00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

נשים וחוקים "אסורים" - רשומה על עניין מקומם!

כמה פעמים ספרת עד עשר וחשבת לפני שאמרת משהו אדיוטי להחריד?


בתחילת השבוע שמעתי משהו מקומם בחצר המכללה. בחור אחד פתח ודיבר על בנות "לא רזות". הוא אמר כמה דברים מקדימים ושקטים שלא הקשבתי להם ואחר-כך בקול גדול, כזה שאי אפשר לפספס אמר ש"לבחורות לא רזות אסור בהחלט ללבוש בקיני, זה מגעיל". האמת? לא שמגיע לו, אבל בעיקר התביישתי. בשבילו. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, להגיב או לשתוק אבל לא יכלתי להתעלם לגמרי מהאמירה האינפנטילית של אותו "מחוקק גאון". הוא ישב שם עם כמה חברים שלו, בינהם גם כמה בנות, ועוד הוסיף "כמו שאני לא מסתובב בים עם בגד ים שכל החבילה שלי בחוץ, ככה בחורה עם 'חבילות' משלה, לא צריכה לחשוף את עצמה לכל. פשוט אסור לה!".

בקצה הספסל עליו ישבתי ישבה בחורה שהחליפה צבעים כששמעה את אותן מילים מחרידות. היא שמעה אותו, ואת השיחה שהתפתחה בעקבות, וגם את העובדה שכמה מהבנות הסכימו איתו(!), ונעלבה. החלטתי שלא להתערב בשיחה שלהם באותו זמן, למרות שעמדה לי התגובה בקצה הלשון, אספתי את עצמי בכוח ונשמתי עמוק כי צריך לחשוב לפחות עשר פעמים לפני שאומרים משהו.. התקרבתי אל אותה בחורה ואמרתי שאנשים טיפשים יש בכל מקום וצריך ללמוד לסנן ולהתעלם כי אף אחד לא יכתיב לנו מה להרגיש ומי להיות.

למילים יש כוח עצום ובלתי נתפס לעיתים. אותו "גאון" שכח שזו חצר סגורה ולא מאד גדולה וכשצעק גם בלא רצינות וגם אם דיבר בצחוק כשאמר: "כן, אני מעודד אנורקסיה!", כולם שומעים אבל לא כולם מגיבים ולא מבינים אותך באותה דרך. שואלים ומתפלאים אחר-כך למה בנות מגיעות למצבי אנורקסיה, בולימיה והרס עצמי. הנה אחת התשובות המובהקות מונחת לפניכם, רעש שחור על גבי השקט הלבן.

 

מאוחר יותר באותו יום, באמצע קורס הכתיבה של יום א', נזכרתי בפעם ההיא שהסתכלתי במראה והתחלתי לבכות כי שנאתי את הבחורה השמנה שראיתי. אחרי-כן נזכרתי ביום השמח ההוא, כמעט ארבע שנים אחרי הבכי ההוא ומינוס עשרים וחמישה קילו (כי אני החלטתי!), שהלכתי לקנות בקיני לקראת הקיץ. היה לי קשה, כן. לא, לא אהבתי במאה אחוז את מה שראיתי מולי וכך זה עד היום. אבל הדבר החשוב ביותר שעברתי באותה תקופה של בין לבין ואני עדיין- הוא לקבל את עצמי. לאהוב את מה שיש ולא לבכות על מה שאין. [יש משפט חכם בפורטוגזית שבתרגום חופשי אומר: "אני אוהבת את כל מה שיש לי אבל אין לי את כל מה שאני אוהבת"] – ואני אומרת שתבינו ממנו מה שתבינו ותקחו מה שתרצו. על הדברים שיש לי בעיה איתם, אני עובדת ופועלת כדי לשנות ולהפוך למה שאני רוצה.


הקיץ התחיל. בגד הים כבר בחוץ (ואפילו נעשה בו היום שימוש ראשון מכובד לסיפתח הקיץ!) והחופים מתמלאים בבחורים ובחורות. את חוקי ה"מה מותר ומה אסור" של אותו אחד שישב ודיבר במרחב ציבורי בלי לחשוב לפני על המשמעויות, צריך לזרוק הצידה ולמחוק. גם אני אחת מבין אותן נשים, אמנם (כבר) לא שמנות אבל בהחלט נכללת בקבוצת ה"לא רזות". ולמען הגילוי הנאות: אני הולכת עם מחשופים או בקיני ומרגישה הכי אישה והכי סקסית שיש. (בראש אגב, לרוב אני עדיין שמנה.. כן כן אני יודעת, גם על המחשבה עוד צריך לעבוד.)


כמה ימים אחרי, המשפט המטופש שלו עדיין מהדהד לי בראש. אני באמת לא יודעת אם הוא צחק או לא, אבל הוא מקומם. לצערי, לא חסרים אנשים (בנים וגם בנות) שזו דעתם.

[הבהרת ביניים: אמנם מדובר על בגדי ים באופן פרטני כי זה מה שההוא העלה, אך כמובן שמכוון גם לכל פרט לבוש כזה או אחר שבא וכיף לכן ללבוש! מה שעושה לכן להרגיש טוב באמת הוא הטוב ביותר!]

אז... אני קמה וצועקת לכל הנשים, רזות, מלאות או שמנות שישימו פס! עשו מה שמרגיש לכן נכון עבורכן בלבד. תאהבו את עצמכן בראש ובראשונה (ואז גם קל יותר להודות אם אתן בכ"ז מרגישות שיש לכן צורך לשנות משהו).


או איך שטריני וסוזנה אמרו את זה (נו בדיוק יצא לי לראות את התכנית שלהן בירושלים אתמול): צריך לחגוג את הנשיות! צאו, תחגגו ותהיו מי ואיך שאתן רוצות.

אם למישהו זה מפריע, שיסתובב וישתוק. לו כנראה, אין מקום בחגיגה הזאת.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת