00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

בכוח

"סופרים חיים פעמיים. הם חיים את חייהם הרגילים, ממהרים כמו כל אחד אחר במכולת, בחציית הכביש, מתלבשים לעבודה בבוקר. אבל יש בהם חלק נוסף שאותו הם מאמנים זמן רב. החלק שחי כל דבר פעם שנייה. החלק שיושב ורואה את חייו שוב ועובר עליהם. מביט במארג ובפרטים." מתוך עצם הכתיבה של נטלי גולדברג.

לא מתיימרת בכלל להציג את עצמי כסופרת, אבל אני חיה את חיי שוב ושוב. אני משחזרת ומנתחת שוב ושוב כל רגע שכבר חלף, בוחנת את עצמי ואת דרכי הפעולה שלי ללא הרף. לפעמים אני נכנסת ללופ של זכרונות ששואב אותי לתוך תקופה אחרת ולא מצליחה לצאת ממנו בקלות. לפעמים מתסכל אותי שיש דברים שאני לא מצליחה לחיות מחדש. אני מצליחה לזכור מה עשיתי ואיפה הייתי אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי, איך היתה בנויה האישיות שלי. לא מצליחה לזכור את עצמי בתוך החיים שחייתי ושאותם אני זוכרת. כשהכל קורה ביחד, ויש תקופה עמוסה ומלאה ב"אקשן" כמו התקופה הנוכחית, קשה לי לכתוב. אלו התקופות שאני הכי אוהבת, ושבדרך כלל ייספקו את הסיפורים הכי טובים, אבל דווקא בתוכן אני לא מצליחה להביא את עצמי להתיישב ולכתוב.

אז היום אני כותבת בכוח.

עייפות הרסנית משתלטת עלי ולוקחת בעלות על כל החלקים שלי. 

אני ישנה תפסיקי לנסות להעיר אותי!!! אני עייפה וחייבת לישון!

העצבים יורדים לאט לאט מהמוח שלי לתוך הידיים, החזה, בטן, רגליים. מזדחלים לי בתוך הוורידים בכל הגוף.

לא רוצה לקום! נשארת מאובנת לנוכח העוצמה והגודל. לא רוצה להתאכזב.

טעם חמוץ- טעמה המוכר של האכזבה.

מה יש כבר לכתוב?? חכי רק עוד כמה ימים עד שהכל יהיה וודאי ואז תוכלי לשחזר, לנתח ולחפור בהכל כמו שרק את יודעת! אבל בינתיים- תעזבי אותי בשקט!

הלב דופק חזק- כאילו מישהו מנער את הגוף כמו שייקר.

את הרי יודעת. ואת יודעת שאת יודעת.

זיכרון של וודאות צלולה מאחורי עיינים דומעות

אין לך מה לפחד מהפחד, רק מהאכזבה תפחדי ותברחי כמו מאש.

עולמות משתנים מולך, ואת- ישנה, אדישה.

להתעורר בכוח ולקחת שליטה על המוזה שלך. היא את.

מתקשרת. מתעצבנת. מנתקת.

זה שוב קרה. עצבים ואחריהם- אכזבה.

יכולה להרגיש את הדם זורם בתוך הוורידים. הלב דופק חזק בחזה וברקות, חם לי בכל הגוף ו- אני מתחילה לבכות. מרוב עצבים, הייאוש משתלט עלי ואני מתחילה לבכות. מפחדת שייצא לי הרפס בשפתיים מרוב עצבים ומנסה להרגיע את עצמי. הכל יהיה בסדר. די תנשמי זה הרי שטויות. אל תתאכזבי יותר מידי- פעם הבאה תנסי שוב ואת חייבת להיות סבלנית!

התהום העמוקה ששוכנת בשוני שבין מוח אחד לאחר יכולה להוציא אותי מהדעת.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת