00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חשיפה

חלום ישן שמעלה אבק

 

 

תמיד במשפחה שלי צוחקים על זה שאני כל חודש משנה את מה שאני רוצה לעשות או להיות בחיים האלו וכל פעם באה עם רעיון חדש והזוי יותר מהקודם... זה נכון, אבל אני אוהבת לחלום מלא חלומות, להתפזר למלא תחומים ולשאוף להספיק לעשות מלא דברים בעתיד.

 חוץ מהרגעים שבהם החיפוש התמידי הזה מתסכל, רב הזמן זה לא מזיק, כי הרעיונות האלה שלי באים והולכים בתקופות. רק מעטים מהם נשארים והופכים לשאיפות ולמטרות שיום אחד ארצה להגשים. בו זמנית אני מציאותית ומפוקסת רב הזמן במקצוע שלי ובלימודים שלי.

בין כל בלאגן החלומות/שאיפות/מטרות שיש לי, יש חלום אחד שלא עוזב, חלום שאני יודעת שכבר לעולם לא יתגשם. החלום להיות רקדנית. כבר 9 שנים שאני לא רוקדת באופן קבוע ועדיין הידיים בתוכי שאוחזות בחלום הזה לא מוכנות לשחרר. המחשבות של "מה היה יכול לקרות אם..." "ו"איך זה היה יכול להיות..." עדיין צצות במחשבותי לעתים יותר מידי קרובות. זה במיוחד מתגבר אם אני רואה הופעת מחול מוצלחת, או נתקלת במישהו ש"עשה את זה" מהעבר שלי בעולם ההוא... במקרים כאלו אני שוקעת בתוך החלום הנטוש והמעלה אבק הזה כמה ימים. לפעמים אני אפילו מחליטה שהפעם אני הולכת אחריו באמת, שזה לא מאוחר מידי.

תמיד אני מתבדה.

גם אם זה אחרי חודש שלם שבו רקדתי בסטודיו קטן בתל אביב, או אחרי שניסיתי לרקוד בחוג עם ילדות בנות 13 בעיר שגרתי בה, או אחרי שרקדתי עם התיכוניסטיות פה במושב... כל שנה וחצי בממוצע אני "כאילו" מנסה לחזור לרקוד... אני לא מסוגלת להביא את עצמי כבר לשיעורים מקצועיים של בנות בגיל שלי. בהתחלה, כשעוד ניסיתי לא הייתי מצליחה לחשוב על כלום חוץ מעל זה שזה לא כמו פעם, זה לא טבעי... הסטודיו מלא באנרגיות של לחץ, תחרותיות, ביקורת וציפיות. כל אלו גרמו לי שוב ושוב להתייאש ולהפסיק להגיע. נראה לי שמה שמטריף אותי ולא נותן לי מנוח זו תחושת ההחמצה שפשוט לא עוברת. החמצתי את זה ברגע שבחרתי להתגייס לשירות צבאי מלא, החמצתי את זה כשבחרתי להישאר בקבע, והחמצתי את זה שוב כשבחרתי לברוח להודו ישר אחרי השחרור. כשכבר החלטתי בהודו שאני חוזרת לארץ ומנסה באמת, זה פשוט כבר לא היה אותו הדבר. עולם המחול בסטודיו האינטימי שלי בתיכון עם החברות שאיתן גדלתי ועם המורות שגידלו אותי הוא מאוד שונה מעולם המחול האמיתי בתל-אביב. והרקדנית שבתוכי, עם כל הכשרון וההבטחה שהיו בה, נשארה בסטודיו ההוא. היא עדיין מופיעה על הבמה המוכרת בעיר ילדותה.  

 בחלום אני רואה את עצמי מופיעה בבמות הגדולות יחד עם להקה גדולה, מוציאה שם את כל הטירוף שבי. תמיד הייתי מוציאה את הטירוף שבי דרך המחול. ואז כשהפסקתי לרקוד, אני חושבת שהטירוף קצת הצטבר ונתקע בפנים. לפעמים הוא משתחרר קצת, בכתיבה, בריקוד בבית, או במקרים הגרועים בשגרת היום-יום. הרצון להוציא את הטירוף שבי כמו שהצלחתי כשהייתי רקדנית, הוא הגורם לכך שיש לי עוד כמה חלומות ותחומים שמעניינים אותי ושגיליתי בעצמי כישרון בהם שיכולים לתת לו ביטוי. וחלקם אפילו ברי מימוש אני חושבת.

 בבקשה לא להגיד לי לא להתייאש ושאני צריכה להמשיך לרדוף אחרי החלום, להמשיך לרקוד. כי זה מזמן כבר לא חלום, זו פנטזיה שלא דועכת. אלו דמיונות שלעולם כבר לא יתממשו. הרקדנית שיכלתי להיות, ושלעולם כבר לא אהיה, לנצח תישאר רק בדמות הקעקוע על הגוף שלי. ואולי עדיף שכך. כי כל פעם שניסיתי המציאות הייתה כל כך מאכזבת, שאולי עדיף שזה ישאר זוהר ומדהים כמו שזה בחלום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל DOCHA אלא אם צויין אחרת