00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

עין לציון צופיה

 

אמא טוסקה היתה בלתי משפחתית בעליל. היא היתה אדישה לגמרי לאחיה היחיד ולהוריה. היא התמסרה למשפחה הגרעינית שלה – לאחי טומי'קה ולי, ובשיעור מסויים, מוגבל למדי, לאבי. מבחינה גנטית אמא היתה מתוכנתת לאהוב את יוצאי חלציה בלבד.

ברור שלא היו לנו שום מסורות של מפגשים משפחתיים. היא לא התנצלה בפני אף אחד, ככה היא היתה, ולא חשבה להשתנות בשביל אף אחד.

כאשר עמדתי להנשא – אמא לא חשבה לרגע שצריך לבוא בקשרים עם משפחת החתן. מה לה ולמשפחה זרה. זה היה כל כך ברור, שאפילו לא דיברנו על כך.

את החתן עצמו היא שנאה תיכף ומיד. כשהוא ביקר בביתינו בפעם הראשונה, היא נכנסה לסלון בו ישבנו, ואמרה בהונגרית כי אין לה שום כוונה לתת בננות לגורילה שהבאתי הביתה. החתן אמנם לא ידע הונגרית, אבל המילים "בננה" ו"גורילה" הן זהות גם בהונגרית (אם כי במבטא מלעילי).
מאחר שהחתן עדיין לא הכיר את אמא, הוא פשוט לא יכול היה להעלות על דעתו שהוא נשוא השיחה. כמובן, אחרי שהם הכירו יותר מקרוב היא קראה לו “גורילה” בפניו, והשוותה אותו לאידי אמין. לבסוף התקבע שמו בפיה ל"דאדא" שהיה כינוי החיבה של אידי האמור.

דאדא לא נטר לה, מפני שהיא היתה מצחיקה לגמרי, ולא דקדקה בכבודה, וגם הוא החזיר לה מנה אחת אפיים כינויים והשמצות, והיא צחקה (לי היא אמרה שאין מה להיעלב מאנשים בעלי רפיסות שכלית).

אמו של דאדא, טוך, היתה ההיפך הגמור מטוסקה. דורשת כבוד, נעלבת מהר, מחרחרת ריבים מצטיינת ונוטרת טינה. טוך שפכה נופת צופים על בן שיחה, עד שלעיתים הוא התקשה לזהות את החיצים הקטנים והמורעלים שטובעים בים של מתיקות.

טוך תיכננה להפוך את כולנו למשפחה גדולה, יפה ומאוחדת. היא הזמינה את הורי לביתה, אך אמא התנערה ב"אני לא יכולה לבוא". כאשר טוך שאלה "למה" , אמא ענתה "כי אני לא רוצה". כמובן לא היה שום סיכוי שאמא תזמין את טוך אלינו.

אבל אני התחתנתי עם דאדא. ונשאבתי למשפחה שלו מחוסר ברירה.

טוך היתה אשה של טקסים: ארוחות בחגים, פגישות משפחתיות מרובות משתתפים, חגיגות וימי הולדת. אחים אחיות, ילדיהם, הנכדים, וגם אנשים מזדמנים שטוך פגשה פה ושם, ורצתה להתנשא עליהם.

מבחינתי, הפגישות הללו היו מעוררות חלחלה. מסתבר שלבני המשפחה של טוך היו רגישויות רבות. היו להם סודות, היו להם שקרים מוסכמים ושקרים סתם, והיו זרמים תת קרקעיים של של טינה ודם רע, בקיצור - טירוף משפחתי גנטי.

היו נושאים, לעיתים סתמיים כמו מזג האויר, שהיה אסור לדבר עליהם. כי תמיד היה מישהו שנעלב ממזג האויר, או מתצוגת אופנה, או שיחה על הריון, או דעה פוליטית. במשפחה היתה מקובלת "שיטת הבעיטה" – אם בנזוגך חשב שאת עוברת את גבולות סף הרגישות של מי מהקרובים, הוא בעט ברגלך מתחת לשולחן: “זהירות, מוקש!”


אוהו, כמה בעיטות חטפתי. בדרך כלל לא היה לי מושג איזה חוק הפרתי. אמרתי לדאדא: "סליחה, אין פה שום הגיון! אין שום תבנית! אני רוצה כללים! אני רוצה לדעת מראש, מה מותר ומה אסור!”

דאדא אמר "קשה להסביר, זה ההגיון של המשפחה שלי, אולי נולדים עם זה".

בקיצור, הייתי אבודה. אמרתי שלעולם לא אבין את סוגי הרגישויות של המשפחה הזאת.

תוך שנה שלטתי בכל רזי הטירוף המשפחתי. למעשה, הפכתי לבועטת מיומנת בעצמי. הרגשתי בעצמותי מתי צריך לבעוט. ובעטתי.

אני רוצה לספר על ליל סדר מיוחד, שנערך ברוב עם אצל טוך. מאחר שהמסורת שלי מבית אבא לליל הסדר, כללה אכילת פיתה עם שינקן, הטקס שעמם אותי לגמרי. בני יואבי, שהיה אז בן ארבע, כבר נולד לתוך מסורות של סדר משפחתי, לכן ידע כללים בסיסיים בהילכות בעיטה: הוא היה מעליב את טוך ובועט לעצמו ברגל.

לסדר הזה הגיע גם הסבא הגדול מצרפת (במלעיל). הסבא מצרפת היה אביו של סבא בוריס, בעלה של טוך. הזקן היה איש הדור, לבוש בחליפת שלושה חלקים, עניבה וענני בושם. הסבא דיבר צרפתית ויידיש, ולא ידע עברית. לעומת זאת היתה לו עין אחת מזכוכית.

הסדר התנהל בשני מישורים – האחד גלוי על השולחן, והשני תסס במסתרים מתחת לשולחן. שם היה האקשן האמיתי. כולם בעטו בכולם. רציתי לבעוט ברגלו של דאדא, אבל בדרך התרחשה תאונה רבת נפגעים: בעטתי לפחות בחמש רגליים זרות, שגם הם ניסו לבעוט בבני זוגם. משכתי מהר את רגלי חזרה, אבל היה נדמה לי שקיבלתי רגל זרה. כבר דמיינתי איך אני הולכת הביתה עם רגל אחת של בוריס.

טוך, מלאת מרץ היפראקטיבי ועצבנית כמו עטלף, התרוצצה בין המוזמנים. עכשיו היא הגישה את מרק העוף הצח, ובו שלושה קניידלך. אורח הכבוד, הסבא מצרפת, קיבל ראשון את מנתו. טוך האיצה בו לאכול ולא להמתין עד שתגיש לכולם, כדי שהמרק לא יתקרר.

הסבא מצרפת שקע במרק שלו. הוא חתך בכף שלו חלקים מהקניידלך, ינק מהכף בקול מצמוץ רם, ואף קרב ראשו למרק המהביל כדי להעיף מבט מקרוב באוצרות הטמונים בו.

האדים החמים שעלו מן המרק ריככו את ארובת העין של הסבא, שריריו התרפו, וממש מול עיננו גלשה עין הזכוכית שלו ונפלה לתוך המרק. הזקן לא שם לב.

עכשיו, בואו נחשוב מה היה קורה במשפחה נורמלית: מישהו היה אומר "סבא, נפלה לך העין למרק". אבל אמרנו כבר שבמשפחה זו לא היה אף איש נורמלי. נפלה שתיקה. כי הסבא שמר בסוד את העובדה הידועה לכולם שהעין שלו תותבת. אי אפשר היה לבייש אותו.

טוב, אני התחלתי להרגיש שמתחיל לעלות לי צחוק מטורף מהבטן. צבטתי את עצמי עד לכאב. חשתי שהפעילות התת-שולחנית תפסה תאוצה רבתי. אני מסתירה את פי ומשמיעה שיעולים מלאכותיים שיסוו את שיהוקי הצחוק. באופן כללי כל השולחן "משתעל".

בינתיים אני כפויה להתבונן בסבא מצרפת, שיושב ממש מולי. פתאום אני רואה שהסבא מעלה את הכף לפיו, ובכף יש חתיכת קניידל שעליו רוטטת עין כחולה. הסבא עומד לאכול את העין של עצמו!

כמו שאתם כבר מכירים את טוך, היא רבת תושייה. ברגע שהיא מבחינה באסון הקרב – היא עטה על הכף, ומעיפה אותה מהיד של הזקן. העין טסה כמו שולחה מכף קלע ופוגעת בקיר, ואז נופלת על הריצפה ונעלמת. הסבא מצרפת מסתכל על טוך, ארובת העין החלולה שלו ענקית ואדומה, והוא שואל "מה קרה לך?”. טוך עונה "ראיתי לכלוך על הכף שלך, הנה קח לך כף אחרת"
עכשיו היא אומרת לכל הנכדים "קומו מהר, תחפשו את העין". הסבא, שכזכור אינו מבין עברית, שואל למה הילדים קמו, וטוך עונה שהם מחפשים את האפיקומן.

פתאום יואבי צוהל "סבתא טוך, תראי איזו גולה יפה מצאתי". טוך אוחזת במהירות בידו של יואבי ורצה איתו אל מחוץ לחדר. היא אומרת "תן לי את זה!” יואבי לא רוצה "זו גולה פרפרית, אני רוצה אותה". לטוך אין זמן להסברים, והיא מנסה להוציא בכוח את העין מידו של יואבי. יואבי צועק "אבל אמרת שאני יכול לבקש מתנה כאשר אמצא את האפיקומן!”,. טוך צועקת "לא, לא! אתה לא יכול לקבל את העין של סבא תמורת האפיקומן!” עכשיו יואבי מתבונן שוב בגולה שבידו, ואז הוא נבהל וצועק "סבא מסתכל עלי!” ובועט לעצמו ברגל.

טוך שוטפת היטב את העין התותבת, ואז היא חוזרת לחדר, שמה יד רכה על כתפו של חד-עין ואומרת לו "פפה, בוא איתי לרגע לאמבטיה.”

באמבטיה טוך מושיטה לזקן את העין ואומרת "הנה שים את העין שלך במקום.” הזקן ממשש מיד את ארובת העין הריקה, ואז צועק על טוך "למה הוצאת לי את העין?!” עכשיו טוך מקבלת את הקריזה וצורחת "אני?! אני הוצאתי לך את העין?! אתה הפלת את העין למרק שלך ורצית לאכול אותה!”
הזקן משתתק ומחזיר את עין הזכוכית לארובתה.

הזקן חוזר אל השולחן ויודע שסודו השמור נתגלה. אז הוא מחליט לגלות את כל הקלפים. הנאום חשוב מכדי לשאתו ביידיש, לכן הסבא מצרפת מבקש מבנו,בוריס, לתרגם למסובין את דבריו מצרפתית. וכך אומר הסבא: "תראו, לא רציתי לספר לכם, כי אני אדם צנוע שלא אוהב להלל את עצמו. אני איבדתי את העין כאשר נלחמתי במסגרת הרזיסטנס לצד כוחות בעלות הברית. אני נלחמתי באומץ בכוחות הרשע בעבור כולכם, אני הקרבתי את בריאותי ואיבדתי את עיני שם. אבל אני לא מצטער. הנה אנחנו יושבים פה כל המשפחה ביחד, סבים ונכדים ונינים, בליל הסדר, וכמו בני ישראל שיצאו ממצרים מעבדות לחירות, אנחנו חופשיים עכשיו במדינתנו האהובה, ישראל. כן, היה שווה להקריב את העין הזאת!”

כולנו מוחאים כף, וטוך אפילו מוחה דמעה.

העניין הוא שטוך כבר סיפרה לכל המשפחה כי הזקן איבד את העין בפולין כשהיה בן שלוש, כאשר נפל עליו יצול של עגלה.

 

רשומה זו פורסמה ב 31.7.10 . אני מעלה אותה שוב לכבוד חג הפסח.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

83 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת