00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סרטים, מוזיקה וכאלה

The Final Frontier - איירון מיידן

משתתפים: ברוס דיקנסון (המלך!) - שירה/סטיב האריס - גיטרה בס/יאניק גרס - גיטרה/דייב מאריי - גיטרה/אדריאן סמית' - גיטרה/ניקו מק'בריין
חברה: EMI music
מפיקים: סטיב האריס, קווין שירלי
סגנון: האבי מטאל קלאסי
שנה: 2012

[אם אתם שואלים למה אני מפרסם פוסטים בתדירות כה גבוהה, זה כי אני עושה בינתיים "קופי+פסט" לפוסטים מהבלוג הקודם והכושל שלי]

לכבוד השקת סיבוב ההופעות החדש של איירון מיידן, הנה ביקורת מאוחרת על אלבומם האחרון נכון לעכשיו - "The Final Frontier".דבר ראשון, זה באמת קצת מדאיג לשמוע אלבום של להקה כל כך חשובה שהמילה final מופיע בשמו. איירון פאקינג מיידן נמצאת בסביבה יותר משלושים שנה, בלי אף ניסיון פריצה למיינסטרים, טכניקה שכל הלהקות  האחרות שהשתמשו בה שרדו אך ירדו באיכותם.

איירון מיידן הוקמה בלונדון של שנות ה-70 ע"י סטיב האריס, והציגה סגנון חדש ומהיר שלא נשמע קודם. לאחר שהצטרף אליהם הזמר הענק ברוס דיקנסון הם הפכו לסנסציה עולמית, והאלבומים שהם הוציאו בין 1982 ל-1987 נחשבים לפנינים של עולם המטאל. הלהקה איבדה מעט מהפופולריות כשברוס עזב בשנות התשעים, אבל החזירה אותה לעצמה כשברוס חזר בשנת 2001. עם זאת, האלבומים האחרונים שלהם ממש לא נשמעו כמו תור הזהב שלהם...

אז לא היו ציפיות מי יודע מה מהאלבום הראשון שלהם בחמש השנים האחרונות (באמצע הם הספיקו לבצע סיבוב הופעות מצוין שביד השדים לא הגיע לישראל). ציפיתי לאלבום שלא נשמע כמו איירון מיידן אלא כמו איזה להקת פאוור מטאל פינית (!סטריאוטיפים!). וכמה טעיתי.
האלבום נפתח עם מנגינת בס קריפית במיוחד שמובילה לאינטרו עוצמתי בן חמש דקות ומשאיר רק 3 דקות לשיר, שנקרא Satellite 15…The Final Frontier, כ(בערך) שם האלבום. להפתעתי, 3 הדקות הללו הכילו בתוכם את כל המאפיינים של איירון מיידן הישנה: שירה אופראית, ריף חזק, סולו מורכב, שיר עם נושא אפי והקלישאה המגניבה "נסגר בפזמון שהוא אותה שורה 8 פעמים רק שהשורה האחרונה מושרת יותר לאט".
השיר הבא, El Dorado הוא אחד השירים הכי מגניבים והכי אפיים של איירון מיידן מאז ומעולם, ועומד להיות להיט ההופעות של הסיבוב הקרוב. ועדכון קטן – השיר גם זכה בפרס גראמי.
שני השירים הבאים הם למעשה בלדות: Mother of Mercy מדבר על זוועות מלחמה ו- Coming Home הוא שיר על חזרה מהמלחמה. בשניהם ישנו שילוב אלוהי של מלודיה ודיסטורשן שמזכיר את תור הזהב של הלהקה.
השיר הבא, The Alchemist הוא השיר הקצר והקצבי ביותר באלבום. הוא מגניב לאללה, אבל לא יותר.
השיר Isle of Avalon הוא מלודי, כבד ואינסטרומנטאלי ברובו. ברוס קצת מאכזב עם השירה שלו, אבל אפשר לסלוח לו, כי השיר הזה יותר מגניב בזכות התיאום המושלם בין הגיטרות לקלידים, דבר ההופך אותו לשיר טוב מאוד. למזלנו, ברוס חוזר בגדול בשיר הבא, Starblind, שיר שהוא מלודי בטירוף. כל המלודיה הזאת כבר מתחילה לגרום לשעמום בשלב מסוים, אבל היא נקטעת על ידי סולו מורכב במיוחד של אדריאן (או של דייב. או של יאניק).
 אבל השיר הבא, The Talisman, שקרוי על שם משחק הלוח שיש לי במגרה, ממש נופל: הוא טוב, אבל האובר-מלודיה שבו הורסת כל ייחודיות שיכולה להיות לשיר וגורמת לו להישמע כמו שיר ממוצע של דרים ת'יאטר. The Man Who Will Be King מפצה על זה באופן חלקי, עם סולו ובתים מצוינים אבל פזמון גרוע במיוחד.
ואז מגיע השיר האחרון, When The Wild Wind Blows, יצירה מייגעת ומשעממת בת 12 דקות. זוהי החוליה החלשה של האלבום, ונשמעת לגמרי כמו רוק מתקדם. לא שאני לא אוהב רוק מתקדם, אבל זה לא איירון מיידן. מאכזב, אבל לא הורס את שאר האלבום.
בשורה התחתונה, זהו האלבום העוצמתי ביותר של "איירון מיידן" ששמעתי מזה זמן רב, ולמרות שהאורך הממוצע של השירים (8 דקות, ויש פה 10 שירים) קצת גורם לשעמום, זה לא מוריד מערך המגניבות שיש להם. אבל יש רק בעיה אחת – עד כמה שהשירים טובים, הם בחיים לא יצליחו להישמע באופן מוחלט כמו שירי העבר של מיידן. אבל על הניסיון של הלהקה לעשות את זה, ועל שהם היו ממש קרובים על כך, מגיע לאלבום ציון לשבח.
אני אהבתי, ומי ייתן ואיירון מיידן יגיעו לארץ הקודש סוף סוף!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שנאוצר משהו אלא אם צויין אחרת