00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדינה בחשיכה הפכה לשמחה

מדינה בחשיכה

יום השואה עבור מי?

02/05/2011


       עבורי היום הזה לא אומר כלום ואומר הכל

אף פעם לא ראיתי את הסבים שלי, לא היו לי סבא וסבתא ולא היו לי דודים ודודות אחיינים ואחייניות, לא היו לנו ארוחות ערב רב-משפחתיות.
   היתה אחות, אמא ואבא ובזה "נגמרה"  לה המשפחה.

   גרנו חמש שנים במעברה. בתחילת שנות החמישים המעברה בנתניה היתה ברובה מאוכלסת ע"י עולים ממדינות המזרח. עירקים, מרוקאים, פרסים ומעוד עדות שלא ידעתי אז ואיני יודע היום להגדירן. כולם דיברו בניבים שונים של ערבית.

   המשפחות חיו זו לצד זו וזו בתוך זו. באוהלים בפחונים ובצריפי עץ שנחשבו אז כבר למגורי הפאר והיוקרה במעברה. הסלב של המעברה.

החיים התקיימו בשני רבדים נפרדים. המבוגרים והילדים כל עולם התקיים בפני עצמו. ההורים שלנו יכלו לריב כל היום אחד עם השני ובאותו הזמן הילדים היו משחקים ביניהם כאילו המריבות לא שייכות להם.

  אנחנו הילדים רק קלטנו את הקללות ששמענו מפי ההורים ומטבע הדברים שהתחלנו להשתמש בהם ככלי לניגוח כי ראינו איך המבוגרים מגיבים. כך החלה הזילות בחיי האדם שפעם היו ואינם.

  המצוקה הכללית, המחסור והעוני המרוד היה הדבר המשותף לכל יושבי המעברה. אני לא יכול לשכוח את הבוץ. בוץ שבו אנחנו הילדים טבענו לפעמים עד מעבר לברכיים. לפעמים החיים היו כל כך מאוסים מהלכלוך והזוהמה ששאר הדברים הונחו בצד.
   מי בכלל חושב על מה שקרה לפני עשר שנים כשהחיים העכשוויים נראים כל כך עלובים?

בבית הורי לא שמעתי דבר על עברם גם כשראיתי אצל חבריי במעברה את כל הסבתות והדודים כשלכל חבר היו 30 אחיינים לפחות ושאלתי "למה לנו אין משפחה כאן"? אך אף פעם לא קיבלתי תשובה.
כנראה שחשבו שאני קטן מדי כדי לשמוע את הקורה איתם שם בארצות הקרות, שם במקומות שרק מתי מעט ניצלו וגם זאת רק במקרה נס.

  האמת שאיני זוכר מתי לראשונה אבי סיפר לראשונה על אובדן המשפחה. אני חושב שהייתי אז כבן 12. התחלנו לדבר בבית על הבר-מצווה שלי.
תקופת המעברה היתה כבר מאחורינו וחיים חדשים היו סביבנו אבל גם בבית הספר לא הזכירו את העבר מה קרה לעם היהודי, מה בדיוק קרה במלחמה הגדולה, על השמדת העם היהודי, דבר לא הוזכר. סדר היום היה צמוד למערכת השעות, טבע, עברית, חשבון, תורה, בוחן, מבחן וחוזר חלילה.

  רק ברחוב בין הילדים המשיכו להזכיר את המילים "יא נאצי", "היטלר","חבל שהגרמנים לא גמרו אתכם". כן, במהלך שנות החמישים והשישים אלו היו הקללות שרצו בינינו הילדים ובעצם לא ידענו על מה אנחנו מדברים.
מי שיגיד היום שאין גזענות,- או שהוא משקר או שהוא משקר טוב.
הגזענות תמיד היתה, רק שפעם שמעת אותה ברחוב בגלוי ועם הזמן כולם הפנימו שלא יפה לדבר עליה אז עברו למצב של רק לחשוב עליה.
תגידו שאני טועה.
תגידו. לא איכפת לי.

    רק כשעברנו לביה"ס הפרטי התחלנו לקבל מושג על מה שהיה.
היו שעורים שבהם תארו את הסיפורים על קהילות שהיו ואינן עוד, על ההיסטוריה העולמית, על אנטישמיות וגבורה, על חנה סנש, על יומנה של אנה פראנק ואגודת השומר, על ההגנה ועל ניל"י.
בבית הספר הבנתי מה ההורים שלי מסתירים בקנאות מאיתנו הילדים.

  אבל יום אחד התגייסתי ופתאום ראיתי אותם.
עם שלם שלא ידעתי על קיומו.
חיילים שלא ידעו לדבר עברית תקנית, חיילים ששפת הרחוב היתה דרכם להביע את רגשותיהם, נראיתי בעיניהם כאדם שנחת מכוכב אחר.
האמת? חשבתי שהם עולים חדשים, הייתי בטוח בזה. מהר מאוד הבנתי שהם תוצרת הארץ, כמוני גדלו בארץ אך הם חונכו בבתי הספר הממלכתיים שמדינת ישראל ההעמידה לרשותם.
   רק אז הבנתי שגדלתי בחממה ובבועה הטמונה בתוך עם שלא ידעתי על קיומו.
כשחזרתי לחופשה הראשונה שלי מהטירונות אימי שאלה אותי איך אני מתרשם מהצבא? התשובה שלי היתה נסערת ורק אז הבנתי והפנמתי למה היא השתדלה כל כך להכניס אותנו לבי"ס פרטי - כדי שנתרחק מ-"ההמון".
היא ראתה מה שאנחנו לא ראינו ורצתה שהחינוך שלנו יהיה בסגנון הישן המוכר לה. שנזכה לתרבות.

   עם הזמן למדתי שהשואה לא היתה רק נחלתם של הפולנים והצרפתים אלא גם של הטוניזאים האלג'יראים והלובים, הבעיה היחידה שהיתה שאני ידעתי מה שהילד המרוקאי לא ידע. כי אף אחד לא טרח ללמד ולספר לו. הוא חי בתודעה שהשואה היא ענייננם של הפולנים בלבד. מעין ענין פרטי כזה.

  בעצם עד לימינו אנו, מה אנחנו יכולים לקרוא על השואה של בני עדות המזרח? ההיתה שם בכלל שואה? היו שם מחנות ריכוז? מחנות השמדה? מחנות עבודה ורצח? מישהו יודע? ואם כן אז למה כמעט דבר לא נכתב עליה, למה כמעט אף אחד לא סיפר עליה? כאילו רק לאשכנזים קרתה השואה.
ולמי שבכל זאת רוצה לדעת, היו שם מחנות והיה שם רצח עם ונאספו יהודים ונשלחו למחנות ההשמדה באירופה. מרוקאים רבים הושמדו באושוויץ.

  מי בכלל טרח לתעד ולקשר בין הפוגרומים ביהודי עירק וכורדיסטן ולמלחמת העולם הגדולה? למי שלא יודע זה היה שמה של מה שאנחנו קוראים היום מלחמת העולם השניה. זמנים משתנים וגם הסמנטיקה איתם. למה הדור של ניצולי השואה לא דיבר עם ילדיהם על קורות המלחמה?

  יש לי תאוריה. אתה ממתין לרגע המתאים כדי לספר וכשהזמן "הנכון" מגיע, אתה חושב שזה "עדיין לא הזמן".
כך הרגע הזה חולף לו ואתה בינתיים מת. - אז הילדים מתעוררים לשאול שאלות כמו "מה הם שורשיי"? "מי היתה משפחתי"? "מי אני"?

  רק על דבר אחד לא צריך לסלוח, על מטלותיה של הממשלה, למערכת החינוך. מערכת לא אמורה לשכוח, גם לא צריך שיתקיים בה מה שכן קורה במשפחות, -"לא נעים לה".
  מערכת החינוך נכשלה בהנצחת השואה לילדי עם ישראל והיא נכשלה בזה בגדול.
היום למעלה מתשעים אחוזים מבני הנוער לא שמעו מעולם על אייכמן, מנגלה או גבלס, על חנה סנש, אנה פראנק, מרדכי אנילביץ' או על אייל שזה שמי, תזכורת למה שקרה חמש שנים לפני יום הולדתי.

   הם לא יודעים מהי תוכנית הפתרון הסופי ואם כבר ינחשו יחשבו לתומם שזה איזה שהוא פרק מפחיד בחשבון.

   אני רוצה להוסיף ולהגיד עוד כמה מילים למי שמסתכל על הרחוב ממול ביתו כדבר מובן מאליו,
- אל תסתכל עליו כך. צא ונשק את האדמה כי אין לך מושג מה ההרגשה כשאתה חי בארץ שהיא לא שלך. תמיד היה אותו מישהו שעשה הכל כדי להזכיר לך שאתה זר לא קרוא במקום.

  אם לא אתה תשמור על הארץ שלך יקחו לך אותה כהרף עין לפני שתספיק להגיד שואה

   כעשר שנים לפני עלייתם של הנאצים לשלטון, כאן בארץ נשפך דם עברי. הרבה דם והיה חלוץ "עלום שם" שכתב את המלים הבאות לזכר הנופלים

מני דן ועד באר שבע
מגלעד לים,
אין אף שעל אדמתנו
לא כופר בדם.

דם עברי רווי לשבע
ניר והר וגיא;
אך מדור לדור
לא נשפך טהור
מדם חורשי תל-חי.

בין אילת ומתולה
בקברו דומם;
דום שומר גבול ארצנו
גיבור יוסף גדם.

אנו שבי אך לבנו
אל תל-חי בצפון.
לנו, לנו יהיה-
יהיה, יהיה לנו
כתר החרמון, כתר החרמון.

מילים שסותתו באבן תרתי משמע

מי המשורר ואת מי הוא מזכיר?





אחרית דבר
                                 - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -


   ועכשיו לפרק הקשה ביותר  שאני חייב לכתוב על היום הזה שהוא סמל לתקופה ארוכה של רצח ומעשים איומים. למה ההורים שלנו לא סיפרו לנו את האמת.
  לא בגלל שלא מצאו את הזמן המתאים, זו לא היתה הסיבה האמיתית. הסיבה האמיתית הייתה הבושה.

ואני לא מתכוון לכולם, אך בהחלט שאני מתכוון לרובם. הם התביישו.

התביישו שהם נותרו בחיים.
התביישו במה שעשו.
התביישו במה שלא עשו.
התביישו שנאלצו לגנוב את פרוסת הלחם האחרונה שלא האכילה את הילד שלהם.
התביישו שנאלצו לגנוב את פרוסת הלחם האחרונה שלא האכילה את הוריהם.
התביישו שנאלצו להפשיט את ההולכים לחדר הגזים.
התביישו שנאלצו לגזוז את שערותיהם של ההולכים למות.
התביישו שנאלצו לחנוק את התינוק שבכה ועמד להסגיר את כל המתחבאים במסתור.
התביישו שנאלצו לנטוש את בני משפחותיהם.
התביישו שאיבדו צלם אנוש.
התביישו שהיו רעבים.
התביישו שהם היו שבעים.
התביישו שהיו כה חסרי אונים.


       התביישו שנשארו בחיים.
             התביישו 
 שפחדו למות.

לכן לא מצאו את הזמן המתאים כדי לספר על הבושה.
  ולא היה כאן אף אחד שיקבל אותם בחיבוק ושיגיד להם, "זה בסדר, אתה לא צריך להתבייש"


  כאן בארץ במקום האחרון עלי אדמות שמישהו היה צריך להקניט או לזלזל בהם, רוב יושבי הארץ הצברים, הגאים והחופשיים, בני הקיבוצים ותושבי תל אביב,  הם לא היו מסוגלים להבין את מה שעבר על שארית הפליטה שניצלו מהמוות העליבו וביישו אותם באימרות כמו - "הם הלכו כצאן לטבח"

   כאילו שהיתה להם ברירה אחרת
     גם אם זה לא היה נכון, הם עלובי החיים מיהרו להשתלב בחברה המחוספסת ולהיטמע בה.
   להשיל מעליהם כל סממן גלותי. גם את שמם שינו.
        את הזכרונות שמרו לעצמם ללילות הארוכים של נדודי השינה, 
            - ולא היה כאן מי שיסלח להם על שנותרו בחיים.

ראיתם פעם ניצול שואה רגע לפני מותו?
- אני ראיתי.
ראיתי את אבי,
  הוא מת עם חיוך על שפתיו
    סוף סוף המוות חיבק ואסף אותו אל חיקו
       סוף סוף נשמתו הגיעה למנוחה ולנחלה
          כל כך הרבה שנים חיכה לישועה הגואלת

יהי זכרם ברוך

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

43 תגובות

השנטי
אנא בכוח

  

לזכר אלו שהיו ואינם
לזכר הבלוגרים זכרונם לברכה

בן ציון תמרי(בני)
כז' שבט התשע"ב 20/02/12

גיטה שצמן-יפה
כג' אדר התשע"ב 17/03/12

ציפי מעיין
טו' אדר ב' התשס"ח 22/03/08

חיה קרפ-צור
ו' סיון התשע"א 19/05/10

אילנה קורן
יז' סיון התשע"א 19/06/11

יוסי לייבמן
ט' תמוז התשע"א 11/07/11

רובן זמיר
ט' אב התשס"ט 30/07/09

אנדרי ברודנר
ט' אב התשס"ו 03/08/06

ענת מרק-קוגמן
כה' אב התשס"ח 26/08/08

גוגי ליפשיץ
ד' תשרי התשס"ט 03/10/08

יהושע צימבלר
ג' כסלו התשע"ב 29/11/11

הדר גרד
ידיד יקר
יב' טבת התשע"א 19/12/10

לזכרם



אילנה קורן ז"ל 19/6/2011

הדר גרד ז"ל 19/12/2010

חיה קרפ-צור ז"ל 19/5/2010

יהודית פילי ז"ל 23/12/2012

ענת מרק קוגמן ז"ל 26/8/2008

לייבה רחמן ז"ל
22/11/1962-25/10/2001
ח' חשון ה'תשס"ב

בני פלד ז"ל 13/7/2002

תפסיקי לשתוק
הרשומות החשובות לי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שמואל אייל אלא אם צויין אחרת