00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

ראיון עם אשה חכמה

 

פיילה, בלוגרית חכמה וכנה, עם חוש הומור מצויין, העלתה רשומה בשם "פיילה שואלת ופיילה משיבה, ראיון חושפני עם עצמי".
הקנאה הצהובה פקחה עין נחש, וסיננה לי ברשעות: למה את לא חשבת לראיין את עצמך? הרי לעולם לא תמצאי מראיין אמפתי וקשוב יותר ממך עצמך. לעולם לא ישאלו אותך את השאלות הנכונות, שאת מתה לענות עליהן.

החלטתי לראיין את עצמי. למרות שאני מאד מעריכה את המרואיינת, לא הסכמתי להראות לה את השאלות לפני הראיון. היא תצטרך להתמודד איתן בזמן אמת.
קודם כל תודה ענקית לפיילה, שהעלתה את הרעיון המזהיר.

ש. מה הזכרון הכי מוקדם שלך מחייך?
ת. אני יושבת בעגלת ילדים תחת עץ רחב עלווה, מתבוננת בעניין במשחקי הצל והאור שמופיעים על המדרכה, ומושיטה ידיים כדי לנסות לגעת בהם.
ש. את יודעת, אומרים כי הזכרון הראשון שמוטבע בך מראה את הכוון אליו תתפתחי כבוגרת.
ת. בסדר. אז אני אמנית מוחמצת.
ש. אז מה לדעתך גרם לך להתפתח לאדם שנהיית?
ת. אני יודעת שלא תאמיני לי, אבל פרט שולי כמו הגובה שלי עיצב את חיי.
ש. איך?
ת. הייתי תמיד גבוהה בראש מחברותיי. זה נתן לי סמכות של בוגרת. ברור שאני הייתי זו שקנתה את כרטיסי הקולנוע לכל הילדות, או נשלחה מטעם הכתה לדבר בשמה. מגיל צעיר למדתי להיות אחראית.
ש. האם את באמת מיזנטרופית?
ת. "מיזנטרופ" הוא " שונא אדם". אני לא שונאת אדם. אני רק לא סובלת אנשים.
ש. למה?
ת. כי למדתי להכיר בני אדם, המונים מהם, והם לא מוצאים חן בעיני. הם משעממים אותי. אני אוהבת להיות לבד. בילוי של כיף מבחינתי זה לבהות שעה בקיר מולי, ולחשוב מחשבות. למעשה, זה הזמן בו אני "כותבת" את הפוסטים שלי.
ש. אני יכולה להניח שאין לך חברים?
ת. למה שתניחי כך? יש לי שובל של חברים, חלקם הולכים אתי יובל שנים ויותר. נכון שאני לא מתקשרת לפני חגים, וגם לא אחריהם, אבל אהיה לצידם אם יזדקקו לי. החברים שלי מקבלים אותי כמו שאני.
ש. אם תהיי בצרה אמיתית, האם תוכלי להזעיק אחד מחברייך באמצע הלילה?
ת. כן, לפחות חמישה מהם, מכל חלקי הארץ ואחד גם מחו"ל.
ש. עשית זאת פעם?
ת. לא. וגם לא אעשה. אני לא מעמיסה את הצרות שלי על כתפי ידידיי. אני מאמינה שכל אדם צריך להתמודד עם הבעיות שלו. ואני מאד סומכת על עצמי.
ש. כלומר, זה לא באמת עמד במבחן המציאות?
ת. לא. את גורמת לי לחשוב מחשבות לא נעימות, קרציה שכמוך.
ש. באופן כללי, את נחשבת אנטיפתית?
ת. מה פתאום? אני נעימה לגמרי, אנשים נוטים לחבב אותי באופן מיידי וגם משתפים אותי בצרותיהם. האקס שלי, שתפקידו בעולם היה להנמיך את האגו שלי, טען שאני קשובה לאנשים ויכולה לעזור להם בגלל שאני חסרת רגש, ולא לוקחת כלום ללב.
ש. זה נכון?
ת. לא. אבל אני יכולה להישאר הגיונית בכל מצב, לא לאבד את העשתונות
ולהקשיב לשכל ולא רק ללב.
ש. את אגרסיבית?
ת. לחלוטין לא. הדבר הכי אגרסיבי שאני מסוגלת לעשות, וגם עושה, הוא להגביה את שפתי באופן אינסטינקטיבי כשאני מרגישה מאויימת או כועסת. זה מפחיד הרבה אנשים. זכורה לי במיוחד שיחה עם בוס מאד חכם, אשר הגביה אף הוא את שפתו ככל שאני הגבהתי, ועד מהרה ניהלנו שיחה מופלאה בה לא רק שלא הבנו זה את זה, אלא לא הבנו את עצמנו.
ש. כתבת פעם שאת "תמיד צודקת". איך זה מתיישב עם יחסים תקינים בין בני אדם?
ת. כן, אני תמיד צודקת. זכור לי שבצלאל כתב לי בתגובה כי הוא פוחד מאנשים שתמיד צודקים. זה נורא העליב אותי. סליחה! אבל אני צודקת שקטה! אני לא מתווכחת עם בני אדם כדי לשכנעם לחשוב כמוני. אני לא מחנכת אנשים. אני לא מתפרצת לשיחה מעצבנת כדי להגיד את דעתי השונה. בלבי אני יודעת שאני צודקת. זה מספק אותי ולא פוגע באנשים. אני זוכרת שמילדות הייתי עסוקה בשאלות על ה"טוב" ועל ה"רע”, וידעתי שאני לעולם לא אעשה מעשה זדון שייפגע באנשים. בעצם, המוטו שלי בחיים היה "רק לא לפגוע”.
ש. האם המוטו הזה השתנה?
ת. כן, המוטו השתנה. צריך להבין, כי המקור ל"רק לא לפגוע" נובע מהצורך להיות נאהבת על כולם. עם השנים הבנתי שאי אפשר לגרום לכל האנשים לאהוב אותי.
ש. האם זה שינה את חייך?
ת. אולי נהייתי יותר אסרטיבית, אבל ממילא זה קורה לכולנו מגיל מסויים.
ש. מה תפקיד ההומור בחייך?
ת. תפקיד מכריע. אני בעצם סטנדאפיסטית. אני לא יכולה להמנע מלראות את הקומי גם במצבים הכי קשים. ההומור מנחם אותי, הוא שובר מחיצות באופן מיידי. למעשה, אני נורא פוחדת מאנשים נטולי הומור כי אני מרגישה שאני לא יכולה לחדור אליהם. מאד מביך אותי "להסביר" למישהו את מה שאמרתי בצחוק.
ש. את אשה אופטימית?
ת. בוודאי! אני תמיד מחכה לתוצאה הכי גרועה, כך שההפתעות שלי יכולות להיות רק לטובה.
ש. האם איבדת דברים שהיו חשובים בחייך?
ת. כן. אני לא אדבר על המובן מאליו, כמו מות יקירים. איבדתי את היכולת להתפעם.
אני זוכרת כי בצעירותי הייתי נסערת אם פגשתי אדם חכם במיוחד (אשה או גבר) שהעשירו את חיי. כיום, אני לא מתפעלת משום דבר ומשום אדם. הייתי רוצה להרגיש שוב את הקסם שחש ילד בהציצו בקליידוסקופ. לדידי היום, אלה רק שברי זכוכית.
ש. ממרום שנותייך, מה הנסיונות או החוויות שמשאירות את החותם החזק ביותר על האדם?
ת. הרגע בו את מבינה מי את באמת, וחיה עם זה בשלום. הרגע בו את מוכנה לשכוח ולסלוח עלבונות ישנים, הרגע שאת יודעת שאין לך שום חרטות כי כל דבר שגוי שעשית בעבר נבע ממיטב ההבנה והרצון הטוב שלך ד'אז. החווייה המסעירה של גידול ילדיך לאנשים טובים. הרגע שבו את מבינה שחיית את החיים הללו לא מחוסר ברירה אלא מבחירה. הרגע בו את לוקחת אחריות על כל מה שקרה לך.
ש. האם יש לך עוד ציפיות מהחיים?
ת. אם אין לך ציפיות יותר, את מתה. הציפיות שלי כיום צנועות: לראות בבוקר שוב את הצופית הקטנה מרעידה את כנפיה מעל אדניות הפרחים שלי. להסתכל בים מול חלוני,להפליג בגעגועים עם ספינה מוארת בלילה, שמתרחקת לתוך האופק. לקרוא ספר טוב. לראות את ילדיי מתקדמים בחייהם. לזכות לחבק נכדים. ולכתוב.
ש. מיזי, מיזי, מה קורה לך, מה ההשתפכות הזאת?! זה לא מתאים לך! בסוף תתחילי לכתוב שירים של נערות מתבגרות! כבר היום יש עודף מהן בבלוגיה! יש לך פה תדמית לשמור!
ת. בסדר, אם מחר ארגיש מבוכה כשאקרא את הראיון, אצטרך ללמוד איך מסירים פוסט שפורסם.
ש. מודה לך שדיברת בכנות על האורות והצללים שבחייך.
ת. אז מה, לזיכרון הראשון שלי בכל זאת היתה משמעות?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

93 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת