00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אור גור אש

המסע לחיים

לזכר הנספים בשואה ולזכר המשפחות 
 קופרווסר מלניק וניטליך  
 

 

בחרתי להביא לכאן, קטעים שנכתבו מזכרונות ילדות של חמותי רחל מזרחי לבית מלניק

מתוך ספרה "המסע לחיים", שיצא לאור לפני כשנה,

והמגולל את סיפור הישרדות משפחתה, ממכונת ההרג הנאצית בשנים, 1939-1946 .

בזכות תושיית אביה, הצליח להבריח בזמן את אשתו וילדיו ממוקד הפורענות, וכך ניצלו חייהם.

כל יתר בני המשפחות המוזכרות לעיל, לא הצליחו לשרוד. יהי זכרם ברוך.

 

לאחר שנים רבות, כאן בארץ חלומותיי ישראל, אני זוכה להגשים חלום קטן והוא, לכתוב ספר על קורות ילדותי שנגדעו עם פרוץ המלחמה, ועל הישרדותה של משפחתי ממאורעות המלחמה הקשה והאיומה,

וימי נעוריי בארץ הולדתי פולין, ועד רגליי דרכו לראשונה על אדמת ארץ ישראל.

 

ילדות בצל המלחמה

באותם הימים כולם דיברו על מלחמה שעומדת לפרוץ עם הגרמנים.

היה זה בסוף חודש אוגוסט, 1939, ואנו הילדים היינו זקוקים למסגרת של בית הספר, אבל הודיעו לנו ששערי בית הספר לא ייפתחו בקרוב ולא יתקיימו הלימודים.

היתה אווירה מתוחה מאד ומצב של אי וודאות בקרב דרגי הממשל ובקרב התושבים.

בשנת 1939, ב-1 לספטמבר, פרצה המלחמה. הצבא הגרמני הפציץ בכל מקום, אנשים ביקשו לברוח והפכו לפליטים. הם היו רבים, והבית שלנו הפך למקום פליטה של מצב ביניים. הגיעו אל ביתנו אנשים עם רגליים נפוחות, צמאים ורעבים, שלא בא אוכל אל פיהם ימים רבים. הם קיבלו אצלנו לחם ומים, נחו מעט והמשיכו לרוץ לדרכם, הלאה. אבא בנה שולחן ושני ספסלים שיהיה מוכן וערוך לפליטים הרבים שעברו ליד ביתנו .

הבריחה מפולין

אבא סיכם עם אחד השכנים הפולניים שיסכים ללוות אותנו בנתיב הבריחה שלנו, ויעזור לנו לחצות את הגבול אל מחוץ לפולין. אבא והשכן הפולני, נדברו ביניהם וסיכמו שנשאיר את מרבית מחפצינו בבית והוא ייקח על עצמו את האחריות לשמור על ביתנו. כמובן שגם הכלב שלנו רקס, יישאר בבית תחת חסותו של הגוי. זמננו היה קצר ואמא הזדרזה לארוז מעט חפצים הכרחיים וחיוניים לדרך. אספנו סדינים מהארון, פרשנו אותם על הרצפה והערמנו עליהם את מה שצריך. אמא ואבא קשרו את ארבעת קצוות הסדינים וכך נארזו בגדינו וחפצינו לצרורות. לא היה זמן להשתהות ולארוז כפי שאורזים בימי שלום ושלווה, אבל אבא לא שכח את ספר התורה שהיה מוצפן בביתנו, הוא ארז אותו בזהירות ועטף בתוך שמיכת פוך וקשר היטב בסדין. ישבנו וחיכינו בלב מלא חרדה שיגיע הלילה. עם החשיכה הגיע אלינו הגוי, עם עגלה שהיתה רתומה לשני סוסים. העמסנו את הפעקעלך שהיה לנו וכולנו עלינו על העגלה וכך נמלטנו על נפשנו.

המסע לסיביר

הנסיעה התמשכה שבועות. היו תחנות בהם חיכינו עד שתגיע רכבת נגדית. בתחנות האלה, פתחו את דלתות הקרונות והתירו לנו לצאת ולעשות את צרכינו. נשפכנו מן הקרונות החוצה לתוך שדות הערבה, ללא בושה, גברים נשים וילדים, זה ליד זו, כמו חיות. בתחנות האלה אפשר היה להצטייד במים קרים וגם חמים, והיו תחנות שבהם חילקו לנו גם אוכל.

המזון שחילקו, היה דלי דייסה שהוכנה מגריסים עם מעט שמן. בקרון היו כחמישים איש, והדייסה היתה צריכה להספיק לכולם. אמא היתה זאת שנבחרה לחלק את האוכל. כך נסענו ימים ושבועות.

בערבות סיביר לא סגרו ולא נעלו את דלתות הקרונות. לפעמים נאלצנו להמתין בתחנות יום שלם, עד שתגיע הרכבת הנגדית ובמקרים האלו, היינו יורדים מן הרכבת וממתינים בחוץ.

בתחנות האלה היינו אוספים מעט קוצים וזרדים יבשים, אוספים כמה אבנים, מניחים סיר על האבנים, מדליקים את הקוצים וכך הבערנו אש ואמא יכלה לבשל משהו לילדיה.

באחת התחנות אמא היתה עסוקה בבישול ומרוחקת מעט מהרכבת, ולפתע הרכבת שרקה והחלה לזוז. אמא לא הספיקה להגיע עד לקרון שלנו ורצה עם הסיר בשתי ידיה. חבל היה לה לזרוק את הסיר עם מעט האוכל שהיה בו. הרכבת האיצה את מהירותה ומאחד הקרונות קפצו כמה בחורים למטה, תפסו את אמא והניפו אותה במהירות לאחד הקרונות, כאשר הם בעצמם בקושי רב הספיקו להיתלות על הקרון האחרון של הרכבת.

אנו הילדים, פחדנו שאמא הלכה לנו לאיבוד. כל משך היום חיכינו וציפינו לראותה וכך היה עד לתחנה הבאה. איני זוכרת בדיוק כמה זמן זה ארך, אולי יום תמים ואף יותר, אבל מה שכן זכור לי, היה זה הפחד שאיבדנו את אמא, וכל היום ההוא כולנו מיררנו בבכי.

 

חלפו כמה שבועות עד שהגענו אל נהר גדול ורחב ידיים, ושם המתינו לנו ספינות קטנות, ברוסית קראו להן בשם: בארקי. יתכן והבארקי היו ספינות משא. הורידו אותנו לבטן הספינה. שטנו במשך זמן ממושך בנהר ולבסוף הגענו למקום שנבחר עבורנו. היה זה יער עבות בסיביר. אנו נסנו על נפשנו וברחנו מפולין כדי להינצל מהזוועות ומהמוות. ביקשנו מקלט ברוסיה, אז שלחו אותנו לסיביר, כפושעים.

אותו הגורל היה גורלם של עוד מעל מיליון פליטים, אזרחי פולין, שביקשו מקלט משלטונות ברית המועצות. כולם נשלחו לעבודות פרך, כאסירים תחת שמירה עם נשק, לסיביר, אורל, קמצ`טקה, ועוד מקומות שאיני זוכרת את שמם.

 

       אני מודה ליד הגורל שזכיתי לראות את נכדיי ``סוגרים מעגל``  במסגרת המסע לפולין עם ביה``ס.

 

נכדתי יערה גור אש, מניפה את דגל ישראל במחנה ההשמדה, אושוויץ

 

                         נכדי קובי יעקב קפרוביץ, מדליק נר נשמה באתר הנצחת השואה במידנק       

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

60 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המקום של אור אלא אם צויין אחרת