כל כך הצחיק אותי עד שלא הצלחתי להיראות  משכנעת עם המבט של הרוטוויילר בעיניים, שנתבקשתי לעשות למול המצלמה.
מצחיק, נו...
הכי פתטי היו הראיונות עם המשפחה שלי. ראיינו את אמא שלי והאחיות שלי על התקופה שבה גססתי. טוב, נו, זה יכול להתפרש כמרגש, אבל מה זה מיותר. בעיניי.  זה שהיה אחראי על הצילומים האלו כל הזמן התלהב ואמר שאני לא צריכה לקחת חלק בתכנית, אני צריכה תכנית משלי. שוב, זה הצחיק אותי, כי מיד אח"כ הורה לי לשוב ולומר :"אני המאסטר שף של ישראל" במבט 'דפוקותי וקוטותי'.... 
אני זוכרת את הפרומואים של כל החבר'ה, איך כולם אמרו את המשפט הזה במבט הזה   והייתי נקרעת מצחוק כי הבנתי כמה שזה פארש, כמה שהכל היה סגור מראש, מבויים מראש.  רק אני... רק אני עם הגוף הבוגדני שלי דפקתי להם  (וכנראה שגם לי) את התכניות.

לגבי העונה השנייה-  לא הופתעתי כשהסינר הראשון הוענק למשה, ההוא עם החומוס והפול מהקופסאות. האמת? נקרעתי מצחוק כשהוא דיבר.
הרג אותי מצחוק.  
אבל מפה ועד סינר הדרך אפילו לא קצרה, היא בכלל לא קיימת,  לדעתי, אבל במדינת הטלוויזיה זה בול מה שתופס. 
תצא אידיוט- תתקדם. 
אתה לא באמת צריך לדעת לבשל- כי פה לא מדובר באוכל, כבר אמרנו.
כל כך הרבה  מתמודדים נקטלו בגלל הסיבה: "אתה טוב, אבל לא טוב מספיק לתכנית. אנו דורשים רמה מקצועית גבוהה", ופה? חופשי רמה גבוהה, השאלה היא של מה...
ברמה האישית אני אוהבת מאוד בישול עממי, ולא על המקום הזה אני שופטת אותו, אלא בתור מישהי שמסתכלת בעיניים מקצועיות.

ובואו נדבר קצת על הפיינליסטים .

אינה.
אינה הייתה זוגתי לחדר. בחורה באמת מקסימה. כשבאנו למחנה היינו חבורה קטנה שכללה את אינה, רוני כנפו, בילי שריקר ואני. ישבנו וצחקנו והיה כיף אמיתי.
אני זוכרת שכשראיתי את אינה ביום הראשון, עם מכנסון קצרצר ורגליים מושלמות ובלתי נגמרות בעליל שאלתי את עצמי מה היפה -יפה הזו עושה שם על הסט.
אמרו  "מביני הדבר" שהיו איתה באחד מהאודישנים המוקדמים שהיא באה עם האמרגן שלה - רוברטו , ושהיא באמת דוגמנית, ושזה כבר אז הריח לכולם פישי.
"שאפו" , אמרתי לעצמי, גם יפה וגם אופה, אבל די מהר ראיתי שהיא לא מפילה אותי מהרגליים עם היצירות  הקולינריות שלה . נו, זו לא חכמה לבשל ע"פ הספר של הקורדון בלו. 
במקום להראות ניצוץ חדשני ויצירתי בנוגע לאוכל  למעשה זה לרקוד את אותם ריקודים ישנים ולהיתלות על אותם גאונים שהמציאו יצירות חדשניות בזמנן, ולא לייצר משהו חדש בעצמה. אז באמת שלרגע לא חשבתי שזה יימשך ויגיע רחוק. 
וחשוב לי להדגיש, את אינה מאוד אהבתי כאדם, אבל לדעתי היו טובים ממנה במטבח. ציפיתי ממנה ליותר. זו באמת לא חכמה  לשחזר מתכון שאיזשהו שף אירופאי יצר.  יש את החומרים, יש את הכלים, ולעשות קופי פייסט זה קל, אבל אם אין את הנשמה  והיצירתיות האישית -זה אבוד.
וזה מה שהיה ובגדול לאביבה פיבקו. הגברת הזו  היא מלכה קולינרית עם יכולות  ווירטואוזיות אמיתיות  שמהלטטת בידע המקצועי  הרב שיש לה בלי להניד עפעף .


אביבה  כבשה באישיותה המקסימה ובידיעותיה ויכולותיה , גם אותי וגם את כל מי שנקרה בדרכה.
בתור אשת מקצוע  אני צופה לה עתיד  נוצץ ככוכב זוהר שזורח בשמיים בתחום הקולינרי.
כמו כל אמן , כל אחד חייב ללטש את אמנותו עד שהוא מגיע למקום מסוים של ביטוי עילאי, ואביבה הגיעה לשם, נקודה.
ולדעתי היא היחידה מהתכנית שיכולה לטעון לכוח קולינרי שכזה, וכן אני מתכוונת לכוח פר אקסלנס .
אצלה כל חביתה היא אומלט ולא פחות.

ובואו נדבר  רגע על אלקנה.מדובר בבחור כארז, מוכשר ויצירתי, אך  עדיין יש לו עדיין דרך לעבור  כדי להגיע לשלמות . הוא באמת אוהב בישול. הוא השתתף בכל תכנית בישול אפשרית, כולל אהרוני, וזה מראה כמה הוא נחוש לפרסם את ידיעותיו, אך כשאני משווה בינו לבין אביבה אני לחלוטין חושבת שאביבה נמצאת בכמה רמות מקצועיות גבוה יותר.

וכמה מילים על איציק הראל- הבחור האקסצנטרי, החמוד, המוכשר והכובש בחיוכו הבלתי נגמר.  איציק היה ה'משהו האחר' של התוכנית. זה שבאמת היה בקטע של בישול מהקישקע. הוא נתן נופך תלת מימדי לתכנית בגלל הגישה המיוחדת שלו. לדעתי הוא ואביבה  הצילו את התכנית. הוא יודע להתפלצן  על אוכל, אבל גם לבשל הוא יודע. הוא האומנותי הפלצן.   האייל שני של המתמודדים. בלעדיו מאסטר שף הייתה גיבוב אומלל של דמויות חד מימדיות כשרק בודדות מהן באמת באו כדי לבשל. 

אביב עזר, זו שלכאורה כל הזמן בכתה (וברור לכולנו שהיא לא באמת רק בכתה, אבל כך ההפקה החליטה שנכון להציגה) - היא היחידה שיצאה מהתכנית ועוסקת היום  באוכל. התותחית הזו מנהלת היום סניף ענק של מזרין ובאמת מדובר באשת אוכל שעזבה קריירה משגשגת בהיי טק כדי ללכת אחרי ליבה.
 
מוסא אבו סריס- מוסא, לדעתי היה הפספוס של התכנית. אם הוא היה זוכה (וכן, הוא היה לחלוטין אחד מאלו שהימרתי עליהם בלאנקו) ניתן היה לומר שהתכנית לא הייתה לחינם. מוסא , בשנייה אחת, היה  מקים מסעדה ובכך היה תורם לחברה. מוסא איש של אוכל נקודה. אם וכאשר מוסא ייכנס לעסקי המזון אני אהיה הלקוחה הכי נאמנה שלו. מוסא הוא אחת מהמתנות הכי יפות שקיבלתי מהתכנית. אין לו בכלל מושג כמה שאני מאחלת ומייחלת להצלחתו. הצלחה שלו היא הצלחה של החברה. הוא עושה עבודת קודש עם נוער שוליים ועל כך מגיעות לו כל הברכות. את האוכל של מוסא אכלתי ואני רק מחכה לשידור חוזר (של הארוחה, לא של התכנית...). מוסא- מלח הארץ.
 
אדי מזרחי- אחחח... איזה פוד מן שהוא.   על הסט הוא קרא לי :"ביג מאמא" , והוא מבחינתנו היה ה"ביג דדי". במחנה התקבצנו כולנו סביב האיש הענק עם הלב העוד יותר ענק , ורותקנו לסיפורי האוכל שלו. הוא יודע  להדליק את הסובבים כמו שאף אחד אחר לא יידע לעולם.  אם אי פעם תהיה תכנית פורנו על אוכל- הוא זה שצריך לכתוב אותה. אני מכורה לאיש הזה. הייתי מוכנה לאכול חצץ מהאצבעות שלו.  איזה איש !!!
היה לילה אחד שבו היינו כולנו  מחוסלים. הגוף כאב לנו ברמות לא אנושיות בכלל.  אפילו בתנוכי האזניים כאב לי.  היה באמת קשה, ואז בא אסף דר, האיש הכי מוכשר על הסט (מכל מיני בחינות) והתחיל להצחיק אותנו עם כל מיני חיקויים של הצוות, ואני ואדי ונדמה לי שגם איציק לקח חלק  - פשוט בכינו מרוב צחוק. אבל באמת בכינו. האיפור נמרח לי ונראיתי כמו ציור אבסטרקטי , אבל זה לא הזיז- פשוט נבחנו ונחרנו מרוב צחוק, עד שאריק טל הגרגמל הנורא גער בנו על שאנו מרעידים את קירות ההאנגר, וככל שהוא גער יותר - אנו צחקנו יותר.  אוי, אלוהים, איזה קטע קסום !!! אני נוצרת את הרגע הזה בלבי ובכל פעם שאנו מדברים ביננו-   אנו מזכירים את זה.
זה אחד הרגעים הבודדים בחיים שחשתי שצחוק מחבר לבבות לעד.
אדי היה עוד פספוס לטעמי. אין אחד שיודע אוכל כמוהו. כבר אמרתי.
 

אבל בואו נחזור רגע אליי.
הייתי  בתכנית שתיים וחצי דקות. אם הייתי שלוש- הייתי צריכה להתלונן.
הייתי חולה כשהגעתי לתכנית. 
לא ידעתי עד כמה הייתי חולה.
מלכתחילה  הגעתי לתכנית כי  הייתי משוכנעת שזו אחלה הזדמנות עבורי להראות למשפחה שלי שאני כבר בריאה. שאני בסדר.  כל כך רציתי לפצות אותם  על הסבל שהם סבלו  איתי, והרבה פעמים במקומי. 
 כשאני חליתי בסרטן עברנו כולנו גיהנום, והרבה זמן הם ראו אותי מתפרקת לגורמים, והתכנית הזו הייתה יופי של הזדמנות להוכיח להם שאני בריאה, שאני חוזרת להיות האריאלה של פעם, עד ש....   עד שהתברר שלא בריאות ולא נעליים.

רצה הגורל ומהיום השני של מחנה ההכנה , כנראה בגלל העומס הרב וחוסר השינה המתמשך והמאמץ הלא אנושי כמעט - קרסתי. 
החבר'ה ההפקה שוב- היו איתי מיליון אחוז. הם הצמידו אליי את אופיר, בחורה מקסימה, שרצה אחריי לכל מקום עם כיסא  כדי שבזמן שכולם עמדו (שעות על גבי שעות) אני אשב, כי הם ידעו מהו מצבי האמיתי, וזה שמצבי הוחמר על הסט היה בעצם הטריגר למה שהגיע אח"כ .
 בכל רגע באו אליי ושאלו אם אני רוצה להפסיק, אבל אני המשכתי עד שהכאבים הכריעו אותי , והסוף ידוע (למכריי ולקוראי הבלוג שלי שידעו לקרוא בין השורות). מהסט עצמו הובהלתי לבית החולים, התגלה גידול סרטני גדול ברחם ומהבדיקה עצמה  הובהלתי לחדר ניתוח וכרתו לי את הרחם ושאר האיברים הנשיים הנלווים.  . לאורך כל הזמן אחרי עזיבתי  ואשפוזי ההפקה הייתה איתי בקשר. התרגשתי עד דמעות כשקיבלתי זר ענק  עם שוקולדים איכותיים  וברכה מרגשת עד דמעות היתה מוצמד אליו. עד היום אני שומרת אותה בארנקי. 

אז אני קיבלתי יחס טוב מההפקה , אבל רבים מהמשתתפים (כולל חלק מהפיינליסטים)  חשים  שבמאסטר שף לא היה כבוד לא לצופה ולא למשתתף.
יש להם די הרבה טענות , החל מטרטורים וכלה בניצול.
אז הטרטורים מובנים, כי זו טלויזיה ואין מה לעשות- אלו  כללי המשחק.
המשתתפים מלינים על כך  שהם חתומים בחוזה  על סעיף שלפיו הם חייבים להגיע לכל מקום שההפקה תדרוש וזה כולל אירוחים בכל מיני תכניות, כשהם אלו שמביאים את המנות ואין  החזר כספי  על חומרי הגלם, שלרוב הם יקרים מאוד.
כמובן שאף אחד לא מחייב אותם להביא קוויאר, אפשר להביא סתם פוקאצ'ה שעולה גרוש ורבע (בערך), אבל אין בשלן שיכבד את עצמו ולא יביא כיד המלך . ככה זה עם הפודיס. כשזה מגיע לאוכל - גם השמיים הם לא הגבול בלהראות עד כמה הם מוכשרים. 

אחת מהתלונות העיקריות של המשתתפים  שלא עלו לגמר היא  שהם  לא הוזמנו לתכנית הגמר. ההפקה בחרה להזמין 100 מתמודדים חיצוניים שלא קמו בשעה שלוש לפנות בוקר כדי להגיע בזמן לצילומים, ולא עברו טרטורים שונים ומתישים,  וכל זאת חינם אין כסף, רק בשביל הזכות לקחת חלק בתכנית. הם נעלבו מאי ההזמנה, בעיקר כשבהתחלה הם כן הוזמנו ובשנייה האחרונה כולם קיבלו הודעות ביטול. אז כן- זה מעליב. אני הייתי בבית החולים ודי שמחתי שאני משוחררת מהעניין, כי לפי החוזה הייתי מחויבת להגיע, גם אם זה אומר שאני באה על ארבע (לפחות זה מה שנאמר לי), בקיצור- אני שמחתי, אבל כל היתר נעלבו, ואולי בצדק.

עוד דבר שמאוד פגע בכולם היה עניין הספר. אף אחד מכל אלו שהגיעו למחנה האימונים, למעט חברי הנבחרת,  לא קיבל  עותק של הספר. אלו שעברו לנבחרת קיבלו כמה עותקים, אבל כל היתר- לא.
שוב, אני צחקתי מזה, כי למה אני צריכה את הספר כשכל המתכונים נמצאים בנט? ולא שאקח מתכון משם, אבל לא חשוב... בכל מקרה אני מבינה את החבר'ה. את הספר מעטרות תמונות של כולם (כולל אחת מזעזעת שלי שלו הייתה לי יכולת בחירה הייתי בוחרת שהיא לא תהיה שם כי היא התמונה מהרגע הכי זוועתי שלי, כשבקושי עמדתי על הרגליים ובטח שלא הייתי רוצה לזכור את זה), זה לא לעניין שהם לא קיבלו עותק. לפחות אחד. אבל שוב- אני כנראה היחידה ששמחה על כך.

הידעתם שהוקמה בפייסבוק קבוצה של נפגעי מאסטר שף (עונה 2) ? את הקבוצה הזו הקימו כל אלו שהוזמנו לאודישנים ועמדו בשמש ובגשם והשקיעו ממיטב כספם וזמנם כדי לעבור את האודישן כשבתכלס התברר  לכולם שהם היו רק  ניצבים. זה מאוד מעליב , תחשבו על זה.
הם לחלוטין לא ידעו על  זה שאין להם שום סיכוי להיכנס לתכנית, בין אם הם בשלנים כשרוניים ובין אם הם סתם כאלו שהאהבה משכה אותם למקום. אז כן- זה אחד הדברים הלא חביבים , בעיניי. לבי אתם.

ואפרופו עלבון.
לא מעט מהמתמודדים שהודחו חשו פגיעה בבטחון העצמי שלהם כבשלנים. כמה שלא ניסינו להסביר להם שאין להם ממה להיפגע כי שוב (ושוב ושוב) האוכל פה הוא לגמרי לא האישיו- הם בכל זאת נפגעו ויש לא מעט מתמודדים  שבמשך ימים ארוכים  לא יכלו להיכנס למטבח ולבשל , כי באמת האמינו שמשהו בהם  דפוק, ושוב, מדובר בכמה מאוד כשרוניים, שאני בעצמי  טעמתי את האוכל שלהם ואני יודעת מהם כישוריהם, וזה עצוב.
אני חושבת שהפגיעה  בבטחון העצמי של המתמודדים נובעת כנראה מהאהבה הרבה שלהם  לאוכל וגם מהרמיסה הקשה שהם חוו מעצם ההדחה. תארו לכם שבאים ואומרים לאימא שהתינוק שלה מכוער. היא תיפגע, נכון? אז גם כאן זה היה כך. ההפקה בעצם פגעה בבייבי של המתמודדים, בקודש הקודשים שלהם. 
כשאדם בא לתכנית כזו הוא בעצם רוצה להוכיח לכל העולם שהוא טוב, ובצורה שזה נעשה זה היה רע. בתכניות ריאליטי אחרות יש צוות פסיכולוגי צמוד שמלווה את המתמודדים, אני לא מבינה איך בהפקה רגישה שכזו לא מצאו לנכון לאייש תפקיד שכזה.

מבחינת המתמודדים  ההפקה השתמשה בהם וזרקה אותם. זה בחוויה שלהם,  והתחושה הזו של "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת" ליוותה את רוב  המתמודדים.
משיחות שהיו לי עם רבים מהם עולה שהם באו חדורי אמונה שהם באים למשהו אמיתי, אבל הסתבר שהם פשוט  נוצלו לצרכי הרייטינג ותו לא.
זו התחושה שמלווה גם את ניצבי העונה השנייה. אתם צריכים להיכנס לקבוצת מאסטר בלוף ולראות כמה אמוציות מועלות שם כדי להבין..

אני חושבת שהדבר היחיד שהפריע לי באמת היה הקטע של הסינרים. באודישן הסינר קיבל משמעות כמעט מיסטית. מי שיצא עם סינר מחדר השיפוט נחשב למלך ועורר את קנאת כל הסובבים, מה שלא יודעים הוא שאף אחד לא קיבל באמת את הסינר. מיד לאחר תום האודישן הסינר הוסר מהמשתתפים על ידי ההפקה ואף אחד לא קיבל רשות לקחת את הסינר הביתה. אני קיבלתי את הסינר מאחד מחברי ההפקה ונאמר לי להחביא את זה שלא יראו. היו כמה משתתפים שפשוט 'פילחו' סינרים, כדי שיישאר להם משהו למזכרת. אז מכל מה שנכתב עד כה זה באמת הדבר היחידי שהפריע לי. וואלאק הרווחתי את הסינר בכבוד. לא בישלתי פול מקופסא, למה לא מגיע לי לקבל  אותו ? אז זו אולי שטות, אבל זה מה שבאמת הציק לי. הלוואי ובעונה הזו זה אחרת.  אני לא חושבת שב'כוכב נולד' מבקשים מהמתמודדים שזכו בכובע או צעיף להחזיר אותם.... לא מכובד.

אפרופו אודישנים, שאלתי את אחד מעורכי התוכן מדוע האודישן שלי לא שודר. היה לי אודישן מעולה. המתכון היה טוב (הצטלם נפלא וכולנו יודעים שיש מנות שעוברות מסך ויש כאלו שפחות) ואני הייתי פשוט אני, קרי: הוצאתי את עצמי ובעיקר שיתפתי פעולה למול המצלמות , ושוב זה מה שהם מחפשים.  כל הצוות אמר לי חד וחלק שהיות שזה האודישן הכי טוב מכל הבחינות (הצחקתי אותם עד דמעות , ריגשתי אותם עד דמעות, (דמעות הוא שם המשחק, כך מסתבר) , השופטים ,'עפו על המנה' ,  וכל שאר החארטות שהופך אודישן לאודישן מעולה) אז  הוא ישודר אחרון. בסופו של דבר הוא לא שודר, ועם כמה שאני הייתי בבית החולים ולא זה מה שבדיוק היה בראש מעייני עדיין לא הבנתי מדוע הוא לא שודר,  ורק לאחרונה, בשיחה שהייתה לי עם אותו בכיר מההפקה,  הוסבר לי שאם היו משדרים את האודישן לא היה שום הסבר הגיוני  להדחה, כי כולם היו רואים מהי רמתי המקצועית הלכה למעשה, וזו גם הסיבה שאח"כ חתכו כמה שיותר את הקטעים שבהם הופעתי (וצילמו אותי המון). כך גם עשו לגל לייבוביץ. הבחור, באמת אחד המוכשרים, שלמד ועבד אצל מישי בלוג- המאסטרו הגדול של דן גורמה, אבל הוא פתח את הפה על ההפקה ופה נגמר הסיפור מבחינתו. הוא פשוט הועלם. זה עוד כלי של ההפקה ואין מה לעשות . אז לא שזה היום משנה משהו, אבל לכל אלו שלא הבינו מהי הסיבה, אז הנה-  זו הסיבה.
יאללה, שיהיה.

אבל עם כל זה עבורי מאסטר שף , כמו שאמרתי  קודם - הייתה חוויה אדירה .
מעבר להכל - התכנית לימדה אותי שיעור חשוב בנראות.
למדתי שלא כל מה שנראה בטלויזיה הוא זה שבהכרח היה במציאות.
לתומי חשבתי שמה שרואים זה as is, והיום אני רואה תכנית ריאליטי , או בכלל תכנית טלויזיונית ואני מיד יודעת לפרש על פי הקאטים הכמעט בלתי נראים היכן התערבו מספרי העורך ושינו בצורה כזו או אחרת את רצף הדברים .
אני חייבת לומר שזה היה שיעור חשוב. רק אחרי שראיתי מה עשו ממני הבנתי עד כמה לא כל מה שרואים זה מה שזה, ורק מה שיכול ליצור באזז הוא זה שמשנה. 
לא אכנס להכל, אבל הכי מצחיק היה הקטע של הלכאורה בכי (שלי) בסיום ההדחה. אז ככה, אני בכיתי כמה שעות לפני ההדחה, למעשה יום לפני. בין לבין היו מצלמים אותנו למה שנקרא טסטות (עדויות, טסטמוניז), שבמסגרתן היינו נשאלים שאלות רבות . באותה טסטה נשאלתי שאלות שניסו להביא אותי לבכי, אבל לא בדיוק הצלחתי לבכות, עד שנשאלתי איך הילדים שלי התמודדו עם המחלה שלי. ברגע שהעלו את נושא הילדים הבכי הגיע. אין לי מושג איך הם שתלו את זה כהמשך ישיר של ההדחה, אבל שאפו, כמעט גם  אני השתכנעתי שזה אכן היה (בדיוק כמו הכבדים עם החלב. לקח לי זמן לזכור מה היה שם באמת), אבל בשורה תחתונה הם הצליחו- אז ביג שאפו לעורכים .
הפאשלה היחידה של ההפקה זה בעצם עם המתכונים ברשת. הם הצמידו תמונה לא נכונה למתכונים שלי וזה הוציא אותם קצת 'פיתה', אבל לא חשוב, מי שבאמת ירצה את המתכונים הנכונים ייכנס אליי לבלוג, אז באיזשהו מקום זה טוב בשבילי. 

וקצת לפני שאסיים אני חייבת התייחסות לרפי אדר.
אני  על הסט לא הסתדרתי עם  אדר. חוץ מבאודישן בכפר סבא, הוא זרם איתי ואני איתו, אבל  במחנה ההכנה- לא הצלחתי להבין אותו,  שנאתי שהוא היה טועם את האוכל שלי, מסתכל ואומר : "תודה". מה תודה? תגיד טעים, לא טעים, אבל  תודה? לא מתאים.
אוכל זה לא דבר שאומרים עליו תודה. אולי רק בסוף בסוף , אבל 'תודה' היא לא מילת ביקורת. אי אפשר להבין כלום מ'תודה'. אי אפשר ללמוד דבר ממילה שכזו. היה לא טוב? סבבה, מה צריך לשפר?  זו הגישה באוכל, אבל 'תודה'? תודה על מה? 
 התגובה חייבת להיות אחרת. 'תודה' זו המילה הכי פחות נכונה ומתאימה . אבל גם בתכניות בחו"ל זה קיים אז הבנתי שזה חלק מ- 'הוראות ההפעלה' של ההפקה.
כל אחד קיבל הוראות , והיות שבאחת מהטסטות אמרתי שאני שונאת את ה'תודה' של רפי המשיכו את הקטע כנראה כדי להביא אותי לקצה (ככה זה עובד).
בכל מקרה כשהייתי איתו יחד בתכנית האירוח של דן שילון גיליתי אדם מקסים, מקסים, מקסים. נתנו לו על הסט את התפקיד של השף הרשע. לא שזה כל כך הצליח לו, כי הוא אדם חם, מצחיק, והכי 'חי' שבעולם. אני זוכרת שבאחד הלילות , במשהו כמו 02:00 לפנות בוקר, הצילומים עוד לא תמו וכולנו היינו מחוסלים, פתאום הוא התחיל לשאוג "הולה" כמי שהיה כעת על הטריבונה של בלומפילד. לחלוטין מדובר באדם שמח. הוא היה רוקד על הסט ולדעתי זו הסיבה שהעלילו עליו מה שהעלילו. האם אני חושבת שזה נכון? לא. בפרוש לא, אבל מי אני שתגיד... פשוט ממה שאני קלטתי מדובר באדם חם שמחבק ומנשק אפילו את הכלב של השכנים, והיות שגם אני  טיפוס  דומה אז אני יכולה לזהות את דפוס ההתנהגות, אבל בין חיבוק להטרדה מינית המרחק רב.  את החרמנים אני קולטת מקילומטרים. אדר לא היה כזה, נקודה. אולי משהו אחר היה שם, אבל בטח שלא זה. לדעתי זה היה קשור יותר לזה שאדר בעקביות סירב לומר את מה שנלחש לו באוזניות. שוב ושוב שמענו אותו אומר :"לא, את זה אני לא אומר", וכך הוא היה מתנגח עם ההפקה לאורך כל הצילומים. לדעתי זו הסיבה שבגללה תפרו לו את הפסיאודו תיק, אני בטוחה שהוא לא הטריד אף אחת. 

ואם כבר דיברתי על רפי, אז איך לא אזכיר את חבריו ?
אז ככה, מיכל הייתה ההפתעה הגדולה של העונה הראשונה. אישית אני מאוד אוהבת את מיכל. היא התחילה בגמגום וסיימה אחלה. את מיכל הכרתי לפני התכנית, סיפרתי על זה קודם. מאוד חיבבתי אותה, אבל לא באמת חשבתי שהיא  איזה ביג שאט בקולינריה, ולא אכפת לי שהיא למדה היכן שלמדה. אוכל זה משהו שצריך שיהיה לך בבפנוכו, ולא בדיוק  התרשמתי שזה קיים בה. היא בחורה לבבית מאוד, חמה ונגישה לכולם וחשוב מכל היא ידעה למי להיוולד. גם אני רוצה את אמא שלה כאימא, אבל אט אט מיכל הוכיחה שהיא עומדת על הרגליים בזכותה  והוכיחה נכוחה  שלא רק שהיא לא נפלה רחוק מהעץ , אלא שבמקרה שלה העץ רוצה להיצמד אליה כמה שיותר, כי היא חופשי עולה עליו בכישוריה.  בתחילת התכנית לא באמת הבנתי איך היא יכולה לשפוט כשהיא בהריון  וההורמונים הורסים את חושב הטעם והתיאבון , אבל משהבנתי שהשיפוט הוא לא בדיוק על אוכל אז נרגעתי. בכל מקרה היא נתנה יופי של שואו על הסט. ללא ספק הצלע היפה של השופטים.  אני הכי בעדה . הכי. היא עשתה בעיניי את הדרך הכי משמעותית והפכה ממשהו רדוד למשהו עגול ומלא ומעניין . אמרתי כבר- אני בעדה.

חיים כהן הוא חיים כהן. שום דבר לא התחדש. מי שהכיר אותו בתכניות המיתולוגיות קיבל אותו as is  בתכנית. שום מימד חדש. חיים הוא אחלה בן אדם, אבל הוא היה כזה גם קודם.  הוא חימם את לבי בדקות האחרונות לפני שהלכתי. הוא רץ אחריי, חיבק אותי, נישק אותי, החזיק לי את הפנים ואמר לי כל מיני דברים טובים, אבל מה שהכי זכור לי זה שהוא אמר לי שאני מתבלת ברמת הגרגיר הבודד של המלח, וזה מאוד נכון. אצלי התיבול תמיד יוצא בול. אין פאלטות. אז אותי הוא קלט. זה הספיק לי.

אייל שני היה האהבה הגדולה שלי על הסט. אין לכם מושג כמה שפחדתי מהאיש והאגדה. לפני שנכנסתי לאודישן בכפר סבא הילכו סיפורי איימים מצד המשתתפים שנכנסו לפניי, ופשוט רעדתי ממנו. החום והאהבה והלבביות שהאיש הזה מקרין הם דבר נדיר. מעניין לי ת'תחת מה שכתבו עליו, האיש בעיניי הוא נשמה גדולה. גם אם הוא הסתבך או סיבך אחרים.
את מה שהוא אמר לי כשעזבתי (והוא זה ש"הדיח אותי", לא מיכל , כפי שנדמה) אנצור בלבי לעד. בחיים לא דיברו עליי כל כך יפה וכל כך מרגש. אם עשירית מכל מה שהוא אמר עליי נכון- אני פשוט האישה המושלמת. אייל הוא האדם שריגש אותי עד דמעות, ולא בגלל היכולת הוורבלית האקסטרווגנטית שלו, אלא בגלל שהוא בן אדם. הוא מענטש, הוא אחד הבודדים שאני יכולה לומר עליהם את זה. ובקשר למה שכתבו עליו - נו, בחייאת ראבאק- משעמם לכם? לא קונה בשיט את מה שנכתב. ותגידו שאני סתומה, זה בסדר, אבל הוא בעיניי מענטש. כבר אמרתי...

 

וזהו. זה מה שהיה לי לומר על מאסטר שף.
שנה שלמה  החזקתי  את הדברים בבטן ולא אמרתי מילה, ממש לאף אחד, מפאת הפחד הגדול מהחתימה שלי על החוזה של גיל הפקות.
לאורך כל הדרך  הם, ההפקה,  טרחו להזכיר שוב ושוב את החתימה המזורגגת הזו, כאקט של הפחדה ותמיד הם ליוו את זה באזכור מפורש על שימוש בפוליגרף במקרה הצורך, או מתי שהם יחשדו באי שמירה על סודיות. בכל זאת 100.000 ש"ח אין לי לזרוק באוויר, אבל זהו, כעת מותר כבר לדבר. התייעצתי עם עו"ד שמומחה לחוזים, ומעבר לזה שהוא ירד עליי  על עצם החתימה, ומעבר לזה שאמר שלמזלי לא המשכתי לנבחרת כי אם זה היה קורה כל מה שהייתי עושה, כולל כאן בבלוג - היה מחייב אותי בשתשלום של 30% לגיל הפקות , ולא חשוב שזה לא קשור אליהם, בקיצור- עומד לי על קצה הלשון להודות לאלוהים על שחליתי .

וזהו.
בזאת סגרתי את הפרק של מאסטר שף בחיי.
אני מאחלת הצלחה רבה למשתתפי העונה השנייה, אני בטוחה שהם ייהנו כמו שאני נהניתי.
וכעת יאללה- הלאה.

נגמר.

ועכשיו אני עוזבת אתכם, ואחזור כשאחזור....

לכל דבר ועניין ניתן ליצור עמי קשר  דרך התגובות בבלוג ,  או במייל : arifixi@gmail.com

דברו איתי, אני פה.

אריאלה 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

119 תגובות

פלפלים

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אריאלה פיקסלר אלון אלא אם צויין אחרת