00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

הביקור האחרון


המונית עצרה בכניסה לטרמינל. שילמתי לנהג וביקשתי שימתין. פתחתי את הדלת, לקחתי את התיק ויצאתי. רצתי אל הכניסה, עצרתי מול הדלת הכסופה ולחצתי על כפתור הזמנת המעלית. העברתי את המכשיר הסלולארי שלי מיד שמאל ליד ימין ושוב לשמאל ושוב לימין. לידי עצרה אישה שהחזיקה ילד מחייך על הידיים שמחא כפיים ומשכה אחריה עגלה ריקה ביד אחת. היא שאלה אותי אם אני יודעת מה השעה. הסתכלתי על צג הסלולארי שלי וגיליתי שהוא סגור. הדלקתי אותו ואחרי רגע הופיעה על המסך השעה 11:27. המעלית הגיעה והדלת נפתחה. עזרתי לה לדחוף את העגלה לתוך המעלית, נכנסתי והיא אחריי. לחצתי על "2" ובשניה אחרי נזכרתי שאני צריכה להגיע בכלל לקומה "3". המעלית עצרה בקומה השניה והדלת נפתחה ושוב נסגרה ואז המשיכה לקומה השלישית. זינקתי החוצה בשניה שהדלת נפתחה שוב, ורצתי בין המוני אנשים סוחבים מזוודות עם גלגלים באיטיות. חיפשתי את הדרך לאולם ההמתנה לנוחתים וקצת הסתבכתי בין המעברים. החלטתי לשאול את איש האבטחה שישב על הספסל במרכז האולם איך להגיע לשם הכי מהר. הוא חייך ודיבר באיטיות. אמר שאמשיך ישר עד שאגיע למזרקה הכחולה, שם אראה עמוד עם שלט הכוונה: "לשירותים, לאולמות 3-5" עם חץ ימינה, לפנות ימינה וללכת עד הסוף. משם לפנות שמאלה ושוב שמאלה וללכת עד שאראה את השלט הירוק של "סטימצקי", שם כבר אראה את הכניסה לאולם המתנה מספר 2. הלכתי בצעדים מהירים ותוך שניות התחלתי לרוץ. פתאום נשבר לי העקב של הנעל השמאלית אז עצרתי כדי להוריד את שתיהן. אחזתי אותן ביד אחת והמשכתי לרוץ יחפה  על הרצפה החלקה על-פי ההוראות של איש הבטחון. הסלולארי שלי התחיל לצלצל ועל הצג הופיע "אבא". השתקתי אותו ורק המשכתי לרוץ.

על השעון הגדול בכניסה לאולם 2 הופיעה השעה 11:38. האטתי את קצב ההליכה ונתתי לאנשים מסביב לעקוף אותי. ניגבתי בשרוול את הזיעה שעל המצח והתיישבתי על הספסל הראשון ליד דלת הכניסה אל האולם. לידי התישב ילד שהחזיק גביע פלסטיק עם שני כדורי גלידה ורודים. הוא חייך אלי והרים את הגלידה שלו כדי להציע לי לק. חייכתי אליו בחזרה וסובבתי את הראש מצד לצד כדי לחפש את אמא או אבא שלו. לא היה איתו שם אף אחד. סובבתי אליו בחזרה את הראש ומצאתי אותו צוחק ותוקע את שתי אצבעות בכדור גלידה שנפל ונזל על המכנסיים שלו. הוצאתי מהתיק שלי חבילת טישו, התקבתי אליו וניגבתי לקטנצ'יק את הרגל. הוא קם וזרק את הגביע על הרצפה. חושף שיניים קטנטנות קדמיות, הוא התחיל לצחוק ולמחוא כפיים בידיים דביקות. הוא שלח שתי ידיים סביב הצוואר שלי ונתלה עלי בדיוק כשהתכוונתי לקום. החולצה הלבנה שלי הוכתמה בצבע ורוד. הרמתי אותו ביד אחת ואת התיק על כתפי השנייה, את הסלולארי הכנסתי לכיס האחורי של הג'ינס ואת הנעליים הרמתי ביד אחת. בדלת ראיתי שיירה של אנשים נכנסים אל האולם עם עגלות עמוסות שקיות ומזוודות, ומהצד השני רצו כל-כך הרבה אנשים לקראתם. הסתכלתי על הדלת ונשמתי עמוק. ברגע שאחרי סרקתי בעיניים את כל האולם וחיפשתי פנים מוכרות. לי או לילד. הסלולארי שלי התחיל לצלצל. זרקתי את הנעליים ואת התיק על הספסל, הושבתי את הקטנטן לידי והוצאתי את המכשיר מהכיס. "איפה אתה? אני כאן מחכה לך..." המשכתי בצעדים מהירים מהספסל עד דלת הכניסה, "טוב אני מחכה לך פה בכניסה הרגילה". ניתקתי. הסתובבתי בחזרה וראיתי את הילד רץ ומנופף ידיים אל גבר שרץ והתכופף להרימו, ואישה עם עגלה ריקה מאחוריו. הגבר הרים אותו בידיו, ליטף את ראשו וצחק. בידו השנייה הוא חיבק את האישה שעצרה בצמוד לו. הסתכלתי עליהם וחייכתי. האישה הרימה את מבטה אליי, חייכה והנהנה אליי בראשה.

יד הונחה וליטפה את כתפי. הסתובבתי לאחור, חייכתי אל הפנים שחייכו אלי וניגבתי דמעה שזלגה לי על הלחי. הסתכלתי על כתמי הגלידה שקישטו את החולצה הלבנה שלי והרמתי את הראש אליו שוב. "זה דביק", אמרתי. הוא צחק וענה "אוי אוי אוי! יאללה יאללה שתקי כבר ותני לי חיבוק".


[התמונה מפה]

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

16 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת