00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

כל הזמן שבעולם

 

שוב ניסיתי את מזלי ושלחתי סיפור לתחרות הסיפורים הקצרים של כנס המדע הבדיוני - עולמות, בנושא 'זמן'. 

הסיפור שלי לא הגיע למקומות הראשונים, אבל הוא שלי ואני אוהבת אותו. והנה הוא לפניכם. 

תיהנו!

 

כל הזמן שבעולם

 



"אה?" התנערתי משרעפי. איציק עמד מולי ונעץ בי מבט נוזף. 

"את חולמת," אמר. "את נמצאת פה כבר עשר שעות ברציפות. הגיע הזמן שתעשי הפסקה."

"עוד מעט," עניתי. התמתחתי בכסאי ורכנתי שוב אל צג המחשב של מיקרוסקופ החלקיקים. על המרקע הסתובבו להן נקודות צבעוניות, משתלבות ומתאגדות יחדיו בריקוד אבסטרקטי, שרק המחשב והמוחות המיומנים של אנשי המעבדה יכלו להבחין בחוקיותו. היתה לי נטיה, שהתחזקה במהלכם של ניסויים קריטיים, להתמקם מול המסך ולהתהפנט למראה המחזה הצבעוני של ריקוד החלקיקים. הסטודנטים שלי היו מתבדחים שכך אני מקבלת מסרים מחייזרים או מישויות על, ופעם אחת אף תכנתו את המחשב להטמיע הודעות טפשיות בדגם הצבעוני המתנועע על המסך. 
בתוך תא הניסוי של המיקרוסקופ לא היו שום נקודות צבעוניות כמובן, ומה שנראה על הצג היתה הדמיית מחשב לחלקיקים האטומיים והסאב-אטומיים המסתחררים בתוך התא. 

"שום עוד מעט!" התעקש איציק ומשך את כסאי לאחור, נדחק ביני ובין המחשב. "ההתאגדות תיקח לפחות עוד שעתיים. צאי לאכול משהו. אפילו את השמש לא ראית היום!" 
איציק קיבל את הדוקטורט שלו כבר לפני חצי שנה אבל נשאר לעבוד אצלי. הניסוי שהתרחש כעת בתא החלקיקים היה גם הבייבי שלו, אבל לשנינו היה ברור שמדובר במצב זמני. 'עד שאמצא הזדמנות טובה לפוסטדוק בחו"ל', היה אומר לכל מי שהתעניין מדוע הוא עוד איתי.

נאנחתי והתרוממתי מהכסא. "בסדר. אבל תתקשר מייד אם תהיה חריגה."   

יצאתי החוצה, וראותי נצרבו מהאויר הקר ומעשן הסיגריות של הסטודנטים הגומעים שאיפות אחרונות על מפתנו של בניין המחלקה לפיזיקה קוונטית. ממצמצת כחולד לאורה של שמש הערביים, שמתי פעמי לקפיטריה. קניתי כוס קפה וכריך והתיישבתי ליד החלון. בשולחן מולי ישב איש מבוגר וממושקף, עטור זקן אפרפר. הוא רכן מעל צלחתו אך עיניו היו נתונות בספר הפתוח משמאל לצלחת, תוך התעלמות מוחלטת מרעש הסטודנטים שזרמו סביבו בדרכם לארוחת הערב. מבלי משים בהיתי בדגם הקמטים על מצחו של האיש ועל לחייו השקועות. העייפות והמתח שצברתי בימים האחרונים כנראה השפיעו עלי כי לפתע עלה מול עיני חיזיון ישן משנים עברו.



אני ילדה קטנה. בת ארבע או חמש. מסביב חושך, אבל פתאום אני ערה ושומעת קולות. אבא! אבא בבית! אני קמה מהמיטה ומתגנבת אל חדר העבודה שלו. כל היום חיכיתי לו שיחזור אבל הוא עבד עד מאוחר. תמיד הוא עובד עד מאוחר. אני רואה אותו אותו רכון מעל המכתבה, לימינו ספל מהביל ולשמאלו ספר פתוח. אני מתגנבת מאחוריו. "אבא!" אני קוראת בשמחה, אבל הוא מסתובב ונועץ בי מבט מופתע, ואת דבריו מכוון לנקודה בחלל שמאחורי. 
"שולה, מה הילדה עושה מחוץ למיטה בשעה כזאת?"
"אבא! בוא תקרא לי סיפור במיטה!" אני מושכת בזרועו. הוא מפנה אלי את עיניו ואוחז בזרועי בתקיפות. 
"ענת, כבר מאוחר ואת צריכה לישון. אין לי עכשיו זמן בשבילך."
אמא באה מאחור והודפת אותי אל מחוץ לחדר. אני בוכה. 
"אני מצטערת, ענתי," היא לוחשת באוזני. "לאבא אין זמן אליך עכשיו. אולי מחר הוא יקרא לך סיפור. או בשבת. כן, הוא יקרא לך בשבת." ובנימה זו היא משחילה אותי חזרה למיטה ומכסה אותי בשמיכה עבה.

 

 תעתועי זיכרון. לגמתי ממושכות מהקפה שלי והרגשתי את ראשי מצטלל. בינתיים, האיש ממולי סיים את ארוחתו והלך. שלפתי מכיסי את הטלפון הנייד שממסכו ניבטה אלי ילדה קטנה וחייכנית, וחשבתי לעצמי שהגיע הזמן לעדכן את התמונה. 

התקשרתי. 

"עוד שעה לפחות!" עלה קולו של איציק מהנייד, צרוד וזועף. 

"טוב, טוב," אמרתי וניתקתי. נגסתי בכריך וחשבתי על הניסוי המתהווה לו בלעדי במעבדה, ניסוי שהינו נקודת השיא של קרוב לעשרים שנות מחקר, ושלמעשה לא היה מתקיים אלמלא היסוד החדש שרפי ואני גילינו כשעוד היינו דוקטורנטים לפיזיקה בקאל-טק. כשעוד היינו נשואים זה לזו. 

גילינו את היסוד, או יותר נכון, ייצרנו אותו במעבדה, ובפרץ של סנטימנטליות קראנו לו נהורניום. הנהורניום התגלה כיציב יותר מיסודות מלאכותיים אחרים, ובעל צפיפות גבוהה מאוד. יש לו לא מעט תכונות מעניינות שסיפקו אז וגם היום נושאי מחקר לצבא של דוקטורנטים. שתיים מהתכונות המעניינות ביותר, אלו שרפי ואני המשכנו לחקור גם אחרי שובנו ארצה, הן המשיכה החזקה של אטומי הנהורניום זה לזה, ושהתנע הנוצר מביקועו דוחף את האיזוטופ לתנועה מעגלית. השילוב של שתי התכונות הללו, ואת זה כבר גיליתי בעצמי אחרי הגירושין, גרם לכך שהאיזוטופים שהשתחררו בביקוע היו נכנסים לסיחרור משותף בו האנרגיה הנפלטת מחלקיק אחד היתה נקלטת על ידי אחר ודוחפת אותו בסיבוב. על סמך חישובי שימור אנרגיית התנע של איזוטופ הנהורניום פיתחתי את התאוריה של גלולת הזמן: שבאמצעות ביקוע מבוקר בתנאי רִיק ניתן יהיה ליצור מעטפת רציפה של חלקיקים הנעים במהירות הקרובה למהירות האור. מעטפת שעל פי תורת היחסות של איינשטיין, פנימה יהיה חלל זמן המבודד מסביבתו.

בניסויים שערכתי עם הסטודנטים שלי עד היום הצלחנו ליצור טבעות של נהורניום בתנועה, שהיו קורסות אחרי זמן קצר יחסית למרות שימור אנרגיית התנע. התגלית העיקרית בתזה של איציק היתה שביקוע חלקי בלבד גרם להארכה משמעותית במשך סיחרור האיזוטופים. את כל שאר הדוקטורט שלו הקדיש איציק לחישובי היחסים בין הנהורניום השלם לאיזוטופ המבוקע, הנדרשים לאיזון בין התנע המעגלי של האיזוטופ למשיכתו אל גלעין הנהורניום שלם שבמרכז המעטפת. על פי החישובים, האיזון המושלם בין הכוחות הללו ייצור שימור אנרגיה כמעט מושלם. המשמעות הנובעת מכך היתה שבתנאי רִיק מעטפת הנהורניום יכולה לנוע פחות או יותר לנצח, וצפינו שזרימת הזמן בתוך המעטפת תהיה איטית יותר מאשר מחוץ לה.

לא צפינו שתנועת איזוטופ הנהורניום תימשך לנצח, כמובן. גם לא בתנאי רִיק. למרות שימור מרביתה של אנרגיית התנע, חישבנו שמספיק ממנה יאבד והמעטפת תקרוס פנימה בסופו של דבר. מה שלא הצלחנו לחשב זה את הזמן עד לקריסה הספונטנית הצפויה של המעטפת. בגלל שהאנרגיה הנפלטת במצב הסיחרור היתה כה קטנה, לא הצלחנו למדוד אותה במדוייק וחישובינו הראו זמן תנועה של מיליוני שנים, עם סטיית תקן עצומה. 
לעומת זאת, צפינו שבחשיפה לאויר תחול האטה בתנועת החלקיקים, האיזון בין המעטפת והגלעין יופר, ומעטפת הנהורניום הנע תקרוס תוך דקות ספורות. כך תיכננו לעצור את הניסוי אחרי שתים עשרה שעות, ואז למדוד את הזמן הפנימי לפי ההתפרקויות הרדיואקטיביות של איזוטופ הזרחן, בהשוואה להתפרקויות בכמות זהה של זרחן מחוץ לתא הניסוי. 

סיימתי את הכריך, ניגבתי את שפתיי במפית והתרווחתי לאחור, נוטלת את כוס הקלקר בידי. בזמן שהותי בקפיטריה נדלדל טור הסטודנטים, ולממתינים בתור נתווספו אנשי סגל ושאר עובדי אוניברסיטה. אחד מהם הוביל מלפניו ילדה קטנה ומתולתלת שקפצצה בהתלהבות והצביעה על כל אפשרויות האוכל המוצעות. הגבר נד לה בחיוך אבהי ואמר דבר מה למגיש המזון, והנה נזרקתי שוב אל מחוזות הזיכרון. 


אני יושבת אל המכתבה בביתי. מהחדר הסמוך עולה פתאום קול בכי. 
עוד דקה, אני ממלמלת לעצמי. אני תיכף מסיימת את החישובים. 
הבכי ממשיך, ובתגובה נספגת קדמת חולצתי מחלב. 
עוד רגע, עוד שניה. אני כבר רואה את הפתרון.
קולות רשרוש מחדר השינה ודלת נפתחת ונסגרת בטריקה. על אף שהשטיח בולע את הרעש, אני מרגישה את הלמות הצעדים הנמרצים, הכועסים על הרצפה הדקה. הבכי נפסק לרגע ואז מתחדש ומתחזק עת מקור הקול מתקרב אלי. אני עוצמת את עיני ובאנחה מושכת את כסאי לאחור.  
רפי מניח את נהורה בחיקי. כמעט משליך אותה. אני ממהרת להרים את חולצתי, משפילה את עיני כדי לא לראות את שפתיו הקפוצות של רפי, את עיניו המצומצמות ושערו הסתור. התינוקת יונקת את פטמתי בשקיקה, מתלעלעת בחלב הפורץ אל פיה. 
מבטי מרפרף על פניה העגלגלים של בתי ומחשבותי חוזרות אל הבעיה שבפתרונה עסקתי. אחרי זמן מה חשה את צעדיו של רפי מתרחקים ואני מרימה את עיני למשמע טריקת דלת חדר השינה. 
נהורה יונקת מתוך שינה, מציצות קטנות במקבצים מהירים. אני מתרוממת ונושאת אותה חזרה לעריסתה. בתנועת זרת אני מנתקת את פטמתי מפיה ולקול מחאתה הדקיק אני דוחפת לפיה את פטמת הסיליקון של המוצץ. 
עודי ניגרת חלב אני שבה אל המכתבה ומנסה לארגן את מחשבותי מחדש. תאריך היעד להגשת המאמר לכנס ממשמש ובא, ואין לי מספיק זמן. 


כשנכנסתי למעבדה מיהר איציק לתת לי דיווח על מהלך העניינים. 

"הכל תקין," אמר, עוד בטרם הספקתי לשאול.
מיהרתי אל המיקרוסקופ. ענן הנקודות הצבעוניות שעל הצג התכווץ והתמקד. הנקודות הזהובות המייצגות את הנהורניום נעו בספירלה שהלכה והאטה כלפי המרכז, עד שהאטומים הסתדרו בגרעין הניסוי, שהיה גוש מעורב של זהב וסיליקון אינרטיים, יחד עם איזוטופ זרחן ועוד נהורניום. עוד הרבה נהורניום מרוכז ודחוס. גרם שלם של נהורניום. 

ההתגבשות הסופית נמשכה עוד כשעה, ובסופה נח בקרבי תא הניסוי כדור קטן, אפרפר וחלקלק למראה. בשלב זה כבר לא הזדקקתי למיקרוסקופ וניתקתי את הצג, מסתכלת ביצירתנו בעין בלתי מזויינת דרך חלון הזכוכית הקמור. 

"לא נראה משהו, אה?" איציק עמד מאחורי ובחן את הכדור האפרפר. הוא היה חוקר מבריק אבל חשבתי שחסרה היתה לו התשוקה הזאת שאינה ממצה את עצמה לעולם, זו שגרמה לי לחשוב שהכדור הקטן הזה, הפשוט למראה, היה הדבר הכי יפה ומושלם שראיתי בחיי. השתוקקתי להוציא אותו מתא הניסוי ולמשש אותו בידי, לחוש את חלקלקותו ואת צינתו על עור לחיי. 

"שנעשה הפסקה?" שאל איציק. "אני רוצה לעבור עוד פעם על החישובים." לאיציק היתה חברה חדשה. תיארתי לעצמי שהוא היה מעדיף להיות איתה כרגע. 

נאנחתי. "כבר עברנו על החישובים פעם נוספת. חוץ מזה, אם אנחנו לא ממשיכים עכשיו זה אומר שנצטרך לדחות את השלב הבא עד מחר בבוקר, ואתה יודע כמה זה עולה להחזיק את המכשיר פעיל כל כך הרבה שעות."

"אוקי," הוא התרצה. לא כפיתי עליו להשאר אבל הוא ידע שאמשיך בניסוי גם אם יעדר, והוא לא רצה להעדר. אחרי הכל היה מדובר בניסוי פורץ דרך בחשיבותו. 

"להמשיך?" שאל.

"ודאי. הכבוד כולו שלך," עניתי והעברתי לידו את המתג. 

איציק כיוון את תותחי החלקיקים, הכניס את הפרמטרים של הביקוע למחשב וסגר בטקסיות את כיסוי העופרת על חלון הזכוכית. הפעלתי מחדש את צג המיקרוסקופ, וכדור הנהורניום שבעין בלתי מזויינת נראה אפור, היה זהוב ונוצץ על מרקע המחשב. 
סיימנו את ההתעסקויות והפעלנו את תותח החלקיקים שהתעורר לחיים בנהמה חרישית. הנחנו למכשיר להתחמם עשר דקות ואיציק הרים את ידו האוחזת במתג. 

עצרתי את נשימתי. 

"מתחיל את הביקוע … עכשיו!" והוא לחץ על המתג. 

זרם נקודות ירוקות המייצגות נייטרונים בקע מהאילוסטרציה של תותחי החלקיקים שעל הצג. הזרם פגע בכדור הזהוב משלושה כיוונים שונים ולפתע התמלא המסך בהבהובים אדומים וכחולים שזרמו מהכדור וקפצו אל דפנות תא הניסוי. הכדור התרומם ממרבצו וריחף במרכז תא הניסוי, מרחף בכוח התנע של הנהורניום המתבקע. במשך שניות ספורות עסקו איציק והמחשב בוויסות הביקוע בהתאם לחישובי האנרגיה הנפלטת, אבל אני לא יכולתי להתיק את עיני מהמחזה. על המסך הלכו הבהובי הקרינה והתמתנו עד שנעלמו לחלוטין, ובמקביל ירד זרם הנייטרונים עד ניתוקו הסופי של תותח החלקיקים. הכדור הזהוב שייצג את כדור הנהורניום המתבקע התפוגג ונעלם מהמרקע, מותיר אחריו חלל של פיקסלים לבנים שייצגו כלום, כלומר, גוף כדורי שלא נקלט בחיישני המיקרוסקופ.  

איציק הסתובב אלי. "זהו זה, יצרנו מעטפת מושלמת של נהורניום זורם. אפשר להכין את הנאום של הנובל." הוא התרווח לאחור וחייך אלי חיוך רחב, זחוח. בשבילו הניסוי הזה היה בחזקת כיבוש יעד, שלב נוסף בדרכו אל התהילה והעושר. 

חייכתי בלי להתיק את עיני מצג המיקרוסקופ. אחרי זמן מה, פנה אלי איציק שוב. "אני חושב שכדאי ללכת הביתה עכשיו. ואם את שואלת אותי, אז כדאי שגם את תלכי. אין לך מה לעשות פה עכשיו שתים עשרה שעות."

אמנם לא שאלתי אותו אבל ידעתי שהוא צודק, ונאנחתי. 

"בסדר גמור. הכל מוכן למחר?"

"הכל מוכן."

"יופי. לילה טוב."

"לילה טוב." ואיציק אסף את ניירותיו ומחשבו אל תיקו ויצא מהמעבדה. בקושי מה התחלתי לאסוף את חפצי שלי. הנחתי את תיקי על הכסא ויצאתי לשירותים.

 כשחזרתי ראיתי אשה צעירה רוכנת אל המיקרוסקופ ומתעסקת איתו ולבי זינק ממקומו באימה.


"מה את עושה? תעזבי את זה!" צרחתי בפאניקה. 

האשה הסתובבה אלי, פניה קודרים ובידה מברג. הבחנתי שכיסוי העופרת הוסט ממקומו ושדלת תא הניסוי היתה פתוחה לרווחה. אצתי אליו בחרדה והיא זזה מדרכי. בתוך תא הניסוי ראיתי רק את גלעין המתכות האינרטיות ונשמתי לרווחה, שכן בתנועה, מעטפת הנהורניום היתה חדירה לפוטונים, כלומר שקופה לחלוטין. 

"אוקיי, אוקיי," מלמלתי לעצמי. "כלום לא קרה. אפשר להחזיר את הואקום והכל יהיה בסדר." 

"רציתי לראות מקרוב את הדבר שמעסיק אותך כל כך, שיותר חשוב לך מהמשפחה."  שמעתי אותה לשמאלי.

ניסיתי לסגור את דלת תא הניסוי וגיליתי שהאטמים היו קרועים כיוון שנפרצה בכוח. לא היתה אפשרות לאטום שוב את תא הניסוי בלי להחליף את הדלת כולה. הסתובבתי בכעס אל בתי. 

"יש לך מושג איזה נזק את גרמת עכשיו?" נהמתי עליה, נחנקת במילותי. "כל כך הרבה עבודה, כל כך הרבה זמן … יש לך מושג כמה זמן יקח לי להעמיד את הניסוי הזה שוב?"  

תהיתי אם אני יכולה להחליף את דלת תא הניסוי בזאת של המודל הישן יותר. הרכיב הזה לא עבר שינויים בשידרוג. אולי יש עוד סיכוי להציל את הכל.  

אם נהורה תתן לי.

היא משכה בכתפיה. חוסר האיכפתיות שלה למפעל חיי פילח את לבי. נלחמתי בגוש הדמעות שעלה לגרוני. 

"אבא מת," אמרה ביובש. יובש מהסוג שבא אחרי שכל הדמעות כבר נגמרו. 

בלעתי את רוקי. ידעתי כמובן על הסרטן של רפי. הסרטן שהתגלה כשנתיים אחרי שהתגרשנו ושהרג סופית את הקריירה שלו אחרי שכבר האטה בעקבות הלידה של נהורה. במשך כמעט חמש שנים הוא היה נכנס ויוצא מבית החולים ואחרי השנה הראשונה כבר התרגלתי לעליות והמורדות במצבו הגופני ובמצב רוחה של נהורה שעברה לגור איתו כמעט מיד אחרי הפרידה, ולמדתי שלא לתת לזרם המידע הזה להפריע לי בעבודה. ממילא לא יכולתי לעזור שם. אני לא אונקולוגית. 
בעצם לא הייתי צריכה להיות מופתעת. בפעם האחרונה שנפגשנו הוא כבר נראה כמו שלד מהלך. 

"אני מצטערת, נהורוש. מתי הלוויה?" 

"לפני שבוע," אמרה וזקרה את סנטרה. "ואל תקראי לי נהורוש," הוסיפה בזעם עצור. 

נרתעתי לאחור .  "למה לא אמרת … "

"למה לא אמרתי?" היא התפרצה כלפי ואגרופיה נקפצו. "את סיננת אותי לגמרי! כמה פעמים התקשרתי! אפילו באתי אלייך הביתה באמצע הלילה! תגידי את בכלל נמצאת שם לפעמים או שכבר עברת לגור פה באופן סופי ומוחלט?" 

"נהורוש, תביני. השבוע האחרון שלי היה כל כך מטורף … " 

היא נחרה בבוז. 

"אפילו לבדוק אימיילים לא היה לי זמן … "

"ולמה כן יש לך זמן? לניסוי המחורבן הזה שלך?" ובתנועה חטופה היא שלחה את ידה אל תוך תא הניסוי. 

"נהורה! זה רדיואקטיבי!" 

ידה נתקלה במכשול הבלתי נראה ואצבעותיה נקפצו סביבו. 

"תני לי את זה!" צעקתי. ניסיתי לקחת ממנה את כדור הנהורניום אבל היא הדפה אותי בכוח. נתקלתי בכסא שמאחורי ונפלתי לתוכו. ובמאמץ הרימה בתי את ידה ופתחה אותה, והגלעין האינרטי נראה כמרחף באויר, שלושה סנטימטרים מעליה. 

"אז לזה כן יש לך זמן," אמרה, מוסכת למילותיה תמהיל מסוכן של כאב וארס. "לא היה לך זמן בשביל אבא. לא היה לך זמן בשבילי. בטח גם לנגב את התחת אין לך זמן." 

התעלמתי מהגסות. "נהורה, המעטפת הולכת לקרוס כל רגע. תחזירי … "

היא ניסתה להקפיץ את הכדור וכמעט שמטה אותו לקול זעקת הבהלה שלי. אחרי הכל, הנהורניום יותר כבד מעופרת. 

"מה זה בכלל הדבר הזה?" שאלה. 

קפצתי על ההזדמנות להסביר. "הצלחנו ליצור מעטפת מושלמת של נהורניום בתנע … "

"נהורניום, אה?" 

השתתקתי ושקעתי חזרה בכסא. 

"נכון. כבר הספקתי לשכוח שהיתה פעם אחת שהצלחת למצוא קצת זמן בשביל לחשוב עלי." היא קפצה את אצבעותיה שוב סביב הכדור וכיסתה את אגרופה בכף ידה השניה. עצמתי את עיני בכוח. 

"אמא." 

כמה שינאה וכאב ניתן למסוך במילה קטנה אחת. פקחתי את עיני בחלחלה ופגשתי את מבטה האפל של בתי עת הרימה את ידיה מעל לכתפה הימנית. 

"נהורה! לא!"

 היא הטיחה בי את הכדור בכל כוחה. הוא לא הגיע אלי מפאת כבדו ונחת על הרצפה לרגלי, אבל בכל זאת התכווצתי לתוך הכסא.


באותו הרגע קרסה המעטפת. האיזוטופים צללו פנימה אל הגלעין, ובתגובה אותה לא צפינו, הנהורניום הפנימי החל להתבקע גם. 
הביקוע הלא מבוקר היה מהיר ואלים. נהורה נהדפה אל הקיר ואני הועפתי מהכסא כלפי מעלה. אין לי מושג איך הנתזים לא פגעו בי או כיצד הגיעו שברי הרסיסים אל כל סביבותי, אבל תוך שניות ספורות נלכדו האיזוטופים המתפרקים זה באנרגיית התנע של זה. מצאתי את עצמי לכודה בתוך מעטפת של נהורניום בתנועה, והעולם סביבי החל לרוץ במהירות מטורפת. 

לילה ויום התחלפו בהנד עפעף ושובלי תנועה הבליחו מולי. עד שעיכלתי את עובדת הימצאי בתוך מעטפת של נהורניום בתנועה כבר מחוץ לבנין, מתגלגלת ממקום אחד למשנהו על פני כדור הארץ. אולי ניסו לבקע את המעטפת, כי אני חושבת שבשלב מסויים הבחנתי בלוע תותח מולי, ובשניה אחרת הייתי בקרבו של פיצוץ עז. 

ואחר כך כבר לא ניסו יותר שום דבר. ממקום מנוחתי ראיתי בניינים צומחים וקורסים, מעלים ירוקת ונקברים באבק. הר התרומם מתחתי, מלבין ומוריק לסירוגין. לרגע רעדה האדמה וענן כהה התפשט וכיסה את השחקים, ואז דהה ונמוג. משניה לשניה גדלה השמש וכהתה, ובהבזקי הלילות נראו הכוכבים רחוקים יותר ויותר. עד שקרסה השמש והתפוצצה והזוהר סימא אותי, וכששבתי לראות כבר נסחפתי רחוק רחוק בכוחו של הפיצוץ, אובדת לבסוף בתוך חשכת צלמוות. 

אני האדם האחרון ביקום כולו. 

אני מרחפת במרכזה של גלולת הזמן, עיני פקוחות באפלה. אם המעטפת לא קרסה מאליה עד עתה היא כבר לא תקרוס יותר, כעת כשאני ברִיק האינסופי של היקום. בסופו של דבר יאזל החמצן הלכוד איתי ואז אגווע. אבל עד שזה יקרה, הן יש לי את כל הזמן שבעולם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת