22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

פרוייקט לזרוס

 

לאחרונה אני חוזר ומשתאה על האופן שבו ספרים כה רבים שאני בוחר לקרוא מתגלים תוך כדי קריאה ככאלה שעוסקים ביהודים ובגורלם. גם כשאני נוטל לידיי ספר כמו "הנערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לארסון, שחשבתי אותו למותחן קליל ומבדר עם ארומה שבדית, אני מגלה כבר אחרי מאה ומשהו עמודים את הקשר לשואה, ליהודים, לגורל היהודי. אותו הדבר עם "המוות והפנגווין" של אנדריי קורקוב, שאמנם אין בו אף דמות יהודי, אבל יש בו דמות של שוטר אוקראיני שנטל לעצמו זהות יהודית ומתעצל להשילה מעליו. נראה שזהו גורלו של חובב הספרים היהודי, לקרוא תמיד ובכל מקום על צרת עמו. אבל לא זה המקרה של "פרוייקט לזרוס", ספר ששמעתי עליו במוסף הספרותי של רשת א', וכבר משם הוברר לי שדמות ראשית בספר היא איש יהודי צעיר שנרצח בשיקאגו של תחילת המאה העשרים. סיקרן אותי לדעת מה יש לסופר אמריקני ממוצא בוסני להגיד על זה, וגם הביקורת במוסף העתירה שבחים על הספר. לפיכך, כשראיתי את הספר בספריה הציבורית שלנו, לקחתי אותו.

האיש היהודי הצעיר הוא לזרוס אוורבוך, מהגר ממזרח אירופה שהספיק לחוות עם משפחתו את הפוגרום בקישינב 1903, לפני שהיגר לאמריקה ונרצח בשיקגו, 1908. המספר הוא אלכסנדר בריק, סופר בתחילת דרכו, שמחליט להתחקות אחר סיפור חייו הקצרים של לזרוס ולכתוב עליהם את הרומן הראשון שלו. בריק הוא אמריקני שנולד וגדל בבוסניה, אבל הספיק להגר לאמריקה לפני המלחמה בבוסניה בשנות התשעים. אבל שורשי משפחתו אינם בבוסניה: סבו וסבתו היגרו מאוקראינה לבוסניה, והיו נוצרים פרבוסלביים, לא מוסלמים. בכל אלה בריק המספר דומה להמון, הסופר. כאשר בריק מקבל מילגת יצירה ויוצא למזרח אירופה להתחקות אחר תחנות חייו של לזרוס לצורך כתיבת הרומן שלו, הוא אינו מוותר על ביקורים במקומות מהם באה משפחתו שלו. בריק נשוי לאשה אמריקנית וואספית. הם אוהבים, אבל הם אינם מאושרים יחד. הנסיעה שלו לאירופה היא במובנים רבים בריחה מאתגרי הזוגיות.

בהמשך, אנו מתוודעים לשתי דמויות נוספות, מורכבות ומרתקות אפילו עוד יותר. אולגה אוורבוך, אחותו הבכורה של לזרוס, מהגרת יהודיה ענייה ובודדה בשיקגו של תחילת המאה. הירצחו של לזרוס מחייב אותה להתמודד, נוסף על תלאות העוני וההגירה, גם עם המציאות הפוליטית המבעבעת, עם השנאה היוקדת שבין האנגלוסקסים האמידים והשמרנים לבין האנרכיסטים, רובם הגדול מהגרים ממזרח אירופה, הבולטים והקולניים שביניהם יהודים, אלא מה.

רורה הלילבשיץ' הוא חבר ילדות של בריק מסרייבו. גם הוא היגר לארצות הברית, כמו בריק. הוא צלם חובב, הוא מסתובב באותם חוגי הבטלנים הבוהמיינים, והוא נענה להזמנה של בריק להתלוות אליו לנסיעה לאירופה על חשבון המילגה. רורה הוא ממשפחה בוסנית מוסלמית שורשית, מה שנותן לו זווית ראייה שונה על המסע המשותף שלהם למזרח אירופה: ללביב, לצ'רנוביץ', לקישינב, לבוקרשט, לסרייבו. רורה הוא רווק הולל, מה שנותן לו זווית ראייה שונה על יחסי גברים ונשים. הבדיחות העממיות האכזריות שלו משמשות סימני פיסוק בעלילה, מרווחי נשימה שמאפשרים לקורא לנוח מהעומס הרגשי הרב.

המסע של בריק ושל רורה העלה בזכרוני מסע ספרותי אחר במזרח אירופה, מסע גיבוריו של ג'ונתן ספרן פויר ב"הכל מואר". גם שם יש סופר אמריקני צעיר שנוסע לאוקראינה כדי לכתוב את ההיסטוריה המשפחתית שלו, וגם שם יש נקודה יהודית חזקה. אבל בעוד שאת "הכל מואר" לא אהבתי, את "פרוייקט לזרוס" אהבתי מאד. אולי משום שהדמויות של המון מורכבות, מרתקות ומעוררות הזדהות, בעוד שהדמויות של ספרן פויר מצויירות בקווים גסים וקריקטוריים. אולי משום שספרן פויר מעמיד את עצמו במרכז, דורש מהקורא להתפעל ממנו ומכשרונותיו, סוג של נרקיסיזם שאני לא סובל. המון, לעומתו, מפנה את הבמה לגיבורים שלו ונותן להם לעשות את העבודה. סוג של ענווה ואיפוק שאני מעריך. עוד קישורים שעלו לי במהלך הקריאה הם לקולנוע של קוסטוריצה, גם הוא בוסני, ולקולנוע של טרנטינו. הרב-קוליות, ססגוניות, האכזריות השרירותית, הסרקאזם. נזכרתי גם בעגנון של "אורח נטה ללון". חוויית ההגירה, סיפורו של הניצול שחוזר לזירת הרצח, זירה שעדיין רוחשת סכנת מוות בשבילו.

הקוראת הנבונה ודאי תשאל עכשיו אם גם אני ניצול כזה. זה עתה שבתי מנסיעתי השלישית לפולין, ואני כנראה אמשיך לנסוע לשם. אולי לא הייתי נוסע אלמלא היו מתקיימות שם סדנאות ייעוץ הדדי שעושות לי כל כך טוב, אבל העובדה היא שאני נוסע. המגע המתמשך עם העולם המזרח אירופי משפיע עלי, משנה אותי. אני בחיים לא אלך לחיות שם, אבל אני רוצה להיות במגע עם העולם הזה, העולם שבו חייתה המשפחה שלי במשך דורות. חייתה רע, אבל חייתה.

הקוראת הקצת פחות נבונה אולי תשאל, אם אני לא רואה דמיון בין מה שהמולדובים עשו ליהודים ומה שהסרבים עשו לבוסנים, לבין מה שאנחנו עושים לפלשתינאים. אתמול היה יום הנכסה ובשבת הייתה הפגנה וכל זה. לקוראת הזו אשיב, שכדאי לה לשים לב לדמותו של העיתונאי מילר, שנטפל לאולגה אוורבוך הלומת היגון רק כדי לכתוב אחר כך בעיתון שרציחת אחיה הייתה מוצדקת, ושלרוצחו, מפקד משטרת שיקגו, מגיעה הוקרה על השירות המצויין שהוא עושה לאמריקה במלחמתו במהגרים האנרכיסטים. נראה לי ששניהם ימצאו הרבה נושאים משותפים לשיחה.

יש מקום בספר, שבו בריק מתידד עם אישה יהודיה צעירה ויפה בקישינב. הוא שואל אותה מה היא מרגישה בקשר לפוגרום. מצאתי עצמי עוצר שם ושואל את עצמי את אותה שאלה. הבנתי, שהמון שואל כאן את עצמו מה הוא מרגיש ביחס לטבח בבוסניה. מה שיפה בעיניי, זה שהוא לא עונה תשובה ניצחת, גם לא דרך בן דמותו בריק. הנה האיפוק, הנה הענווה.

מומלץ - לקוראים שספרות מתוחכמת עם נגיעות של היסטוריה עושה להם את זה, ובתנאי שאינם נרתעים מתיאורי אלימות קשה ואכזרית. 

פרויקט לזרוס 
מאת אלכסנדר המון
בהוצאת הספריה החדשה ומחברות לספרות,
תרגום: טל ניצן,
עריכה: מנחם פרי,
297 עמודים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת