00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

הזיקנה מביכה?

02/05/2011

 

"סבתא, את רוצה לשתות משהו קר? את רוצה עוד סלט? לשים לך תפוח-אדמה ואורז? מה עם קפה? נוח לך לשבת על הספה הזו? תיזהרי כשאת קמה, שלא תעופי מהגלגלים שלה..." והתשובה תמיד מפסיקה אותה וחוזרת: "אני מספיק עצמאית כדי לבקש או לדאוג לעצמי!"


בכל פעם שסבתא שלי מגיעה אלינו, שוב עולה בי מחשבה (ולפעמים גם צער) על הזיקנה שלה. היא מביכה אותה. ואולי לא רק אותה.

אמא שלי, בתה הבכורה, שואלת אותה לשלומה ורוצה לדאוג לה, אם לתת לה מים אחר עליה במדרגות עד לדירתנו בקומה השלישית, אם להגיש לה אוכל לצלחת ואם להכין לה תה או קפה חם בסוף הארוחה, כשאנחנו רובצים בסלון, מדברים וצוחקים על הא ודה. השיא מתעצם והשאלות נענות באופן החלטתי ותקיף יותר בכל פעם. כל הצעה ונסיון עזרה, אפילו הקטן ביותר, נדחה על הסף. שוב ושוב היא מתעקשת להראות לנו, ולעצמה, שהיא עצמאית ופיקחית ושהיא לא מוכנה להרגיש נטל (ולכו תסבירו ותשכנעו אדם בן 83 שהוא באמת לא נטל!).

אחר-כך אנחנו יושבים בסלון עם קפה ועוגיות לקינוח כשהטלויזיה דלוקה על סיום העונה של "ארץ נהדרת". סבתא מתעכבת ומוציאה מהתיק חבילת שוקולדים ומחייכת. היא יודעת בעיניים עצומות, שבין רגע תתחיל זלילה שקטה והיא תשמח, תהיה לה הזדמנות והיא תמשוך את תשומת הלב כדי לספר לנו בפעם השלישית על היום העמוס שעברה. היא גם תנצל שוב את הרגע לומר לאמא שלי שהסלק לא היה טעים הפעם. "בפעם הבאה תוסיפי לו עוד סוכר או עוד מלח, תלוי מה את רוצה, מלוח או מתוק יותר". כל זה כבר לאחר שסלט הסלק היה הראשון שנגמר בארוחת הערב. (אבל זה לא חשוב, לה הוא היה לא טעים אז צריך לתקן להבא... )


יש משהו אבסורדי בהתנגדות הזו לטבע. זיקנה היא משהו בלתי נמנע, והיא מגיעה אם מוכנים לה או לא. על סבתא שלי אתגאה ואומר שהיא לא מלווה במחלות (חלילה וחס) או נלווים המונעים ממנה את עצמאותה. היא צועדת כל יום, עושה קניות והולכת למועדון, נפגשת עם חברות, מבשלת, מנקה וחיה את שנותיה המאוחרות בכבוד רב. היא גם היתה הראשונה שקמה לרקוד עם האחיין שלה בחתונה של עידו אתמול בצהריים. לצד כל אלה, נשארת תמיד ההתעקשות שלה להתנגד ולהמשיך לדחוק את עצמה עד לקצה, שיוכיח שהיא לא רק נראית עשר שנים פחות, אלא באמת מרגישה כזו. אני מעריכה את התכונה הזו בסבתא שלי. בסופו של דבר היא האדם המבוגר ביותר שחי במשפחה המורחבת שלי, והיא באמת סבתא מדליקה.

 

בשלב מסויים התחלנו לדבר על יום השואה. סבתא ביקשה מאמא שלי שתקח אותה לאנדרטה של חמלניק בחולון, "כי אי אפשר לדעת עוד כמה פעמים יזדמן לי להגיע לשם". היא קבעה עם אמא שלי את לוח הזמנים ליום שני בבוקר, בלי קשר לצפירה וטרחה לחזור שוב ושוב, ושוב על הבקשות לאותו יום. אמא שלי החזירה בתשובה חיובית, חזרה על השעה והוסיפה "קבענו", ושוב התשובה חזרה כמו בומרנג "כן כן, זה מה שאמרתי, את לא צריכה לחזור על זה, הזיכרון שלי עדיין בסדר!".

נדמה לי שיותר מכל חשוב לסבתא שלי שיכבדו אותה אחר התלעות שעברה בחיים, את גילה ואת העצמאות שנלווית לה.

 

מידי פעם, כשאני יושבת איתה לשיחה כנה, היא אומרת שביום שתרגיש שהזיקנה מנצחת אותה ותהפוך חסרת עצמאות, היא תיפרד מכולם, תלך לים ותשחה אל האופק ללא כוונת חזרה. "זו הדרך הכי מכובדת", תמיד היא אומרת, "ואני לא רוצה בשום אופן לחיות כתלויה באף אחד מכם".

אף פעם לא ידעתי מה נכון לומר לה על זה בתגובה, כי הנימה הרצינית שלה תמיד מתערבבת בהבלחת צחוק וציניות. דבר אחד שאני כן יודעת הוא שהיא סבתא שלי. אני מכבדת אותה ואת החיים שהיא חיה ועברה: סיפורי המלחמה, הבריחה, הברחת האוכל וההישרדות שלה ושל האחים שלה, עד שהגיעו לארץ, למקום בו התחילו לחיות את החיים הרווים והמכובדים שלהם...

האמת היא, שלפעמים כשאני חושבת על הילדות ה"בנאלית" שאני עברתי, לעומת זו שלה, אני זו שחשה מבוכה מסויימת מול השפע, הפרופורציות, העצמאות וכל שאר האפשרויות שעמדו בפניי מהרגע שנולדתי ועד... וחשוב לזכור שהרבה מזה, הוא בעצם בזכותה.


בסופו של דבר, נראה לי שגם המילים "הערצה" ו"כבוד" לא מספקות כדי להסביר את מה שאני חשה כלפיה.

כנראה שגאווה זו המילה... 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

41 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת