11
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי עם ענת

מכתב שענת כתבה בגיל 19

(נמצא במקרה היום, בעת פינוי הדירה בה גרנו.)

 


יהודלה שלום


הרבה זמן לא ראיתי אותך ולכן החלטתי לכתוב לך. שמעתי מההורים שלי שעוברת עליך תקופה לא קלה – מאד כאב לי לשמוע את זה אבל אני בטוחה שהכל יסתדר על הצד הכי טוב. אנשים כמונו לא מוותרים בקלות. אף אחד לא יודע שומדבר. אף אחד לא יכול לדעת מה יקרה מחר – זאת המחשבה שכל הזמן מניעה אותי במאבק להתגבר על המחלה שלי. אני מאמינה שאני יכולה, והרופאים לא יודעים מספיק כדי להגיד לי שאני לא יכולה. אף אחד לא יכול. כי הכוח נמצא בתוכי, ואף אחד לא יודע למה אני מסוגלת. אפילו אני בעצמי לא יודעת, ואני מנסה כן להגיע למודעות הזאת, להגיע למצב שבו אני אדע בוודאות שאני יכולה. אני עושה עכשיו כל מיני נסיונות בלתי קונבנציונאליים (בעיקר ביו-אנרגיה, מדיטציה והדמיה) כדי להגיע למודעות הזאת. צריך לחשוב על זה שהכל זמני – גם התקופות הקשות. ואסור אף-פעם אף פעם לאבד את התקווה שאולי מחר, עוד שבוע, עוד שנה – יהיה טוב. כי בטוח שיהיה – זאת רק שאלה של זמן. יש אנשים שאומרים לי שאני משלה את עצמי, שלא תמיד הכל נגמר יפה וטוב. זה נכון, אבל אני לא משלה את עצמי. אני פשוט אוהבת לחשוב על הטוב ולא על הרע. אני מאמינה שיש איזה כוח ששומר עלי, עובדה שתמיד יצאתי בשלום מכל דבר ולמדתי לסמוך רק על עצמי. וזה הכי חשוב, כי רופאים לא תמיד מדייקים ולא תמיד יודעים. הנה למשל לפני שנה, כשהיה לי ניתוח ועצב הפנים שלי נפגע, הרופאים היו נורא פסימיים בקשר לסיכויים של העצב להשתקם והם בהחלט לא עודדו אותי.  אני, כמו מטומטמת, לקחתי את מה שהם אמרו כתורה מסיני, ואיבדתי את כל התקוה, האופטימיות והרצון לחיות ופשוט שקעתי בתוך עצמי. עד שהתחלתי לטפל בעצמי והמצב התחיל להשתפר, והבנתי שאף פעם אסור להתייאש. הם אמרו מה שהם חושבים, O.K. הכל בגדר השערות בלבד ולא בגדר הבטחות. יש כלל ויש יוצאים מן הכלל. ומה שחל על יתר החולים לא חייב לחול עליי.

בכל אופן ואופניים, כרגע אני נמצאת בתקופה הכי יפה שהיתה לי בחיים, ואני נורא מקווה שהיא תימשך גם אחרי שאני אחזור מגרמניה. אני גרה עם החבר שלי זיו בת"א ונורא כיף לנו ביחד. הולכת להיות לנו שנה לא קלה כי שנינו נלמד נורא קשה ואולי גם נעבוד, אבל זה מרגש נורא לחשוב על זה שאני, ענת ברקן, עוד לא בת 19 וחרשת, כבר כמעט עצמאית לגמרי. וזה הרבה יותר מוקדם מכל החברות שלי. זה גורם לי ממש להרגיש גאה בעצמי, וגם ההורים שלי גאים בי. זה בהחלט לא קל לעזוב את הנוחיות והפרזיטיות של הבית ולהתחיל לבשל ולנקות לכבס והכל לבד. קשים חייה של בלבוסטה בת 19. אבל זה כיף להרגיש גדולה ואחראית. אני גם מתחילה ללמוד באוניברסיטה ואני נורא מפחדת – לא מהעבודה הקשה אלא מההשתלבות החברתית שלי שם. אני לא יודעת אם אני אצליח להשתלב ואם כן – באיזו מידה. אבל אני מקווה שיהיה בסדר. בהחלט לא קל לי להתחבר עם אנשים שבחיים לא ראיתי, אבל צריך להתחיל לעשות את זה, לא? לעומת האונ' ביה"ס היה משחק ילדים. גם שיטות הלימוד הן שונות לגמרי, באונ' כל הזמן צריך ללמוד כדי להיות בקו אחד עם כולם. בביה"ס שלי ממילא אך אחד לא למד באמת, כך שממילא כולם היו שווים. ואני הרי נורא עצלנית ואני חייבת לדחוף את עצמי, ואני לא בטוחה שיהיה לי הכוח הדרוש לזה. חסר שלא יהיה לי, כי אז אני מאכזבת את כל מי שנתנו בי אמון והסכימו לקבל אותי למרות שאני צעירה מדי.

זהו-זה. יהודלה, אני מקווה שאתה מרגיש יותר טוב. שתהיה לך שנה נהדרת ומאושרת, ונתראה בקרוב.

באהבה

ענת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל היתקליף אלא אם צויין אחרת