00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

פרבולה מחייכת

יורים (דו"חות) ובוכים

04/04/2011

גולדסטון חזר בו מדבריו בדו"ח הידוע. מקסים. כמובן שאין לעניין משמעות משפטית כלשהי (למעט, אולי, עוד טיעון קלוש של "הנה, תראו, אפילו גולדסטון עצמו הודה שטעה") כשהדו"ח כבר הוגש, מסקנותיו פורסמו, ההאשמות כבר הוטחו והאצבעות כבר הופנו- ברור לכל שאף אחד לא יגיד "אה, וואלה, טעות שלנו. מצטערים. ישראל לא ביצעה פשעי מלחמה בזמן עופרת יצוקה". גולדסטון היקר, נכון להיום, הוא אדם מן השורה. הדו"ח בעינו עומד, כמו גם השלכותיו.

לבנון השניה נפלה במשמרת שלי. אני הייתי חיילת, אבל כל אהובי נשארו בעורף במהלכה (עד כמה שידוע לי). לא הייתי חרדה במיוחד כל פעם ששמעתי שנכנסים לאנשהו, או שיש כוונה כזאת. כלומר, רק את החשש התמידי הזה שכל אחד שפוי חווה כשחיילים נשלחים למבצעים מסוכנים. הייתי די "צופה מן הצד". בעיקר נדהמתי לראות מתוך המערכת כמה אנחנו בסדר. כמה ניסינו לוודא שלא יהיו אזרחים במקום מסומן, כמה שלחנו חיילים, תוך סיכון חייהם, לבצע משימות שניתן היה לבצע במהירות ובלי סיכון מיותר- על חשבון סיכון אזרחים חפים מפשע בצד השני. רוב הזמן נפעמתי בגאווה על מי ומה שאנחנו. על המוסר שלנו. המוסר שאלה מאיתנו שיש להם מושג, ולו הקלוש ביותר, על מה הם מדברים- יודעים בוודאות כי צה"ל חי ונושם אותו יום יום דקה דקה.

מזעזע אותי כל פעם מחדש להזכר שחלפו כבר שנתיים מאז עופרת יצוקה. מערכה אותה חוויתי באופן שונה לחלוטין. אני עצמי כבר הייתי אזרחית מאושרת, אבל אחי הקטן היה לוחם (כמוהו עוד כמה חברים). ישבתי צמודה עם האף למסך בלי יכולת למצמץ. ניסיתי לקלוט הכל- מי נכנס? לאן? מתי? מה קרה? האם יש נפגעים? הייתי דרוכה כל הזמן וכל עדכון גדול כקטן הקפיא אותי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "לעזאזל עם מוסר וכל השטויות האלה". פתאום זה לא היה משהו להתגאות בו- זה היה דבר שכעסתי עליו. איזה מן צבא מסכן את חייליו בשביל לחסוך אבידות לצד השני? איזה מן צבא ישלח את אחי לתוך עזה, בשביל שאיזה עזתי יוכל להרגיש בטוח יותר? האם זה באמת הדבר הנכון לעשות? האם העזתים באמת מרגישים בטוחים יותר? האם מישהו מעריך את הניסיון הישראלי להמנע מפגיעה בחפים מפשע? לא. אם יכניסו את אחי- יסכנו את חייו לשווא. זה לא יירשם לנו בשום מקום כאיזו נקודת זכות, זה לא ימנע מהעולם לגנות, זה לא יעשה כלום חוץ מאולי באמת לשמור טוב יותר על חייו של תושב עזה. חיים שעם כל הכבוד- ויש כבוד- בכלל לא מעניינים אותי כשבצד השני של המשוואה מוטלים חיי אחי.

ואז התחילו כל מפגני ה"אש הידידותית". בהתחלה לא סיפרו מי מה ומתי. אחי היה בנוהל דממה פלאפונית, ואני... אני הרגשתי כל קצה עצב בגוף שלי רועד. אני מאמינה שזו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שהבנתי לעומק את הצורך האנושי בקיום אלוהים- אם יש מישהו שם למעלה שמארגן את כל ההפקה הזו, יש לי כתובת לפנות אליה, לבקש, להתחנן, לשאת ולתת איתה, לכעוס, לאיים, יש מקום להפנות אליו את כל רכבת ההרים הרגשית המטורפת הזו שטסה במהירות מסוכנת- יש מי שמקשיב. וכל פעם מחדש אחי ענה לי ונרגעתי קצת, חבר אחר התקשר ונרגעתי עוד קצת, קיבלתי עדכונים מפה ומשם, זה וזה בסדר. הכל טוב. "טוב" זו מילה שהייתה כל כך לא קשורה לכלום באותה תקופה.

ואם זה לא מספיק כמובן שהדבר הגדול שהעסיק את כולם גם ריחף שם כל הזמן- ההרג. כל ההרג הזה. מלחמה זה דבר מרתק- האופי האנושי בצורתו המחליאה ביותר ובביטואו המחריד ביותר- מלווים בהמון נואנסים קטנים ואנושיים המנסים לשמור על אנושיות, על שפיות. נואנסים שמשעשע לשים אליהם לב- בולטת ביותר הייתה השפעת בחירת המילים- אם פגענו באנשי חמאס זה לא ש"הרגנו אנשים" (שזה מן הסתם דבר עצוב)... כלל וכלל לא- אנחנו "חיסלנו חוליית מחבלים/חמאסניקים", והתגובה היא תגובה של שמחה (יותר מזה, כל הזמן קיוויתי שיהיו יותר חיסולים, כי הצלחות נתנו תחושת משמעות חזקה לה נזקקתי אנושות כל הזמן). אם פגענו באזרחים גם זה לא היה "הרגנו אנשים", אלא "נפגעו בלתי מעורבים"... "נפגעו" באופן סביל... לא "פגענו", והתגובה היא תגובה של עצב (עצב תהומי. הרגשתי ממש כאילו רצחתי אותם בידיים חשופות). "בלתי מעורבים" איזו בדיחה. תופעת לוואי של השינוי התהומי בדרך הלחימה העולמית- פעם לא ראו את הקורבנות של מלחמות, אולי פה ושם תמונה או שתיים בחדשות. היום, כשכל אדם עם פלאפון הוא צלם ותמונות מפורשות וגרפיות מציפות אותנו מכל כיוון- אסור יותר לומר "חפים מפשע". זה לא נשמע טוב.

כל ההרוגים האלו, וחוסר השפיות המשווע שכל מלחמה אלימה מביאה איתה- הרסו אותי. צרחות מאשימות מכל כיוון שישראל "יורים ובוכים", תמונות של גופות, של ילדים, ואיש אחד (לפחות) יקר שלא נתן למחבלים להכנס אליו לביתו- ועדיין איבד את בנותיו. זה היה בלתי נסבל... לדעת שאנשים מתים, לדעת שילדים מתים ולדעת שלא חשוב כמה ננסה- זה מה שקורה במלחמות. וברקע סיפורים של אנשים מתוך המערכת- מאמצים שנעשים בשביל לצמצם פגיעה בחפים מפשע... דברים שמשקפים לך מה הייתה כמות ההרוגים אלמלא ישראל נקטה בכל מה שיכלה בכדי למנוע כל מה שאפשר. התמוטטות עצבים מתמשכת... עד שנגמר.

ואז בא דו"ח גולדסטון, עם קביעה חד משמעית: ישראל וחמאס ביצעו פשעי מלחמה בזמן "עופרת יצוקה". איך אמורים להגיב לדבר כזה? איך אפשר לקרוא מסמך של ועדת חקירה שמשווה ברצינות גמורה ארגון שיורה טילים באופן רנדומאלי לאיזורי התיישבות כלליים במטרה לפגוע בכל מה שיצליח לצבא שלך, שהעביר אותך שבעת מדורי גיהנום של לחץ תהומי ודאגה פסיכית לשלום יקיריך, הכל על קדושת חיי חפים מפשע- לא חשוב באיזה צד?! איך אמורים לקחת ברצינות דבר כלשהו שאומר הארגון המגוחך הזה שהקים ועדת בדיקה שעשתה, מסתבר, הכל חוץ מלבדוק. היא לא הטריחה עצמה עם פרטים קטנוניים כמו עובדות. לא, היא מגנה. האו"ם מגנה. עוד כמה חודשים השופט העומד בראש הועדה יגלה מה קרה ויתנצל. איזה יופי. יורים (דו"חות) ובוכים. כל הכבוד. עדיף מאוחר מאשר לעולם לא? או שמא תביעת הוצאת דיבה? נחיה ונראה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל just GL אלא אם צויין אחרת