00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

תרבות האייפון

27/04/2011

שנים התנגדתי לאייפון. עוד כשהוא היה הטאץ' היחידי בשוק לא הבנתי מדוע, לעזאזל, אני צריכה כל מיני אפליקציות מוזרות שעושות מלא דברים תמוהים בתוך המכשיר שאמור לשמש לי כפלאפון. הסיבה לחוסר ההתלהבות שלי מהמכשיר החדשני וחוצה הגבולות הזה היא די ברורה- אני בחורה מאוד פשוטה. מעולם לא נהנתי משיחות טלפון ארוכות. גם כשהמכשיר היה בכלל טלפון ואפילו חוטי (!)- גם אז הרגשתי אחרי זמן מאוד קצר איך האוזן שלי בוערת וממש יכולתי לחוש את המוח שלי עובר דנטורציה. אי לכך ובהתאם לזאת, הטלפון תמיד שימש אותי לצרכים קונקרטים- שיחות קצרות של "אני פה", "אני אאחר", "אני לא אגיע"... כאלה. הו, לו רק יכולתי לספר לילדה הקטנה עם הטלכארד שעוד שנים ספורות היא אפילו את זה לא תצטרך לסבול - היכוני לבוא האסמסים! ;)

נכנעתי לפני שנה וקצת. בין אם הייתה זו החברה הסלולרית הדפוקה שהייתי בה (אורנג') או שהמכשירים עצמם היו לא משהו- היו לי המון בעיות קליטה. שיחות שלא נענו, הודעות שלא התקבלו, התראות שלא צלצלו... כל הזמן. מכל כיוון שמעתי שהאייפון הוא הדבר בהא הידיעה בכל הקשור באמינות תקשורתית והחלטתי ללכת על זה. גם ככה המכשיר האחרון שלי היה טאץ'... וזה היה כל כך רע! האייפון נכנס לחיי כמו משב רוח מרענן- נכון להיום קשה לי להבין איך חייתי לפניו. אין ספק שחוויית המדיה שהוא מציע היא מגניבה וכיפית כזו... ועדיין... אני מוכרחה להתעקש... היא לא חוויה פלאפונית עוצמתית במיוחד. האייפון הוא יותר כמו מיני מיני לפטופ- מחשב נוח אם כי מוגבל.

חברה שלי קיבלה אייפוד חדש ליום הולדתה, כמובן שכשנפגשנו (בלי קשר) מיד הוצאנו מכשירים ועדכנו לה וסידרנו לי ויצרנו חשבונות בדברים הנכונים ואישרנו אחת את השניה כדי שיהיה נוח לתקשר, והורדנו אפליקציות... כל מה שנכון וראוי לעשות. אתם מכירים את זה שפתאום, באמצע החיים, אתם תופסים את עצמכם עושים משהו מגוחך ותוהים איך אנשים מסתכלים עליכם? אז זהו- שהבטתי על שתינו כמו שתי ילדות מפגרות ונלעגות... יושבות אחת מול השניה, כל אחת עם הצעצוע שלה, ובוהות במסכים במקום לדבר. אם מישהו מהצד בחן את התנהגותנו זה ודאי נראה לו מאוד עצוב... שתי חברות יושבות יחד... אבל כל כך לחוד. כל אחת עם עצמה... הקירבה היא רק גיאוגרפית. (טיפת פרופורציה- זה לא באמת נכון... ככה זה בהתחלה מתלהבים... וכל מה שעשינו היה לחיזוק דרכי תקשורת אחת עם השניה. סה"כ רוב הזמן באמת דיברנו אחת עם השניה. לא היה ניכור. נשבעת!)

בקבוצת החברים המצומצמת שלי לרוב המוחלט יש אייפון, אלה שאין להם מתמרמרים עלינו כל הזמן. חבר אחד במיוחד ממש ממש כועס כל פעם שאנחנו שולפים את האייפון (ואולי זה המקום לומר: ג', FU, כאילו אתה לא קורא אסמסים בזמן שאנחנו יחד!) וחבר אחד באמת ממש מגזים וכל הזמן שיושבים במקום כלשהו הוא עם האייפון ביד, העיניים על המסך והרשתות החברתיות ישר לוריד (ואולי זה המקום לומר: א', FU, מה רשתות חברתיות... אתה עם חברים שלך! שחרר!). ברגעים יקרים של מודעות עצמית אנחנו יכולים לעשות עם זה שטויות כיפיות... כמו לריב על הקירות בפייסבוק בזמן שכולנו יושבים אחד ליד השני. זה מצחיק.

אני מניחה שכמו בהרבה דברים אחרים, כל סוגיית תרבות האייפון היא תוצר לוואי של היותנו קורבנות הקפיטליזם. המרדף האינסופי אחר נוחות שימוש ומיידיות- תפס אותנו לא מוכנים. אנחנו נפגעי הקידמה. איבדנו את הערך המוסף שבלהמתין למשהו גדול, איבדנו את החשיבות שאנו נותנים לדבר כשמשקיעים בו הרבה זמן ומאמץ, איבדנו את היכולת לכמוה אחד לשני- או אפילו סתם להתגעגע. פעם אנשים היו צריכים ללכת למרחקים במשך ימים ולילות כדי לפגוש אדם אהוב- היום יש לנו אוטובוסים, רכבות, מכוניות.. הכל יותר זמין. פעם אנשים היו מתים מגעגוע אם מישהו יקר היה טס לחו"ל... יש לי חבר שהכרתי זמן קצר לפני שהתחיל תואר שני בגרמניה- נשבעת שהקשר רק התחזק מאז שהוא לא בארץ. בעבר היה צריך לחכות שאנשים יגיעו הבייתה או במקרי חירום היו רצים לחפש טלפון ציבורי (מישהו זוכר שכל ה"היינו בפסק זמן!" של רוס ורייצ'ל זה כי היא לא הצליחה להשיג אותו בבית?)... היום אנחנו זמינים כל הזמן. גם כשאנו ישנים. תרבות האינסטנט דוחפת לנו עוד ועוד מהירות, עוד ועוד אפיקים, עוד ועוד אפשרויות, ושלא תבינו לא נכון- אני בעד קידמה. אני חולה על גאדג'טים. אין מאושרת ממני כשאני עושה כל מיני שטויות מגניבות בכל מיני דברים וחושבת לעצמי "וואלה... זו הגאונות של המוח האנושי שאפשרה את הקיום של זה."  וכל עוד הצרכנות משרתת אותנו ולא להיפך- אין לי גם בעיה עם תרבות צריכה. אבל כבר מזמן חלפנו על פני נקודת האל-חזור... היא כבר אפילו לא נראית באופק.

בפועל נוצר מצב שכל כך דחוף לנו להיות זמינים כל הזמן, להיות מקושרים כל הזמן, שמעט מאוד פעמים יש דברים אמיתיים לעדכן. בין פייסבוק, למסנג'ר, לאייפון על כל אפליקציותיו (גיליתי היום את הוואטסאפ! יאיי!)... אנחנו כל הזמן מחוברים לכל העולם. כל הזמן. היום אנשים נמצאים בקריז מפגשיות פרונטליות ולא יכולים לחכות להגיע לאיזור בו תהיה רשת אלחוטית רק בשביל לדבר... עם אותם אנשים שהם פגשו ממש זה עתה. אני מקווה שעם כל התקשורת הסופר דופר זמינה הזו... וכל החרדות הקיומיות האלה שמא לשניה לא אהיה אונליין בזמן שאיזה משהו מרעיש עלול לקרות... לא מונעות מהאנשים לזכור שבשיל לעדכן צריך גם לחיות. מרוב כל הפחד חס וחלילה לא להפסיד כלום.. צריך לזכור שהתמכרות לוירטואליות גורמת לנו להפסיד... את המציאות.

 

work  in  jobs  we  hate  so  we  can  buy  shit  we  don't  need

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת