00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

ילדים זה שמחה

 

 


לכבוד "יום הרשומה 2011” בחרתי לפרסם מחדש פוסט זה (פורסם ב 19/9/10). אני זוכרת לאו דווקא פוסטים שאני חושבת למוצלחים, אלא כאלה שנדמה לי שיכולה הייתי לכתוב אותם טוב יותר. למרות שאני קוראת את הרשומות ועורכת אותן שוב ושוב, קורה שלאחר הפרסום דעתי מאד לא נוחה מהכתוב. כך היה עם "ילדים זה שמחה". זה מסוג הרשומות שאם הייתי קוראת אצל אחרים, הייתי חושבת בלבי "אוף, אם היה לי רעיון כזה יכולתי לעשות ממנו מטעמים"...אז שיניתי קצת, אם לא איכפת לכם.
כפי שאתם יודעים, לאחרונה אני כותבת מעט. אחי טומי'קה אמר פעם שהוא היה כותב ספר, אלמלא שתי בעיות קטנות: האחת – אין לו נושא, השנייה – הוא לא יודע לכתוב. נראה לי שהבעיה המשפחתית השיגה אותי סוף סוף.
יש סיכוי שליום הרשומה 2012 אעלה שוב רשימה זו ואתקן עוד, ויתכן באופן תיאורטי לפחות, שהיא תהיה מושלמת עד שנת 2020.

 



בחודש אוגוסט בכל שנה, הילדים נוסעים לשבועיים לאבא שלהם. אני מחכה לשבועיים הללו כמו לימות המשיח. ברור לי שהזמן הזה הוא שלי במאה אחוז. אני רוצה לכתוב ספר. טוב, אולי ספר ילדים, בחרוזים. כמה קשה זה יכול להיות. פעם החלטתי שאני רוצה לצייר. קניתי כן ציור, בדים מתוחים על מסגרות, צבעי שמן ומברשות. עלה המון כסף. שמתי את כל הכבודה במחסן, באופן זמני. אני אצטרך לבדוק איפה בדיוק הם נמצאים, בכל זאת, עברו עשר שנים. אני גם יודעת לנגן בפסנתר, אבל כשהילדים בבית הם פוקקים את אוזניהם כשאני מתיישבת ליד הפסנתר, ולעיתים אף בוכים. אולי אחזור להתאמן. ברור שקודם אצטרך לחפש את פקקי האוזניים, כי העצבים שלי כבר לא מה שהיו פעם.

אולי אתלבש יפה, אלך לבתי קפה, אזמין הביתה יזיזים, הרבה יזיזים, (אגב,איפה אתן מוצאות את היזיזים האלה?)אלך לקוסמטיקאית, למניקוריסטית, לפדיקוריסטית ולמסז'. אני אפצח בדיאטה. אסתפר, אצבע לאדום, אעשה קוצים.

ברור שיש הכנות מוקדמות של משפחות שמעורבות: רון, האבא של הילדים, התחתן עם וורדה. מאחר שלוורדה יש שני ילדים מנישואין קודמים, היא תעביר את הילדים שלה לבעלה לשעבר, כי רון רוצה לבלות שבועיים נטו עם ילדיו שלו. בעלה לשעבר של וורדה משנע את שלושת ילדיה של אשתו השלישית לבעלה השני, שהוא מצידו צריך להעביר את הילד של אשתו הנוכחית לבעלה לשעבר.

בקיצור, זו קומפוזיציה מורכבת שבה הרבה כלי נגינה, כלומר – ילדים חפים מפשע שגוררים אותם מבית לבית עד-ד'לא-ידע.

לי שני בנים. יואב הבכור גדול מיונתן בשש וחצי שנים. כשהריתי את יונתן חברות אמרו לי "ילדייך אולי לא יהיו חברים בגלל הפרש הגילים, אך לפחות לא ילכו מכות". הן טעו. כלומר, הם באמת לא נהיו חברים אבל הלכו מכות ועוד איך. בזמן המסופר יונתן היה רק בן שלוש וחצי. ברור שאחיו היה יכול לקטול אותו באגרוף אחד. האמת, שהוא ניסה לעשות זאת מספר לא מעט של פעמים, אבל אני עמדתי על המשמר. גם לקטן היו אמצעי הגנה משלו: למשל, ה"סירנה". הוא היה פוצח בייללות, שגרמו לי לרוץ לעבר יואב על מנת להורגו נפש. גם אני נגד הכאת ילדים, ולכן לא הכיתי את יואב, בעיקר מפני שהוא היה מהיר ממני והצליח לברוח מהואזה שתכננתי להנחית על ראשו. עם הזמן למדתי שיונתן הקטן פוצח ב"זמר" גם אם יואב רק נושף עליו, והחלטתי לתת להם להסתדר בעצמם. בספרי הפסיכולוגיה לילדים הסבירו, שאם אני אשאר רגועה ולא אתערב, הריבים ייפסקו מאליהם. אז ישבתי רגועה בנפשי, אם כי לעיתים קרובות נהגתי לדפוק בכוח את ראשי בקיר, ברוגע.

יונתן אומר "ש" במקום "ס”. הוא צורח "יואב נתן לי שנוקרת!” (כי העברית שבפינו משובחת). יואב לועג לו "דביל! זאת לא היתה שנוקרת, זו היתה שטירה!”. בין שנוקרת לשטירה, גם אני צועקת "תשתמו כבר שניכם!”

לילדים שלי אין שעת שינה. כשהם רואים איתי טלביזיה, אם מישהו נרדם קודם, הם מכסים אותי בשמיכה. חברות שואלות "איך הם קמים לבית הספר ולגן?” ואני אומרת שהקפה של הבוקר מעיר את כולנו בלי שום בעיות.

הילדים שלי קוראים לי בשמי. "מיזי" אומר לי בכורי, "האם הכנסת מיונית לסלט הזה?” כי יואב לא אוכל מיונית וחרדל, לא אוכל דברי חלב ואם תנפנף מול אפו בפרוסת גבינה צהובה אפשר להוציא ממנו וידוי על רצח ארלוזורוב. יונתן לא אוכל פירות. “מיז'י, נגעת בבננה לפני שהכנת לי אוכל?” שאז כמובן הוא לא אוכל את האוכל המושקע שלי (נקניקיות עם תירס מקופסה).

בקיצור, אני מאד נזקקת לחופשה. כשהיא מגיעה – אני קודם כל מאזינה לשקט. זה לא ייאומן. בית שקט לגמרי. שקט עמוק. שקט שמיימי. אתם חושבים שאני מתגעגעת לילדיי? נדמה לכם. למעשה, אחרי שלושה ימים בהם אני רובצת בכותנת לילה מול הטלביזיה אני בכלל לא זוכרת שיש לי ילדים. אני מזמינה פיצה משפחתית, החתול נוגס בה פה ושם ואת השאר אני אוכלת. אני ישנה לי באמצע היום, לעיתים שרה בקול רם, שמחה בחיי ומתכננת את הכיף שאעשה מחר.מרוב נחת אני שוכחת לאכול. או שאני אוכלת לבד פיצה משפחתית. אני יישנה המון, לפעמים אני שרה בקול רם. אני מתכננת את הכיף של מחר,אבל מחר אין לי חשק לקום.
יזיז? בטח! אני אתחיל עכשיו להתגלח, למרוט, לסלסל ולצחצח שיניים? למה מי מת? אני מבטלת את העוזרת. הבית עולה על גדותיו. יש שיטה לקשור חזק את שקיות הזבל מלמעלה, כדי שיבאישו פחות. אבל אחרי כמה ימים הם מתחילים להנזיל מיץ מלמטה. יש בבית ריח רע, שאני ממסכת עם ענני העשן של הסיגריות. השכנים בטוחים שיש בביתי גוויה, וזה לא רחוק מן המציאות.
הילדים שואלים בטלפון: “ את מתגעגעת אלינו?” (מי אלה בכלל?) אני חבת כי התשובה הנכונה היא: "כן, כן אהובים שלי, הלוואי שכבר הייתם בבית". מצד שני, למה שהם לא יגורו אצל אבא? אז אני משחררת איזו אמירה לא מחייבת, שיכולה להשתמע לכמה פנים.

אבל החופשה עומדת להיגמר. צריך להתארגן. צריך לסדר את הבית. צריך להתכונן נפשית לכך שהילדים חוזרים כשהם "הפוכים”. השהייה בבית האב מערערת את עולמם המוכר. הם מתגעגעים עכשיו לאבא. הם מרגישים מנוכרים אליי. כמובן שאחרי האוכל של וורדה – הם מתקשים לחזור ל"מיזי'ס קוזין”. אני מחליטה להיות מאד נינוחה איתם, עד שייתערו שוב בחיי הבית.

והינה הם כבר בדלת – המתוקים היפים שלי. הם מביטים בי במבט מאשים משהו (המנוול בטח דיבר בגנותי). לוקח להם כמה ימים להתאפס.

אני מוכרחה להגיד משהו בזכותה של וורדה, למרות שזה עולה לי בדמים. ורדה יודעת לחנך. ורדה מרוקאית, בשלנית דגולה וגם מחנכת קשוחה. אצלה – הילדים לא יקראו לה "וורדה”. אצלה הם לא יירדמו על הספה מול הטלביזיה. אצלה אין תפנוקים של "לא אוכלים את זה ולא טועמים מזה”.

הילדים שלי חזרו מחונכים יותר. בשעה שמונה וחצי אומרים לילה טוב והולכים לישון. יואב אוכל פתאום שמנת, יונתן אוכל שזיף! אני משתגעת: "היי, מה פתאום אתה אוכל שמנת?” "הלו, יונתן, זה פרי!” הם גם לא מעזים להרים יד זה על זה. ואז בא הבום: יונתן אומר לי "אמא"! ממש קורא לי בשם המפורש שכל הילדים קוראים לאימם!

האמת, לא הייתי צריכה לסמוך על כך שהשינויים יישמרו. תוך מספר ימים הם שוב קוראים לי מיזי, אנחנו רובצים יחד על הספה ושותים קפה, ומאחר שאני לא רגילה להגיש להם מאכלים שהם לא אכלו בעבר, הם שוב חוזרים להסתייג ממה שלא אכלו בעבר. יואב דופק כמה זפטות על הראש של יונתן, ויונתן פותח את הסירנה בכל עוז.
החיים חזרו למסלולם.


שלושה שבועות אחרי תום החופשה האבהית, הטלפון מצלצל בערב.

"כאן שולה”.

"כן, שולה, במה אפשר לעזור לך?”

"אני אשתו לשעבר של בעלה לשעבר של וורדה, אשתו הנוכחית של בעלך לשעבר”.

"נו?”

"אני חושבת שהחליפו לנו את הילדים”.

"מה את מדברת, הם פה על השטיח לידי, יואב ויונתן!”

"איזה צבע עיניים יש ליונתן?”

"נדמה לי שהיו פעם חומות, אבל לאחרונה הן כחולות, וגם גדלו קצת”.

"זאת גיתית".

"מה גיתית?!”

"הילדה שלי, גיתית"

"את השתגעת?! מה, לא שמת לב שקיבלת בן במקום בת?! איזו מין אמא את?!”

"האמת, כשגיתית סרבה ללבוש שמלות, לא ייחסתי לכך חשיבות. אבל מאז שהיא משתינה בעמידה עלו בי ספקות.”

"נו, גם יונתן עבר להשתין בישיבה. בגלל זה נחליף ילדים?!”

"לא בגלל זה, אבל שובל מרביץ לגיתית והיא צורחת כמו סירנה, ושניהם קוראים לי "מיזי”!

בינתיים יונתן ויואב נצמדים אליי: "לא הולכים מפה! לא הולכים מפה! אנחנו רוצים להישאר איתך מיזי"! גם אני לא רוצה לוותר עליהם.

אבל עד מהרה שולה עומדת בדלתי עם שני ילדים זרים. א-הה, אני גמרתי לקבל ילדים בשק! אני מבקשת לראות את עורפו של "יואב”. שם אני מוצאת את סימן הלידה שלו בדמות חצי סהר. מ"יונתן" אני מבקשת להגיד "סוס". הוא אומר "שוש". נו, אם זה המצב.

בשנה הבאה יש להחתים את רון על ערבות שהוא מחזיר את אותם שני ילדים שלקח. ואם לא – שיביא לפחות את שובל ואת גיתית. נקשרתי אליהם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

63 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת