00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

פשוט תכתבי את המוזה עצמה - יום הרשומה 2011

לחפש רשומה אחת מתוך כל אלה שכתבתי השנה היא משימה לא כל-כך קלה. בעצם, אפילו די קשה אם יורשה לי. מצד שני, הסתכלות לאחור גורמת להרגיש, כחיפוש אחר פצעים, קמטים ושינויים כמביטה דרך ראי שעל הקיר, על השתקפות הפנים שלי עצמי.

 

אחד הדברים שהבנתי על עצמי בשנה הראשונה של הלימודים (שבלי לשים לב- אוטוטו נגמרת...), היא שהכתיבה משתנה כל הזמן, מאינסוף סיבות ושינויים. הבנתי שצריך פשוט לתת לזה להשתחרר ולקרו, ורק בדיעבד, לאחר כתיבה אפילו אם היא 100% תודעתית ואסוציאטיבית: לערוך, לשנות, למחוק, לשכתב ולבקר את עצמי.

יש רק דבר אחד, שהיחס שלי אליו לא מצליח להשתנות אף פעם.. המוזה! - אני לא יודעת מי המציא אותה, מתי היא נולדה ומתי הוכנסה בכוח אליי לגוף ולמוח, ולמה לעזאזל היא בוחרת להיעלם דווקא ברגעים שאני הכי צריכה אותה? אדם יקר אמר לי לפני כמעט שנה משהו חשוב שעוזר, וגורם לחשוב על ה"מוזה" שוב. 

יום הרשומה הוא סיבה נהדרת למבט לאחור וקריאה נוספת, שתמיד יכולה להועיל לי. ואולי לא רק לי...

 

אמרתי לו ש"אין לי מוזה" היום. בעצם, כבר תקופה שאני לא מצליחה להוציא מעצמי משהו שירצה אותי. הוא צחק ואמר לי שה"מוזה" בורחת כשאין דבר חכם או חשוב שעומד על קצה הלשון, אבל גם הוסיף שאם אזין את המוח שלי בפיסות המציאות הנכונות ואעמיק את המחשבה לכיוון הנכון, אמצא שבכל אחת מהמחשבות האלה, טמון עולם ומלואו. האמת? יש משהו במה שהוא אומר. והוא אחד שיש מה ללמוד ממנו. קצת נבהלתי מהמשימה שהטיל עליי בלא כפל מחשבה. "פשוט תכתבי. תכתבי את הדבר הראשון שיוצא לך ואת השני והשלישי שעולים לך במדרגות הנעות המהירות אל קצה הראש היצירתי שלך (ואת יודעת כמה הוא כזה!). את תיווכחי בעצמך לראות באיזו קלות את מתעלה על חוסר ההשראה הזו שאת טוענת לה כתירוץ."

אז כתבתי. הנחתי את הידיים על המקלדת של המחשב הנייד שלי, ואת עצמי בתנוחה הנוחה ביותר שמצאתי לנכון, כשהוא שעון על ברכיי, ונתתי לאצבעות את החופש שלהן. "מה כבר יכול לקרות?, תהיתי לעצמי. "מקסימום אמחק, לא אשמור את המסמך המטופש הזה ובוודאי שלא אתן לו אור לעיניים אחרות, זרות או מוכרות. שהרי אם אין לי משהו חשוב להגיד, אולי עדיף שלא אגיד כלום."

ודווקא אז רצף המחשבות התחיל לעלות.

 

תחילה חשובה היא ההתרגשות לקראת הסיום שקרב בצעדי ענק עצומים. כל-כך הרבה זמן לא היתי ב"חופש גדול" והנה עוד פחות מחודש וחצי אני נפרדת משיגרה של שלוש השנים האחרונות, וקצת יותר מחודש אחרי כן, אני מחליפה אותה ומתחילה שיגרה שהולכת להפרות בי כ"כ הרבה יצירתיות והתפתחות (אמן!).

אחרי כן, עלה בי הכעס על ההוא. שלדעתו אין לי בכלל סיבה ממשית לכעוס. מעניין מה היה קורה אם הוא היה זה שמקבל את השלילה בכל נסיון להתקרב אליי, והפער בין המילים והמעש נהיה גדול. גדול מידי עד כדי מייאש. אז ויתרתי עליו. הוא יודע כיצד להגיע אליי לכשירצה.

ההתחדשות מסתברת כמדבקת. היא נחתה על הקרקע המשותפת שלנו, מטיילת לנו בין הרגליים ומדביקה בכולם התחלות חדשות, חיים חדשים מתחילים. חוסר וודאות יחד עם חוסר מודעות. לימוד וטעייה בדרכים חדשות שמתגלות בפעם הראשונה. מרגשות בעיקר. יש הרבה מה ללמוד והרבה מה לשתף, לפרגן ולהרגיש. כל אחד בעוצמה אחרת, שמתאימה במדויק לו. כל אחד והנישה שלו וביחד כולם יוצרים תמונה שלמה. ("וכמו שאת מפרגנת לאחרים, הם יהיו שם בשבילך כשיגיע הזמן שלך" אמרה אישה אחת חכמה.)

 

הוא עצר אותי כעבור חמש דקות תמימות בדיוק. ביקש ממני להרים את הידיים ממנה, לעזוב את המקלדת. בכל חמשת הדקות האלה הוא ישב מולי ולא התיר ממני את עיניו אלא כדי להציץ בשעונו הנוצץ שענד על ידו. הוא חייך למשמע קול התקתוק הבלתי פוסק שבישר על סיעור מוחות פנימי. ביני ובין עצמי, עד לשנייה האחרונה. "רק לשחרר את המחשבות" הוא לחש לי ברגע אחד של אתנחתא. "שחררי את הכל". ואני, כמו מי שמנסה להסיר מעצמה שרשרת ברזל כבדה שסגרה על המחשבות בתוך הקופסא, פשוט הקשבתי לעצתו. עשיתי כדברו.

כשסיימתי, הוא שאל אותי כמה מילים כתבתי. ואז חזר בו משאלתו. "הרי זה לא באמת חשוב לך, נכון? העובדה היא שיש לך מה להגיד גם כשנראה לך שאין מילים בפיך. ועכשיו תחליטי את מה זה שחרר.. והאם לתקן ולשכתב? או אולי למחוק, להתעלם ולשכוח שקיים היה רצף מחשבות כזה תחת ידייך? ואולי פשוט תודי ש"המוזה שלך" הזו כמו שאת קוראת לה ואני לא מאמין בה כלל, היא שם כל הזמן- רק צריך להעיר אותה עם המילים, המחשבות וההכוונה הנכונה בשבילה..."

אז מה החלטתי?

בלי לחשוב יותר מידי, בסוף החלטתי פשוט לפרסם. [ולמה לא בעצם?]

 

"תכתבי" הוא אמר לי, "פשוט תכתבי" ... עם או בלי מוזה, בסוף זה יצא בדיוק כמו שתרצי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

20 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת