00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

Aliens & Mind Control

אדריאן דביר - טיפול מספר 5.

12.2.2000

לאחר ארבעה טיפולים אצל אדריאן (הראשון מבינהם כלל אבחון בלבד) התחיל להצטבר אצלי תסכול.
לאחר כל התיאורים המדהימים על גופים מקבילים, גילגולי נשמות וניתוחי מוח, התבררו לי שני דברים:

1. החוצנים נמנעו עד עכשיו באופן כמעט מחשיד, מלטפל בכל מה שקשור לבעיות גלויות ומכאיבות, שפתרונן היה מורגש מייד:
הם סרבו לטפל בשורש השן הכואבת שלי, למרות בקשתי המפורשת.
אדריאן כזכור, אמר לי שהם אינם מטפלים בשיניים.
הם טרם נגעו בבעיות הקילע שלי (שני הצדדים) למרות שחזרתי והתלוננתי עליהן בכל טיפול.
כמו כן הם טרם ניגשו לבעייית האוזניים שלי, למרות שהיא תוארה במכתבי הראשון כתלונה המרכזית.

2. לאור האמור בסעיף הקודם, לא היתה לי שום אינדיקציה שמה שקורה בטיפולים האלה הוא אמיתי.
הייתי מתוסכל עצבני וחרד. יותר משחששתי שהכסף יוצא לריק, חששתי מכך שהטיפולים יתגלו כלא אפקטיביים מבחינה רפואית.
הייתי זקוק לעזרה רפואית, לא היה לי ספק בכך. הרפואה הקונבנציונאלית לא יכלה לעזור לי. גם בכך לא היה לי ספק.
אדריאן, כפי שכבר ציינתי, היה הכתובת האחרונה שלי.
החלטתי כי בטיפול הקרוב אפרט את חששותי בפני אדריאן ואדרוש במפגיע שהפעם יעזבו את כל ה"קסמים" למיניהם ויטפלו בקילע. הקילע גרם לי לאובדן אנרגיה שהורגש בעיקר בעבודה.
כמו כן החלטתי שהפעם אבקש מאדריאן עותק מספרו החדש לקרוא בבית.
עם מחשבות אלה הגעתי לטיפול.

בשנת 1997 עברתי ניתוח קילע בבית החולים.
במהלך הניתוח חתכו הרופאים את העצב במקום והעצב לא התאחה כראוי.
סיפרתי לאדריאן על בעיית התחושה המשונה שיוצר המגע באזור הניתוח:
תחושת עמימות במגע בעור ועם זאת כאב בחלק הפנימי יותר. זוהי תחושה שיוצרת דיסונס (צרימה) במוח שעושה חשק להפסיק את המגע. סיפרתי על הניתוח עצמו בבי"ח ועל העובדה שהרופאים חתכו את העצב באזור הניתוח מתוך ידיעה שבהמשך הוא יתאחה מעצמו.
אדריאן: אין בעיה. יש לנו פה היום שני צוותים והם ישמחו לטפל בקילע שלך.
נשכבתי על המיטה.
אדריאן: האם אתה מוכן להצביע בידך על מקום הקילע הימני?
אני: להצביע דרך הבגדים או להוריד את המכנסיים?
אדריאן: אתה יכול דרך הבגדים.
הצבעתי.
אדריאן (מתבונן בראיה על חושית): אני רואה שנפרשו עליך שני סדינים: אחד מהחזה ועד לתחילת הבטן התחתונה ואחד מאברי המין לכיוון הרגליים. רק הבטן התחתונה נשארה חשופה, כמו בחדר ניתוח.
אני רואה מכשיר גדול המחובר לצינור טלסקופי יורד אליך. במכשיר זה יבדקו החוצנים את אזור החיתוך של העצב בקילע שמאל.
אדריאן (לאחר מספר דקות): ובכן המצב הוא כזה: החוצנים מוסרים שהעצב אכן התאחה, אולם לפני האיחוי ארע לו פיתול מסוים. כך קרה שעצבים שתפקידם לשלוח אותות תחושתיים (סנסוריים) מפני העור התחברו בהמשך לעצבים שתפקידם לשלוח אותות כאב מהחלק הפנימי יותר של הבטן, ולהפך.
נדהמתי. התיאור העצבי (נוירולוגי) של הבעיה, תאם במדויק את מה שהרגשתי:
ליטוף עדין של העור נענה בתחושה מעורפלת למדי של פני העור ועם זאת גרם לכאב.
גירוי העצבים הסנסוריים תורגם במוח לתחושת כאב!
אני: זה דומה לכבל טלפון שנחתך ואחרי זה החוטים לא חוברו נכון.
אדריאן: נכון. החוצנים מוסרים שישנן שתי אפשרויות ושואלים איזה אתה מעדיף:
א. לנתק בכלל את האזור מכל תחושה שהיא.
ב. לנסות ולחבר מחדש את העצבים בצורה הנכונה.
שוב נדהמתי. הברירה הועלתה בפני כפי שכל רופא היה שואל את הפציינט שלו.
זה היה פנטסטי ועם זאת כל כך הגיוני.
אני: בשום אופן לא לנתק! אני זקוק מאד לתחושה באזור זה!
הבנתי מייד כי חיבור העצבים מחדש מצריך הרבה יותר עבודה, אבל לא היה אכפת לי.
אדריאן: החוצנים אם כן יתרכזו בסריקה ומיפוי העצב. הם צריכים לעבור כל סיב בנפרד, לשלוח פולס למוח ולבדוק אם זהו סיב תחושתי או סיב כאב. זוהי עבודת נמלים.
שוב נדהמתי. מדובר באלפי סיבים. היה לי ברור שאין שום טכנולוגיה מעשה ידי אדם שמסוגלת לבצע משימה כזאת. אם תוך מספר שבועות תחזור התחושה לאזור הקילע, הרי שמדובר בטיפול שמקדים את זמננו במאות שנים.
הייתי אחוז התרגשות.

אני: האם מישהו מטפל כעת בקילע הימני?
אדריאן: כן. אני רואה שם רופא שתופר את האזור.
אני (באכזבה מסוימת): פשוט תופר, כמו בניתוח רגיל?
אדריאן: כן. במקרה הצורך יעשו לך שם טלאי שיעשה מגידול של רקמה שלך.
היה לנו כבר מקרה של אדם שעשינו לו ניתוח קילע ובבית זה נפתח. לא היו אז לחוצנים הכלים המתאימים. עכשיו יש.
אני: בכל מקרה, שיעשו רק מה שהם יודעים. שלא יבצעו עלי נסיונות.
אדריאן: זה בסדר, לא יעשו. לאחר הניתוח בקילע ימין תצטרך להתנהג בזהירות כשבועיים. לשמור לא להתאמץ יותר מדי. האם אתה מרגיש משהו?
אני (מתרכז רגע ומחייך): לא, אבל זה בסדר. לא באתי לכאן לחפש הוכחות ולבלוש אחריך. הטיפול הוא החשוב.
האם הם כבר גילו את הטלאי בצד שמאל?
אדריאן: כן. אני רואה את הטלאי. קוטרו כשישה סנטימטר ויש בו פסים שתי וערב.
האם זה הטלאי שאתה מכיר?
אני: אני לא יודע. הרופאים לא הראו לי אותו לפני שהכניסו אותו פנימה. אני די מופתע מהגודל שלו. האם הקילע תפור מתחת לטלאי?
אדריאן: לא. אני יכול לראות אותו בבירור. הוא די גדול.
אני: האם החוצנים מתכוננים לאחות לי את הקילע בעזרת טלאי אורגני ואז לשלוף משם את הטלאי מהנילון?
אדריאן: לא. הם אומרים שהרופאים ביצעו עבודה טובה. הם רק יאחו מחדש את העצב וינסו להחזיר לך את התחושה למקום.
אני (נזכר לפתע): אמרת שיש בחדר שני צוותים. מה עושה הצוות השני?
אדריאן (נראה משועשע): הם עובדים על הראש שלך כמובן!
אני: באמת? מה הם עושים?
נזכרתי כי בטיפול הקודם נאמר לי כי המוח זקוק למנוחה של כחודש מהטיפול ועברו רק שבועיים.
כנראה שהחוצנים או אדריאן לא דייקו.
אדריאן (חוזר פחות או יותר על ההסבר מהטיפול הקודם): תאר לך שהמוח שלך הוא מעין פירה (מתפוחי אדמה). האקסונים יכולים לנוע בתוך הפירה הזה ולהתפתח. אולם ישנם תאים מסויימים שעקב טעות מסויימת בזמן ההתהוות ברחם התפתחו בכיוון אחר. תאים אלה יצרו גושים שהאקסונים אינם יכולים לעבור דרכם.
עקב כך קורה אחד מהשניים: או שהאקסונים נבלמים לגמרי ואז פולס עצבי שהיה צריך לעבור אינו עובר, או שהם עוקפים את הגוש הבעייתי, אולם אז קורה שהם מצטופפים יותר מדי במעבר מסויים ושוב יש בעיה במעבר הפולס.
ההצטופפות יכולה גם לגרום לקצר.
אני (מבועת שוב, למרות שכבר שמעתי את ההסבר בפעם הקודמת): כמה גושים כאלה יש לי במוח? עשרות? אלפים?
אדריאן: יש לך ארבע-עשרה (14) גושים גדולים שמפריעים להולכה עצבית. השאר לא מפריעים ולכן לא יטופלו.
אני: מה גודלם?
אדריאן: גודלם פחות ממילימטר, אולם במוח כל שבריר של מילימטר קובע.
החוצנים מטפלים בכל גוש כזה בנפרד. הם מגיעים אליו דרך כלי דם דקים ביותר ומזריקים לתוכו חומר שממית אותו וגורם לו להתנוון ולהצטמק. זהו תהליך שיקח שנים משום שאסור שיתרחש בבת-אחת. החלל שמתפנה על ידי הגושים הללו צריך במקביל להתמלא על ידי החומר האפור הטבעי של המוח. היום הם יטפלו בחמישה גושים וההמשך יהיה בפעם הבאה.
אני שוב פעם נדהם מההבנה שטיפול כזה לא יתכן באמצעים הידועים היום לבני-האדם.
אני: האם זו תופעה ידועה? באיזה אחוזון אני נמצא? האם יש הרבה אנשים שסובלים מהבעיה?
אדריאן: נתקלנו כבר באנשים נוספים, אולם מדובר במשהו כמו אחד למיליון.
הנה זה בא סוף סוף. התחושה האינטואיטיבית שלי, שבעיותי הגופניות מטרידות אותי יותר מאשר את רוב האוכלוסיה, מקבלת סוף סוף אישור אובייקטיבי (טוב, לא בדיוק).

לאחר ששני שליש מהטיפול עובר אני מעווה לפתע את פני בכאב.
אדריאן: מה קרה?
אני: שום דבר מיוחד. שוב פעם אני צריך להשתין באמצע הטיפול. הבעיה היא שכשזה לוחץ חזק זה מתחיל לכאוב.
אדריאן: תחזיק מעמד בינתיים. אנחנו נטפל בבעיה זו בטיפולים הבאים. נטפל בכליות שלך.
נזכרתי שבטיפול הקודם אמר אדריאן שבעיית השתן שלי נובעת מהמוח.
הנחתי שהבעיה טרם נבדקה לעומק, ומכאן הסתירה.
אדריאן: תפרנו לך את הקילע הימני אולם בעצב של צד שמאל טרם התחלנו לטפל. ביצענו רק סריקה ומיפוי.

אני: בעניין בעיית הלחץ באוזניים. יש לי כבר שנים בעיה של פריקת מפרקי הלסת וסכנה של היתקעות שלהם במצב פתוח. הסחוס במפרקים נשחק. מספר רופאי שיניים טענו שאני שוחק את השיניים בלילה וזה הגורם לכך. רופא השיניים שבדק אותי השבוע, טען שכנראה זה הגורם ללחץ באוזניים. נבדקתי גם על ידי רופא מומחה לפה ולסת לפני מספר שנים, וגם הוא אמר שיש סיכוי לקשר בין הדברים.
אדריאן: אין זה נכון. בעיית הלחץ שלך באוזניים אינה נובעת מבעיית מפרקי הלסת. זהו נזק באוזניים כתוצאה מהחשיפה לרעש בצבא.

(הערה מ- 06/2011: האבחנה הזאת תתברר בהמשך כשגויה. הסיבה ללחץ באוזניים היתה טפיל ענק שישב עלי שהצוות של אדריאן לא זיהה אותו. אבל על כך ידובר בהמשך, כשאספר על ההילר הבא שטיפל בי). - - -

הופתעתי מהביטחון שבו אמר אדריאן את הדברים. כאילו שהחוצנים כבר בדקו את העניין והגיעו למסקנות משלהם.
עד עכשיו טרם היתה התייחסות ממוקדת לבעיית האוזניים שלי. עד כמה שהבנתי האוזניים קשורות למוח, והחוצנים רצו קודם כל לסיים את הטיפול הכללי במוח.
לבסוף מודיע לי אדריאן שאני יכול לקום מהמיטה. אני קם בכבדות בגלל הצורך להשתין ומגלה כאב עמום בקילע של צד ימין. גם עכשיו, יום שבת, כיממה לאחר הטיפול ישנו בצד ימין כאב עמום שיכול לתמוך בעובדה שבאמת נערך שם ניתוח. אני מביא בחשבון שני דברים:
א. גם ללא ניתוח היה שם קילע שכאב מדי פעם.
ב. מבחינה פסיכולוגית, תשומת הלב המוגברת לאזור יכולה ליצור אשליה של כאב גדול מהרגיל (סוגסטיה).
למרות כל הדברים האלה, אני נאלץ להודות שהכאב העמום שמגיע מאזור הקילע הוא גדול מהתחושה שבדרך כלל מגיעה משם.
גם בשעה שאני יושב אני מרגיש אותו.
אני תוהה אם בצילום רנטגן רגיל או סורק טומוגראפי (CT) , ניתן יהיה לאבחן תפרים באזור.
גם בצד שמאל אני חש כאבים גדולים מהרגיל, למרות שצד זה רגיש יותר מלכתחילה. כנראה שגם לצורך סריקת העצב, החוצנים היו צריכים לבצע שם איזושהי פעילות פולשנית.

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל franse אלא אם צויין אחרת