00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

לא שמאלנית

איבדנו קצת את הצפון. בדרך כלל אנשי ימין רואים בי שמאלנית מניאקית בעוד שאנשי שמאל רואים בי כהניסטית פאשיסטית. השבוע קרה מקרה ושמונה אנשים שונים קראו לי "שמאלנית"! אני חשה צורך עז להגן על מי ומה שאני כנגד השמצות חריפות שכאלה! (אמנם שניים מהם עושים זאת על בסיס קבוע, אבל עדיין שישה משמיצנים חדשים זה הרבה!)

נתחיל בכך שבישראל המונחים "שמאלני" ו"ימיני" אינם מוגדרים היטב. אנשים נוטים לחשוב על "שמאלני" כעל יפה נפש, משתמט, עוכר ישראל, מחבל והזוי, ועל "ימיני" כעל נאדרתל, דתי, אלים וגזעני שרוצה לזרוק את כל הערבים לים. חמומי מוח זקוקים תמיד לקיצון הזה בשביל לתת בסיס לדיעות שלהם בנושאים שונים. רוב האנשים שיצא לי לדבר איתם ידעו מעט מאוד איך לבסס את דברם/דעתם- אבל הרבה מאוד על למה הצד השני אידיוט. 

כשמדברים על תפיסות עולם שמאלניות וימניות כל אחת מהן מכילה עולם מונחים עשיר, מורכב ושונה באופן יסודי מהנגדית בבחינת מה קודם למה. ימנים הם לרוב שמרניים יותר בעוד ששמאלנים ליברלים, ימנים הוא לרוב כוחניים יותר בעוד ששמאלנים פשרניים, ימניים הם לרוב קפיטליסטים יותר בעוד ששמאלנים מקדמים ענייני רווחה ועוד ועוד. אם כן, למרות שאין ספק כי במישורים החברתיים והכלכליים אני שמאלנית מניאקית מהזן הגרוע ביותר שקיים- מה לעשות שאנחנו חיים בישראל? ובישראל, למרבה הצער, כל תחום- חשוב ככל שיהיה- נדחק לשולי התודעה לטובת התחום המרכזי המעסיק אותנו כל הזמן- המישור הביטחוני. כשאנחנו מגדירים את תפיסת עולמנו הפוליטית לא הרבה ייתנו משקל בבחירה שלהם לשיקולים אחרים מאלו הביטחוניים, כמו שביולוגית הגוף מתעדף תהליכים דחופים יותר הישרדותית מאיכותית.

אני לא יפת נפש. אפילו לא קצת. הקם להורגי- אשכים להורגו, ויפה שעה אחת קודם. החשיבות ההיררכית של חיים מאוד ברורה לי ואני לא רואה שום שקילות בין חיים לחיים: תמיד אעדיף את חייו של בן משפחתי על כל אחד אחר, את חייו של יהודי על פני כל אחד אחר, את חייו של ישראלי על פני כל אחד אחר, את חייו של אדם על פני כל חיה אחרת. ההתנייה הברורה היא פשוטה- ככל שהולכים ומתרחקים מהקבוצה המצומצמת שאני משתייכת אליה- ככה פחות אכפת לי מכם. די פשוט בבסיסו וקשה לי להבין כל אדם שייטען אחרת. זה מגוחך לטעון ש"חיים זה חיים". אני לא מכירה אדם שאם יאלץ לבחור בין חייה של סבתו הזקנה לחייו של צעיר מהרחוב, יבחר בצעיר. וזה לא סותר את ההבנה שחיים, כל חיים, הם דבר קדוש.

אז אם אני נאלצת לבחור, הבחירה ברורה. האם אנחנו באמת במצב בו אנו נאלצים לבחור? אם תשאלו אותי- לא. אנחנו רצים מהר מדי לטיעונים מפוצצים כמו "או אנחנו או הם". שלא תהיה טעות, אם זה אכן או אנחנו או הם- אני מסכימה להיות זו שתלחץ על הכפתור ותשחרר מיליון פצצות שיהפכו את עזה/הגדה למגרשים שטוחים. באמת. רק שלפני זה הייתי שמחה אם היינו ממצים כל דרך פעולה אלטרנטיבית, ולכן הדבר החשוב ביותר שעלינו לעשות ובאופן הבהול ביותר זה לפנות מיידית את השטחים. לא באופן חד צדדי כמו שעשינו בטיפשותנו בהתנתקות, אלא מתוך משא ומתן מהיר ותכלסי עם אבו מאזן.

לפני דיונים על קיום או אי קיום והכרה או אי הכרה במדינה פלסטינית (שבעיני קריטי שתתקיים ותוכר)- קודם כל עלינו לנקות את האיזור הזה מישראלים. אין לנו מה לחפש שם. הנוכחות שלהם שם רק מסכנת אותם ואותנו, בנוסף מסכנת שלא לצורך חיילים שתפקידם להיות שומרי ראש שלהם. בשביל מה זה טוב? ועבור כל החרדים לגורלינו אם וכאשר נתפנה מהשטחים אומר את מה שאני תמיד אומרת- כשהמקום יהיה ריק מאזרחים ישראלים נוכל, במידת הצורך, לקיים כל מיני "עופרות יצוקות" גם שם. נוכחות צבאית זה דבר אחד, נוכחות אזרחית- אחר. אל תתנו למרחק גיאוגרפי להשלות אתכם- נכון להיום כל ישראל, ממטולה ועד אילת, נמצאת בטווח טילים זה או אחר. זה לא ישתנה אם נצא מהשטחים הארורים האלו. מה שכן ישתנה, מהותית אפילו, זה הלגיטימציה שלנו לפעול בעוצמה.

אני בזה לקיצוניים. משני הקצוות. שמאל קיצוני כמו ימין קיצוני, ישראלים כמו פלסטינים. הם כל כך זהים בעיני שזה מגעיל. אותן הקריאות, אותן הסיסמאות, אותה ההתססה, אותה ההצדקה הפנאטית. באמת, מישהו מוכן אחת ולתמיד להסביר לי מה ההבדל בין פלסטיני חמוש למתנחל חמוש? אותו הזקן, אותה השליחות בשם יישות עליונה (זה בשם "יהוה" וזה בשם "אללה"), אותו המבט המטורף בעיניים, אותו עיוורון- פשוט מאיישים לעמדות נגדיות. קשה להאמין כמה שהטקסטים תואמים! רק טיפונת של שינויים קוסמטיים פה ושם וזה ממש העתק-הדבק. אולי כדאי לארגן להם איזה ערב חברה נעים- יש להם כל כך הרבה במשותף שהם בטח יהפכו לBFFs.

אם מתעלמים מהקצוות הקיצוניים הדי זניחים לימין ולשמאל, אפשר לומר שכל החברה הישראלית די זזה "שמאלה" במרוצת השנים (מישהו זוכר בכלל שגולדה מאיר, שעמדה בראש "העבודה", אמרה פעם "אין דבר כזה עם פלסטיני"?) וכיום גם הימין השפוי יודע שתקום מדינה פלסטינית ושכדאי שנהיה מעורבים בתהליך כדי לא לקבל איזו עובדה מוגמרת שישראל תאלץ להתמודד איתה. רובנו גם יודעים שמדינה פלסטינית זה טוב ליהודים, והשאלה היחידה היא מתי יקום מנהיג מספיק אמיץ בשביל לעשות עם זה משהו. בין אם כי אנחנו, כיהודים, למודי היסטוריה אלימה שהפכה אותנו למאוד כמאים וחרדים לחיינו, לעתידנו ולרכושנו, ובין אם באופן טבעי לחלוטין כל מדינה קטנה כישראל וידועת מלחמות כישראל הייתה מפתחת את החשדנות האבסלוטית המאפיינת אותנו (זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי)- אין ספק שכיום אנחנו עסוקים בעיקר בלשנוא. בעיקר בלתרץ למה אנחנו צודקים והם טועים.

כשהייתי קטנה היה שיר של מוקי שהשמיעו בכל מקום וכל הזמן- יש בו איזו שורה חופרת שחוזרת בערך מיליון פעמים "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק". בעיני זוהי תמצית הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצורתו המכוערת ומפגרת ביותר- משני הצדדים. זה מה שכולם אומרים. מילים ריקות נטולות כל תובנה ש"צדק" הוא מונח סובייקטיבי. לכל צד יש את הצדק שלו, את העוולות שהוא מרגיש שנעשו לו, וכולם אבל כולם מאוד עסוקים בלדבר על צדק. אולי... רק אולי... הגיע הזמן שנדבר קצת על שלום?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת