00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

הצדק ניצח! (לא פוסט על פרשת קצב)

25/03/2011

לעיתים נדירות מזדמנת לעורך דין האפשרות ללכת עם תיק עקרוני עד הסוף כדי להשיג זיכוי. במקרה נפלה בידי ההזדמנות לעשות זאת. כשהסיכון לצדדים נמוך, ואין עניין של שכר טרחה לעורכי דין, המוטיבציה ללכת עד הסוף גבוהה.

עידן, קרוב משפחה של איריס, החנה את הרכב ברחבת חול וקוצים סמוך למשרד התמ"ת בירושלים, ברח` נתנאל לורך. כשחזר לרכב הוצמדה הודעה לשמשה, כי הרכב הועמד בגן ציבורי וכי ישלח אליו דוח. לאחר מספר שבועות נשלח אליו דוח - על העמדת רכב בגן ציבורי בניגוד לחוק עזר עירוני לירושלים (שמירת הנקיון). הדוח ע"ס 430 ש"ח. עידן העביר אלי את הדוח. ביקשתי שיצלם את המקום וישלח לי.

 

זו רחבת החול המדוברת. אמרתי לו - אני מתייצב בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים על מנת להישפט על העבירה. בשבילי זה היה מקרה אימון - הפעם הראשונה שאני מנהל תיק לבד מול המדינה. מקסימום תשלם 430 ש"ח, אמרתי לעידן.

הגעתי לדיון, ושמתי לב שבאולם יושבים עוד אנשים שבאו להישפט על אותה עבירה - הם החזיקו צילומים של רחבת החול. הדיון התקיים בפני השופטת זוכוביצקי בבית המשפט לעניינים מקומיים. "יש לכם בעיה עם המקום זה, היא העירה לתביעה". התובע הציע להפוך את האישום לחניה על המדרכה - 250 ש"ח. "לא בשביל 250 ש"ח הגעתי לכאן". מסתבר שהעירייה נוקטת בשיטת מצליח - מי שמגיע להישפט על העבירה, עושים איתו הסדר טיעון. הודיתי בהעמדת הרכב במקום, וכפרתי בעבירה - המקום אינו גן ציבורי, טענתי. הדיון נקבע להוכחות. כשיצאתי מהאולם אמרתי לאנשים שישבו על הספסלים - "עכשיו תטענו את אותן טענות".

ביום ההוכחות התייצבנו עידן ואני בבית המשפט. "אני מציעה לכם לחזור מן האישום" אמרה השופטת לתובעת. "לא, אנחנו רוצים כאן ללכת עד הסוף", אמרה התובעת. "טוב, תביאו את הפקח". הפקח הגיע והגיש תמונות של כלי רכב שחונים במקום. "כל כלי הרכב האלה קיבלו דוחות?" נדהמה השופטת. "יש שם אפילו תמונה של משאית שחונה, עד כדי כך המקום גדול?" היא הקשתה. "רק צדיק אחד הגיע להישפט, מי יודע כמה נפלו בפח", היא העירה. בסופו של דבר עידן זוכה מהאשמה. בפסק דין ארוך ומפורט פירטה השופטת את נימוקיה, בכך שהעירייה לא מסמנת את המקום כראוי, ובמקום לטפח את הגן היא מכשילה אזרחים תמימים. השופטת הזכירה פסק דין קודם, בעניינו של ד"ר דן לינק, מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שחנה במקום וטען את אותן טענות, ובמקרה שלו העיריה חזרה מן האישום.  העירייה מצדה הציגה פסק דין מ-2008, שבו אזרח שחנה באותו מקום הודה באשמה והקנס שלו הופחת ל-250 ש"ח בהסדר טיעון. הראתי לתובעת שבסיום פסק הדין כתבה השופטת:

"יחד עם זאת, לנוכח הודעות הקנס הרבות שניתנות למכוניות שחונות במקום, נראה כי מדובר בעבירה אשר נעברת על-ידי אזרחים רבים, ויכול שבתום לב. מבנה מקום וריבוי המכוניות שחונות שם, כך נראה, מלמדים כי המקום אינו נראה כ`גן` במובן המקובל של מלה זו, ואף בנוי באופן ש`מזמין` להחנות בו כלי רכב.

 בנסיבות אלו דומה כי מוטב אם במקום יוצב שלט אשר יודיע במפורש כי החניה במקום אסורה ובכך תימנע תקלה מציבור הנהגים אשר בתום לב מחנים במקום את מכוניותיהם".

"אבל במקום הזה צומחים צמחים", טענה התובעת. "איזה צמחים? לא קוצים ולא דרדרים", ענתה לה השופטת.

בסופו של יום, כתבה השופטת זוכוביצקי:

"מתוך ניסיוני, לאזרחים רבים נרשמו דו"חות באותו מקום, לטעמי תוך הטעיית אזרחים המקפידים בדרך כלל על שמירת החוק. לא היססתי להעיר בעבר כי על עיריית ירושלים לנקוט באמצעים כלשהם על מנת שנהג לא יבוא לידי חטא, ויהיה ברור ממראה עיניים כי המקום אסור לחניה. באמצעים פשוטים כגון השמת מחסום כלשהו בין המדרכה לבין החלקה, או אפילו שלט הוריה פשוט האוסר חניה במקום, אפשר היה שלא להחטיא רבים. העיריה לא נקטה בדרך זו, מנימוקיה היא".

 

יצאנו שמחים מבית המשפט וחגגנו את נצחוננו.

אחרי כחודשיים עידן התקשר אלי. "אתה לא יודע מה עשו לי, קיבלתי הודעת ערעור בדואר, עשו אותי עבריין חניה שמסכן את הציבור". מסתבר שהעירייה, במקום להפנים את פסק הדין ולשלט את המקום כנדרש העדיפה להמשיך ולחלק שם דוחות לכלי הרכב שחנו במקום ולהגיש ערעור על הפסיקה לבית המשפט המחוזי בירושלים.

יאללה, ניסע לירושלים, אמרתי לו. ביום קר בדצמבר נסענו לבית המשפט המחוזי ברח` סלאח א-דין בירושלים. בדיון בערעור השופט יורם נועם נזף בתובעת של העירייה - "אני חושב על השטחים הפתוחים, אתם רק עסוקים בלרשום דוחות". הוא אמר לתובעת שהוא מוכן לזכות את הנאשם מחמת הספק, אבל לקבוע שמדובר בגן ציבורי בתנאי שהעירייה תתחייב לשלט את המקום תוך 6 חודשים. התובעת סירבה. "החלטה תישלח בדואר לצדדים" הוא פסק.

לאחר כחודש וחצי הגיע אלינו פסק הדין. הערעור של העיריה התקבל. השופט יורם נועם קבע שלפי פרשנות תכליתית יש להרחיב את תחום הגן מעבר לד` אמותיו. מצד שני, בשל העובדה שהעירייה חזרה בה מאישומים דומים יש להפחית את הקנס ל-150 ש"ח, הוא פסק.

הפסדנו, הודעתי לעידן. נו טוב, תשלם 150 שח.

אחר כך חשבתי - מה יש לנו להפסיד. נגיש בקשת רשות ערעור לעליון. מקסימום ידחו את הבקשה. צריך להסביר שערעור בגלגול ראשון הוא בזכות, משמע שבית המשפט חייב לקיים דיון בערעור. ערעור בגלגול שני (ערעור על ערעור) הוא ברשות - משמע, שצריך קודם לעבור משוכה של בקשת רשות ערעור, בית המשפט דן בכלל אם הסוגיה מצדיקה התערבות בגלגול שני. כדי לקבל רשות ערעור צריך להוכיח לבית המשפט שלסוגיה יש משמעות רחבה מעבר לעניין הנדון, שיכולה להשפיע על ציבור שלם.

כתבתי בקשת רשות ערעור. חזרתי על הטענות שהועלו בשתי הערכאות הראשונות. טענתי שפרשנות במשפט פלילי צריכה להקל עם הנאשם ולא להחמיר איתו, טענתי שהעיריה מכשילה אזרחים, שבמקום לשלט את הגן מעדיפים לרשום דוחות. שלחתי את הבקשה לבית המשפט העליון.

לאחר שבועיים קיבלנו הזמנה לדיון, בעליון. שיערתי שזה מבשר טובות. הרי לדחות אותנו יכלו לעשות גם בלי לקיים דיון. אם מתקיים דיון, יש סימנים חיוביים.

ב-15.3.11 נסענו לבית המשפט העליון. האמת שמאוד התרגשתי להופיע בעליון. המבנה מפואר, עד אז הייתי בעליון רק בסיורים מודרכים, ופתאום אני טוען טענות בדיון. הדיון נקבע לשעת אחר הצהריים, והיה נראה כי המקום די שומם וסגור. חיכינו לדיון. אחד השומרים ניגש אלינו - לאיזה דיון אתם? "לערעור על דוח חניה". "אתם עובדים עלי". הוא אמר.

נכנסנו לאולם. השופט פנה לפרקליטה מפרקליטות המדינה. "סברתי כי יש כאן מקום לאור העובדה שהיו פסיקות של בית המשפט לענינים מקומיים בנושא זה, לקיים דיון בנוכחות הצדדים כי נראה שהסוגיה הזו לא נוגעת רק למבקש". המדינה התנגדה, כצפוי.

טענתי בפני השופט שבית המשפט המחוזי עשה פרשנות תכליתית מרחיבה מאוד, שפוגעת בנאשם ומנוגדת למשפט הפלילי. טענתי להכשלה, לעובדה שהעירייה מעדיפה לרשום דוחות במקום לשלט את המקום, טענתי שבשיטה המשפטית שלנו, כל מה שלא נאסר על האזרח מותר לו, ולכן כשאין שלט שאוסר על חניה, ושההמקום נראה כמו מגרש חולי, לא ניתן להטיל סנקציה פלילית על האזרח.  המדינה העלתה טענה שעידן עלה על המדרכה כדי להגיע לחניה. "זו לא עבירה לחצות מדרכה," טענתי, "כל מי שיש לו חניה מתחת לבית חוצה מדרכה כדי להגיע אליה מהרחוב". "גם בבית שלי זה ככה", העיר השופט. נציגת המדינה ציינה שהמקום סומן בשלטים האוסרים על חניה בחודש פברואר האחרון. אנחנו גם הבאנו תמונות של השלטים שהוצבו שם, לאחר הפסיקה של בית המשפט לעניינים מקומיים וטענו, שהעובדה שהוצב שלט במקום מהווה הודאה של העירייה בכך שיש במקום בעיה.

היום (23.3.11) קיבלנו את ההחלטה למשרד:

"נראה לי כי מקום שבתי משפט פעם ופעמיים התריעו על הצורך בשילוט כדי להסיר מכשול מפני עיור – ועיור, כפי שהבאתי מפי רש"י מעלה, אינו רק העיור הפיסי, אלא כלשונו "הסומא בדבר", קרי, ש"עיניו קשורות" בנושא הנדון – היה מקום כי לא יימשך הדבר למעלה משנתיים, תוך שדו"חות ממשיכים להירשם", פסק השופט רובינשטיין.

השופט התייחס לפרשנות התכליתית שעשה בית המשפט המחוזי:

"נראה שצדק בית המשפט המחוזי, כי על פי פרשנות תכליתית, "גן" כולל גם את השטחים בין הצמחים, שולי המתחם ושביליו; אך במה דברים אמורים, מקום שהשטחים הללו נראים לעין הסבירה כחלק אינטגרלי מסומן או נהיר על פניו של הגן, מה שאין כן קרחת צדדית כבענייננו המצויה ב"תחום האפור"".

סוף דבר, בית המשפט העליון זיכה את עידן מעבירת העמדת רכב בגן ציבורי.

בפסק הדין התייחס השופט רובינשטיין גם לעובדה כי רבים מהאנשים שקיבלו במקום דוחות לא בוחרים להישפט בגלל שאין להם משאבי זמן וכסף:

"ההצדקה למתן רשות ערעור ולשמיעת הערעור לגופו, מעבר לכך שרבים קיבלו דו"חות חניה שם ואין להם משאבי זמן וכסף להתדיין על כך".

לפסק הדין המלא:

http://nevo.co.il/psika_word/elyon/11014300-t02.doc

זהו. רק נשאלת השאלה למה היתה צריכה העירייה להגיע עד לבית המשפט העליון כדי שיחייבו אותה להציב שלט. מעכשיו עיריות בישראל יצטרכו לשלט מקומות המוגדרים על ידן כגנים ציבוריים לפני שיוכלו לחלק דוחות לאזרחים. או כדברי השופט רובינשטיין:

"פשיטא שאין פסק דין זה בא – כאמור – ליתן "הכשר חניה" במקום כלשהו, אלא לומר לרשות: תנו דעתכם לבהירות מקום שעסקינן בנורמה פלילית, ואזי תוכלו לאכפה במבט מישיר וכראוי".

 

 

הכותב הינו עורך דין. אין לראות בנאמר יעוץ משפטי כהגדתו בחוק  ו/או להסתמך עליו ככזה בשום מקרה. בכל מקרה יש לפנות ליעוץ פרטני של עו"ד.  

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

45 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת