00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

איגדרסיל מאכינה

היזכרות ואהבה – תפיסת ההתנגדות ברומאן "עפיפונים"

אני חייב להודות ש"עפיפונים" היה במשך תקופה ארוכה אחד הספרים האהובים עליי (ולמיטב הבנתי על עוד רבים אחרים בישראל). התמימות של הרעיונות שבו שובה לב ולדעתי לא מצליחה - על אף שלעיתים קרובה מאוד - להיות מוגזמת. כשרון הכתיבה של גארי, אשר עובר בצורה נפלאה בתרגום של אביטל ענבר, סיפור חייו האישי כלוחם בכוחות האוויריים של צרפת החופשית (FAFL) והיותו של "עפיפונים" דווקא הספר האחרון לפני התאבדותו, מהווים לטעמי מעין סכר המונע השתפכות רגשית מוגזמת. במאמר הקצר הזה הייתי רוצה לנסות ולהעביר את הרעיונות החביבים עליי בספר, ובפרט את הדרך בה תופס לדעתי גארי את ההתנגדות לכיבוש הנאצי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה ואולי גם את הדרך בה תופס את המושג 'התנגדות' בכלל.       

בעוד סיפורו האישי של גארי מתמקד במאבק לשחרור צרפת מן החוץ, ב"עפיפונים" מתאר דווקא גארי את ההתנגדות, הרסיסטנס (Résistance), שפעלה מתוך צרפת עצמה. למעשה נדמה כי שאלה בסיסית לאורך הספר אשר עליה מבקש לענות גארי היא 'מהי התנגדות?'. דרך הרומאן מבקש גארי לחקור את ההתנגדות, להבין את מניעיה, לנתח את מרכיביה.

רבות נכתב על ההתנגדות הצרפתית בשנות מלחמת העולם השנייה, עם זאת המיוחד בספרו של גארי הוא שאין הוא מבקש לספר את 'קורות' ההתנגדות בחבל נורמנדי הכבוש, את ההתנגדות אין הוא חוקר מתוך ההקשר ההיסטורי, הפוליטי או הסוציולוגי שממנו צמחה. את ההתנגדות הוא בוחן דרך האדם הפרטי, דרך בחינת הסיבות המובילות את הפרט לצאת להתנגדות, ולכן אפשר לאפיין את אופי החקירה של גארי את המושג כפסיכולוגי או פילוסופי. כמו כן, בניגוד ל"חינוך אירופאי", גארי מבקש לצייר את ההתנגדות הצרפתית לכיבוש הגרמני בצפון צרפת לא דרך תיאור קורותיה של קבוצה לוחמת (Maquis) אלא דרך סיפורם האישי והמסוים מאוד לכאורה של הפרטים המרכיבים אותה. ב"עפיפונים" גארי מצייר את מניעיו של כל פרט להצטרף להתנגדות, את המשמעות הייחודית של כל דמות למושג "התנגדות" בכלל.

השף והבעלים של מסעדת "קלו-ז'ולי", מארסלן דופרה, רואה למשל ב"התנגדות" כשמירה על רמת איכות המטבח הצרפתי. שכן עבור דופרה, אדיקות בהכנת תפריט המסעדה הצרפתית איננה אלא שמירה על מהותה של צרפת עצמה. בביקורת שהוטחה בו כי מתרפס בפני הכובש הגרמני כשמארח ומאכיל אותו במסעדתו, ואינו מצטרף למחתרת, עונה דופרה: "הקשב לי מטומטם, הפוליטיקאים שלנו בגדו, המצביאים שלנו נתגלה שהם שלומיאלים, אבל אלה הנושאים באחריות למטבח הצרפתי המפואר יגנו עליו ביד רמה" (גארי 2006: 180). כאשר מתוודע דופרה לעובדה כי אלפי יהודים צרפתים נעצרו בפריז ונשלחו למחנה הריכוז 'דרנסי', אומר דופרה: "כבר מזמן הם [הגרמנים] מנסים לשבור אותי. כל שאיפתם היא שצרפת תחדל להיות צרפת. אבל אני סוגר לשבוע, זה גמור. 'קלו ז'ולי' והסגרת ילדים לגרמנים המחורבנים הם שני דברים שאינם מתיישבים זה עם זה" (גארי 2006: 244).

עבור אמברואז פלרי, דודו ההומניסט של לודו וחסיד רעיונות המהפכה הצרפתית, הפגיעה שמהווה המעצר ההמוני של יהודים בערכיהם של וולטר, רוסו ומונטיין, היא שדוחפת אותו לעזוב את העיירה קלרי ולעזור בהצלת יהודים בעיירת חסידי אומות העולם לימים, לה שאמבון-סיר-ליניון. דמות אחרת בספר, מאדאם אשפינוזה, מנהלת בית בושת יהודייה בפריז, בה פוגש לודו בשהותו בעיר בתחילת יוני בזמן שמחפש מידע אודות לילה ומשפחתה לאחר נפילת פולין, מצטרפת להתנגדות מתוך "שמירה על עקרונות". כאשר שואל אותה לודו מדוע אינה מחפשת מקלט באחת מארצות אירופה ומעדיפה להישאר בצרפת, קובעת: "אנשים שכמוני לא בורחים" (גארי 2006: 146). אולם מי הם אותם אנשים "שאינם בורחים"? מהי בריחה? למה מתכוון גארי בהשארת צרפת "צרפת"? מדוע לשמור על עקרונות הרפובליקה? מדוע בכלל  להתנגד?

נדמה שדווקא דרך תיאור סיפורם הפרטי של הדמויות אשר הרכיבו את תנועת ההתנגדות בפלארי מבקש גארי להצביע על המכנה המשותף שהניע אותם לפעולה. מכנה שרק בחינה פסיכולוגית או פילוסופית יכולה לאתר. את התשובות לשאלות אלו נדמה שמבקש להבהיר גארי מתוך דמותו של הפרוטגוניסט בספר, לודו. לודו מצטרף למחתרת הנורמנדית עוד בשלביה הראשונים, עם הגעת הגרמנים לעיירה. אולם הצטרפותו למחתרת נובעת רק מרצונו להתאחד לאחר המלחמה מחדש עם לילה, אהובתו הפולנית, שהקשר עמה נותק לאחר הכיבוש הגרמני של פולין. עבור לודו מאבקו במסגרת המחתרת הנורמנדית אינו אלא "מאבק חשאי שלקחתי בו חלק כדי להחיש את שובה של לילה" (גארי 2006: 210). עבור לודו, אם כן, אהבה היא מקור ההתנגדות. דמותו של לודו ואהבתו את לילה, אינה אלא אנלוגיה לאהבתם של אזרחי צרפת את צרפת טרם הכיבוש – ואותה האהבה חסרה, לדעת גארי, היא מקור ההתנגדות. בכדי להבהיר רעיון זה,  אנסה כעת לפשט אותו ולעמוד על מרכיביו.

זמן וזיכרון

את המקור הראשוני של הפרט להתנגדות מוצא גארי בכמיהה או בשאיפה ההיולית של אדם לחיים, ביצר החיים. אולם אין זוהי כמיהה 'סתם', אין הכוונה לחיים חסרי מטרה, אין כוונתו כלל לחיי סבילות. בכמיהה לחיים מתכוון גארי לא אלא לכמיהה לחיים חופשיים. לחירות. מהי חירות? החירות עבורו היא תמיד פעולה הלאה, היא שאיפה, היא יצירה. היא יצירה של עתיד כלשהו. אולם אין היא לעולם יצירה כשלעצמה, היא תמיד יצירה 'לאור משהו' - לאור אובייקט יציב כלשהו - שהשאיפה היא תמיד לעברו, שהיצירה היא לעולם בדמותו: לחיים, אומר לודו, יש "טעם" (גארי 2006: 43).

באופן פרדוקסאלי שדורש הסבר, עבור גארי ההתנגדות היא חירות, היינו יצירה של עתיד, דווקא 'לאור' העבר. "טעם החיים" הוא בתחיית העבר, בזמן עתיד. לפי גארי ההתנגדות היא שאיפה למעין 'עתיד ישן' שמתגבר על ההווה, הווה שבאופיו שונה כמעט לחלוטין מן העבר ומן העתיד הנשאף. כפי שאומר מארסלן דופרה ללודו, כסיבה לסירובו להתמנות לראש מועצת העיירה בזמן הכיבוש הגרמני: "צריך לדעת להבחין בין מה ששייך להיסטוריה ולקיים ובין מה שהוא חולף וקיקיוני כפוליטיקה" (גארי 2006:  248 - הדגשה שלי). אולם מהי 'היסטוריה קיימת'? כיצד נוכל להבין את הפרדוקס-לכאורה הזה?

ההיסטוריה יכולה להתקיים רק אם מחיים אותה. וזוהי, לפי גארי, תפקידה של ההתנגדות. למעשה, להתנגדות עבור גארי השאיפה לתחייה מחודשת של זיכרון – של זיכרון צרפת טרם הכיבוש הגרמני והאידיאולוגיה הפשיסטית שלפתה את צרפת בהווה. הזיכרון הוא "מקור בלתי נדלה של תעוזה, כבוד ונאמנות" (גארי 2006: 131), מפציר לודו בדודו אמברואז. התנגדות, אפוא, היא יצירה מחודשת של עברה החופשי של צרפת, השאיפה להחיות מחדש את הרפובליקה, את האידיאלים של המהפכה הצרפתית: את החירות, השוויון והאחווה. ההתנגדות נשענת על אותו הזיכרון, ומכאן כי המתנגדים הגדולים ביותר הם בעלי הזיכרון המפותח ביותר. כפי שאומר אמברואז פלרי ללודו: "רק שני אנשים חיים כמוך, על הזיכרון לבדו: דה-גול בלונדון ודופרה ב'קלו ז'ולי" (גארי 2006: 178).

אולם בין העבר לעתיד ניצב ההווה: מכאן כי בכדי לקרב בין העבר לעתיד, על השינוי בהכרח להיעשות דרכו. העבר, כמו הזיכרון, הוא נקודה סטטית שהייתה ואיננה. העתיד גם הוא אין, שכן הוא טרם התרחש. רק ההווה – נמצא 'באמת' בזמן, הוא היחידי שבאמת 'נע' או 'חולף'. בשביל גארי, ההווה עבור ההתנגדות, על אף שאינו תנאי מספיק לה (שכן ההתנגדות נשענת על הזיכרון) הוא הכרחי לחיבור בין העבר והעתיד; ההווה, הוא הפוליטיקה, המפשר בין ההיסטוריה ובין והעתיד להתרחש. מכאן כי הדרך היחידה להפיכת "ההיסטורי לקיים" לעולם תעשה דווקא מתוך הווה, על ידי השינוי שלו, ולא מהתנתקות מוחלטת ממנו. ההווה הוא אמנם "משתנה וקיקיוני" כדברי דופרה, אולם הוא הכרחי על מנת להשיג את העתיד.

מצטייר לנו כאן משחק עדין לפי גארי בין ההווה, לעבר והעתיד בהקשר להתנגדות: ההתנגדות אינה היסטוריה ואינה פוליטיקה, היא למעשה שילוב של השניים ליצירה עתידית. זוהי כוונתו של גארי למשל בדגש על הביטוי "להחזיק מעמד" שחוזר לאורכו של הספר. כפי שעולה בין השאר בשיחה שעורך לודו עם מארסלן דופרה, השף והבעלים של מסעדת "קלו ז'ולי":

"'מהו לדעתך צרפתי טוב בימנו אלה?'. שאלתי. 'ובכן הנה אומר לך, משום שנראה לי שאינך יודע. אפילו את ההיסטוריה שלכם שכחתם! צרפתי טוב, בימים טרופים אלה, הוא מי שמחזיק מעמד. ... 'ולהחזיק מעמד מה פירושו לפי דעתך?' שאלתי. 'לא להיכנע, לא להרכין את הראש ולשמור אמונים למהותה של צרפת".(גארי 2006: 184). 

ה"כניעה" עבור גארי היא כפולה, היא מחד ההתמסרות הטוטאלית לתנועה, לפוליטיקה, - להווה;ומאידך, ההתנתקות הטוטאלית מן ההווה על ידי ההתרפקות על העבר, על ההיסטוריה. מנגד, עבור גארי, זה אשר "מחזיק מעמד" הוא המצליח לקיים את המתח העדין בין העבר להווה, אשר מבקש להיאחז בעבר אולם לא להסתגר בו, מתוך השאיפה להחיותו בעתיד: 'להחזיק' בעבר, למרות ההווה, ובכך ליצור אותו מחדש בעתיד. כשם שאומרת גם לילה, אהובתו של לודו, ללודו: "אם תוסיף להתעלם ממני לודו, זה יהיה הסוף. הסוף. ככל שתשכח אותי יותר, כן איעשה רק זיכרון ותו לא" (גארי 2006: 203).

הזיכרון, אם כן, הוא לעולם אקטיבי ולא פאסיבי. אולי ניתן לבאר רעיון זה ששם גארי בפי לילה דרך המילה 'היזכרות' ולא 'זיכרון', בדיבור על פועל ולא שם-עצם. שכן נראה כי המילה 'זיכרון' עבור גארי מחייבת בתוכה פעולה - בזיכרון בהכרח 'מחזיקים' או 'נאחזים', בזיכרון חייבים 'להיזכר'. אם נקבל אבחנה זו נוכל להבחין בין 'זיכרון' ל'היזכרות', ובכך לפתור את חידת דבריה של לילה: הזכרון הוא אירוע, הוא עבר, בעוד ההיזכרות מנוגדת ל'שיכחה', היא פעולת הזיכרון. ה'היזכרות' מבקשת להחיות מחדש את הזיכרון, ליצור את הרצף בין העבר לעתיד על ידי שינוי אקטיבי של ההווה;בעוד השכחה היא ההתרפקות על הזיכרון. המתנגדים מבקשים להחיות זיכרונות בעוד התבוסתנים מתרפקים עליהם.

אולם כאמור בכדי להחיות את הזיכרון יש בהכרח לצלוח את ההווה, לפעול לשנותו, וזאת מבלי להצטרף לחלוטין לזרם שלו. שכן ההצטרפות הטוטאלית להווה זונחת את העבר, זוהי ההצטרפות לתנועת הזמן, לפוליטיקה  וזוהי תנועה ללא מטרה, תנועה לשום-מקום. היא זונחת את ה"טעם" שבחיים, שכן זונחת את העבר, את ההיסטוריה. המתנגדים האמתיים הם אלו אשר "מחזיקים מעמד", אשר מבקשים להביא ליצירת עתיד לאור ערכיה ההיסטוריים של צרפת. זהו גם הרעיון שעומד מאחורי המטאפורה של העפיפון בספר, העפיפון נועד לעוף אולם תמיד קשור בחוט אל הקרקע, שכן: "גם את רעיונותיהם הנאצלים ביותר חייבים בני אדם לקשור בחוט איתן. שאם לא כן, עלולים מיליוני בני-אדם לאבוד ברדיפה אחר תכלת השמיים" (גארי 2006: 93). על הפוליטיקה, על הווה, תמיד להיות נטועה בקרקע יציבה, בהיסטוריה, בערכים, לפי גארי. חוסר היכולת להחזיק את רעיונותיהם בחוט הוא חטאם של הגרמנים לפי לודו: "אתם הגרמנים יודעים לחלום. והתוצאה היא לעיתים גיתה או הלדרלין, ולעיתים מיליוני מתים" (גארי 2006: 258).

תקווה ושיגעון

אולם אותו המתח הוא לרוב קשה מנשוא, שכן העתיד אינו בטוח, את העתיד אינך יכול לעולם  לדעת, עליך במידה רבה רק להאמין בו, לשאוף אליו, לקוות שיתגשם. העתיד הוא יצירה, אין הוא נקבע על ידי גורל. העתיד הוא מעין יצירה המונעת מתוך אמוציות ולא רציונאל. הזיכרון והתקווה הם מושגים שלובים, עבור גארי, שכן הזיכרון האקטיבי, ההיזכרות, מחייבת את כוחה המניע של האמונה בעתיד – של תקווה. כפי שאומר לודו, בקריצה לדיוויד יום: "מתוך זכרוני שאבתי את הכוח הדרוש לצרפתים כדי להעלות בוקר-בוקר את השמש במזרח". להחייאת הזיכרון, אם כן, מאפיינים לא רציונאליים. יצירה עתידית לאור העבר היא הסתכלות שאינה לחלוטין הגיונית בהווה, שמתגברת ככל ששונה יותר ההווה מן העבר. זוהי אמונה בעתיד שסותרת את המתרחש בשטח, המחייבת כושר דמיון מפותח יותר ככל שהפער בין העבר להווה גדל.

את הקשר בין חוסר רציונאליות וזיכרון, מנסח מר ארביה, כאשר מתאר הזיכרון הפנומנאלי של לודו לפרטים והיסטוריה, מה שמכנה גם דודו אמברואז ה"זיכרון ההיסטורי" או "המחלה הצרפתית":

"לא מדובר כאן בכישרון. גם לא בשכל. שכל אינו יכול ללא חשיבה הגיונית. אני מדגיש: חשיבה הגיונית. והנה, מבחינה זו אין חשיבתו הגיונית יותר או פחות מחשיבתם של יתר הזאטוטים בני גילו. אשר לתולדות צרפת, הוא יכול לדקלמן מאלף עד תו."(גארי 2006: 17).

באותה יכולת היזכרות, המאפיינת את ההתנגדות, נטוע 'גרעין של טירוף' כפי שמתאר מר פנדר, מורו לצרפתית של לודו:

"אני מצדיע לטירוף הקדוש, שלך, של דודך ושל כל יתר הצרפתים הצעירים בני ארצנו, שהזיכרון העבירם עם דעתם. מאושר אני בראותי מה רבים אתם האוצרים בלבכם את כל הראוי להיאצר שבחינוך החובה הממלכתי הישן שלנו" (גארי 2006: 170).

מכאן כי את אותה חירות, או "טעם החיים", ניתן לאפיין לא כ'חירות-לחשוב' אלא יותר כ'חירות-להרגיש'. ההיגיון שרוי בתוך ההווה, הוא אינו יכול להתמודד עם חוסר הוודאות שבעתיד;ההרגשה, מנגד, אינה רציונאלית ומכאן מאפשרת ליצור עתיד כלשהו: "כל רגישות גדולה יש בה חוש של ראיית הנולד", אומר לודו ללילה (גארי 2006: 97). יצירה עתידית היא אי-רציונאלית ומכילה מכאן גרעין של 'חוסר-שפיות'.

בשיחה של לודו עם דודו, אמברואז פלרי, זמן קצר לאחר תבוסת צרפת, אומר אמברואז: "טוב לודו. גרמניה ניצחה במלחמה, והשכל הישר, הזהירות וההיגיון ישתלטו על הארץ כולה. רק מטורף יוכל להוסיף להאמין ולקוות. והמסקנה שלי ... צריך להיות מטורף" (גארי 2006: 154). עבור אמברואז פלרי הנהיגה בהיגיון בתקופה זו של צרפת היא כניעה, שכן היא התמסרות להווה, לפוליטיקה – לפשיזם הגרמני והצרפתי – תוך זניחת ערכיה הרציונאלים של המהפכה והרפובליקה הצרפתית;ההתנגדות היא טירוף שכן היא שואפת למציאות חדשה, לעתיד חדש-ישן, עתיד השונה לחלוטין מן אותו הווה. להחייאת הרציונאליות בעתיד. כמו שאומר במקום אחר אמברואז לאחיינו:

"... מה שקוראים בצרפתית 'לנהוג בהיגיון' ... אין כמוני יודע כי צחנה של ותרנות, אזלת יד וכניעה עולה מן הביטוי הזה. אילו נהגו כל הצרפתים 'בהיגיון' מכבר הייתה צרפת חדלה מלהתקיים ... לעיתים ראוי לו לאדם שתתבלבל עליו דעתו" (גארי 2006: 79).

אהבה

ההתנגדות היא אמונה ותקווה בהתחדשות עבר בזמן עתיד. כאמור, אין זו תנועה 'סתם' אלא תמיד תנועה כלפי משהו, זוהי כמיהה לְ. תשוקה לְ.  זוהי יצירה של חייך מחדש בדמותו של מישהו. מישהו מוכר. בדמות העבר, כפי שאפיינתי זאת קודם. זוהי התשוקה לצרפת חופשית, לתחיית הרפובליקה, לערכי החירות השוויון האחווה. באופן מעניין, את כל המאפיינים הללו אוגד גארי בתוך המושג אהבה. כך מתאר לודו את המפגש עם לילה ב"אגף הזיכרון" של אחוזת משפחתה בדנציג:

"הארונות ודוכני התצוגה היו מלאים וגדושים במחלצות העבר הנערץ. ... לילה הופיעה בשמלה נוצצת בשלל רקמות זהב של אחת מסבות-סבותיה הנסיכיות;... המראות הגדולות, אף על פי שידעו זמני אחרים ומנהגים אחרים, הסבירו לנשף הזה פנים. השלום עליי אדמות, כשלבש את צלמה של חברתי, נראה לנו דבר שאין ודאי ממנו. ואני שכירכרתי גולמנית על רצפת-העץ ולילה בזרועותיי היה לי הכל, ההווה והעתיד."(גארי 2006: 99).

עבור גארי, האהבה השלמה, השגת האהוב על ידי האוהב, היא תפיסת הזמן בכללותו, היא תחייתו של העבר על ידי הפיכתו של ההווה לעתיד, בדמותו של העבר. זוהי השגת  הזמן בכללותו, שכן עבור האוהב אין האהוב באמת משתנה – עבור האוהב באמת העבר הוא תמיד העתיד. האהבה, עבור גארי, היא השאיפה המתמדת ליצירת 'עתיד ישן' על ידי שבירה מתמדת של הווה, היא 'היזכרות' ולא שכחה. היא מחייה זיכרון ולא נשענת עליו. האהבה היא יצירה מתמדת ומכאן כי גם תקווה מתמדת, אמונה מתמדת, ומחייבת כושר דמיון וזיכרון מפותחים. האהבה היא אסתטית עבור גארי, היא מעין אמנות. מתאר זאת יפה מר פנדר, מורו לצרפתית של לודו, כאשר מדבר על אהבתו לאשתו:

"דבר שאינו בראש-וראשונה פרי הדמיון אינו ראוי שיחיו אותו. שאם לא כן, מהו ים – רק מים מלוחים ותו לא... אני, למשל, כבר חמישים שנה שאני ממציא בלי הרף את אשתי. בשום פנים לא נתתי לה להזדקן. היא ודאי מלאה וגדושה מגרעות, שאני הפכתין למעלות. ואני בעיניה אדם מופלא. גם היא לא חדלה אף פעם להמציא אותי. אכן, בחמישים שנות חיים משותפים לומדים לא לראות זה את זה, אלא להמציא זה את זה שוב ושוב, כל יום. כמובן, צריך תמיד לקבל את הדברים כמות שהם. אבל זה כדי להיטיב לשבור את מפרקתם. התרבות, אגב, אינה אלא אמצעי מתמיד לשבירת מפרקתם של הדברים כמות שהם."(גארי 2006: 210).

וזהו נכון על אחת כמה וכמה כאשר מושא האהבה אינו בנמצא, כאשר ההווה הרחיק את האהוב מן האוהב. השאיפה היא תמיד להחזיר אותו, להחיות את הזיכרון, למנוע את השינוי בין העבר לעתיד, על אף ההווה. האהבה, אם כן, היא יצר ההתנגדות, כפי שתיארתי אותה קודם לכן.

כאשר מתוודעת מאדאם אשפינוזה לסיבת הגעתו של לודו לפריז, מחליטה להכניס אותו בסוד המחתרת המתגבשת: "האמת שיש לך את כל מה שדרוש. מי שיודע לאהוב כמוך, לאהוב אישה שאיננה, יש לו סיכוי שידע לאהוב גם דברים אחרים. שגם הם יחדלו להיות כשיתבססו להם הנאצים" (גארי 2006: 152). האהבה, אם כן, היא הפתרון לשאלה האחרונה שנותרה ללא מענה: היא המניע של המתנגד. ראינו שלפי גארי ההתנגדות פועלת מתוך זיכרון העבר, מתוכו היא יוצרת את העתיד. אולם מדוע להחיות את הזיכרון? מניין מתפתחת התקווה? הרזיסטנס הצרפתי מונע היה, לפי גארי, על ידי אהבה לצרפת החופשית וההיסטורית. וכשם ששאלה סתומה היא לשאול מדוע אוהב האוהב, כך גם מתייתרת השאלה מדוע אהבו המתנגדים את צרפת. אהבה, הרצון התמידי לתפוס את הזמן בכללותו, להפיכת העבר לעתיד, להתאחדות של האוהב עם האהוב, היא הרגש הבסיסי המניע את המתנגד לפי גארי ב"עפיפונים" – היא המניע להיזכרות.

במאמר קצר זה ניסיתי לנתח את הדרך בה רואה רומן גארי את ההתנגדות בספר "עפיפונים". במהלכו ניסיתי להראות כי את המאפיינים של ההתנגדות מוצא גארי בחירות, בשאיפה הלאה, ביצירה לאור העבר, בהחייאת הזיכרון - בהיזכרות. ההתנגדות מחזיקה באמונה ובתקווה ועל כן אינה רציונאלית. כל אלו, כך ביקשתי להראות, מתחברים יחד לתפיסה של גארי את רגש האהבה, והיא-היא המניע של ההתנגדות.

 

מקורות

גארי, רומן. עפיפונים. ת"א: עם עובד, 2006.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל yoelmit אלא אם צויין אחרת