00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

הגאווה שלי

אז יום הגאווה היום. חשבתי לעצמי שאולי לא כדאי שאני ארשום משהו בנושא כי בתור מישהי שהייתה חלק מהקהילה ובחרה לצאת ממנה, לא נראה לי שאני מביאה "גאווה" גדולה מידי... אז נשכבתי לישון, מחר עוד יום למידה אינטנסיבי במיוחד שמתחיל מוקדם ונגמר מאוחר. אבל אז הגלגלים בראש התחילו להסתובב: "את לא תכתבי על גאווה? את?!" אז מצאתי את עצמי מתרוממת וחוזרת למסך המחשב.

אני כבר רחוקה משאפשר לדמיין מהעולם ההוא, עד כדי כך שאם לא הייתי קוראת בבלוגיה שמחר יום הגאווה לא הייתי יודעת על קיומו בכלל עד שהייתי שומעת משהו בחדשות. אבל אני הייתי שם, כל כולי חייתי את החיים האלו ואלה לא היו חיים פשוטים בכלל. עד לא מזמן עוד הייתי מוכנה לצאת למלחמות חורמה במי שהיה מזלזל בהומואים ולסביות וטוען שזו מחלה ושאפשר להילחם בה (ותתפלאו כמה אנשים מסביבכם חושבים כך), אבל בשנתיים האחרונות אני מוצאת את עצמי פחות ופחות מדברת על זה, פחות נלחמת למען זה. הדעות שלי לא השתנו, אני עדיין מאמינה שאין באהבה חד מינית שמץ של סטייה. זו אהבה. אהבה היא דבר טוב ומופלא שכולנו מייחלים אליו. לעולם לא אבין את האנשים שנלחמים באהבה ומתכחשים לאהבה של אחרים, גם אם היא חד מינית. אני חושבת שהסיבה שאני כבר לא "נלחמת" מול אותן דעות של אפליה ושל חוסר שיוויון זכויות מטריד, היא שהצלחתי סוף סוף להשלים עם כל מה שבמשך הרבה זמן לא יכולתי להשלים איתו. לסגור בתוכי את המעגל הזה.

כל כך הרבה זמן הסתובבתי עם חוסר הידיעה למה עזבתי אותה. איך אתה עוזב מישהו שאתה אוהב עד עיוורון? איך את עוזבת מישהו שאת מרגישה שאת מוכנה למות איתו? לא ידעתי אם זה נעשה מהסיבות הנכונות- שזה פשוט לא זה, או מהסיבות הלא הנכונות- כי אני פחדנית. כי אין לי אומץ לחיות את החיים שלי בתור לסבית. גם אם זה אומר שאני מוותרת על אהבת חיי וממשיכה לחיות חיים של שקר. לא ידעתי מאיזו סיבה אני עוזבת, פשוט היה בתוכי מעין רובוט קטן שדחף אותי קדימה בלי להתעמק בכמה עצוב. דחף אותי דרך כל הדמעות שלא נתנו לי לראות כלום. חזרתי ואמרתי שאני פשוט רוצה לטייל לבד, אחר כך שיניתי את זה ואמרתי שאני צריכה לבדוק עוד לפני שאני מתחייבת לחיים כאלו. יכול להיות שזה היה נכון, אבל האני החיצוני לא ידע אז מה נכון, הוא פשוט הלך בעיניים עצומות אחרי האני הפנימי שלי, שידע בדיוק מה נכון. שידע בדיוק מי הוא ומה הוא וידע שעכשיו זה הזמן ללכת. יותר נכון עכשיו זה הזמן לרוץ. לרוץ למקום רחוק רחוק ולהתחבא בשקט, עד יחלוף זעם.

היום אני יודעת שעזבתי מהסיבות הנכונות. לא הייתי פחדנית. חייתי את החיים האלו עד הסוף, נלחמתי איתה מול המשפחה שלי ומול כל העולם. עזבתי את כל מה שהיה מוכר לי כדי לחיות איתה. הייתי אמיצה באיך שחייתי את חיים ההם והייתי אמיצה בזה שיצאתי מהחיים ההם. הרבה יותר קל היה להישאר ולא לרסק לרסיסים את הלבבות של שתינו. אבל האני הפנימית ידעה שהיא צריכה להילחם כדי להראות לי שזו לא אני. מצחיק, אבל ברגע שכף רגלי דרכה במטוס- כאילו המסך של הסרט שהייתי בו התרומם והכל פתאום היה צלול יותר. הסרט נגמר ויכולתי לצאת לחיים האמיתיים שחיכו לי.

לפעמים החיים שהתגלגלנו אליהם שואבים אותנו לתוך מציאות מסויימת שנראה כאילו אי אפשר לחזור ממנה אל האמת. למרות שהסיפור שלי הוא הפוך, אני אנצל את יום הגאווה הזה כדי להגיד לכל מי שחי את חייו בסרט לא אמיתי, לכל מי שחי "בארון" והאני הפנימי שלו יודע שהוא לא במקום הנכון, תקשיבו לאני הזה עמוק בתוככם כי הוא יודע מי אתם באמת. גם אם זה קשה ונראה כרגע בלתי אפשרי, ליקום יש את הדרכים שלו לסדר אחר כך את כל הבלאגן ולהוביל אותכם למקום הנכון. אתם רק צריכים לעשות את הצעד הראשון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת