00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הרושם של רותם

פתוחה לרגל שיפוצים - על אמנות ותקווה

 

פה ושם, העיר הזאת עוד נותנת תקווה, שיכול להיות כאן אחרת. בבוקר שבת אחד, כשרוב העם עושה את דרכו למרכזי הקניות או סתם יושב בבית הקפה ושותה משהו, היה מרגש לראות אנשים שאכפת להם. שרוצים אחרת. יש משהו נעים ומעורר תקווה בלראות אירוע מתארגן לפתיחה.

כך היה בבוקר שבת שמשי, במה שפעם היה מתחם הרציפים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אל דאגה, במקומות מסויימים ריח השתן קיים כאילו לא חלפו ימי הזוהר של התחנה מעולם. אבל היום? היום מתארגנים לסימנים ראשונים של מהפכה. בפירוש כך. מזמן לא ראיתי צעירים חדורי מוטיבציה כזאת עמוקה לשינוי. כבר משם האירוע היה ניתן להרגיש רוחות אחרות שמנשבות במקום. "פתוחה לרגל שיפוצים", והרי אנחנו הורגלנו שכל דבר ישראלי בעת שיפוצו נסגר.

האירוע ששילב תערוכה עם הפנינג חברתי ארוך ומתמשך, ניקז למקום אחד את כל המסרים החברתיים הרלוונטיים לכולנו במדינה: החל מכרישי הנדלן הנוגסים בעיר, יוקר המחייה בישראל, החינוך שנמצא בתחתית סדר העדיפויות ועד לחיים לצד עובדים זרים. מתחם הרציפים המחודש, הפך למתחם של תחנות והפעם תחנות שיקחו את המגיעים אליהם למקום אחר לגמרי. התחנה הראשונה שלי בסבב היא הגינה העירונית. "מי אמר שגינה זה רק שתילים באדמה", אומר לי בצנעה האחראי על התחנה, אייל אנגלמאייר. ובאמת, בתוך מיכלי פלסטיק צהובים נשתלים פרחים וצמחי תבלין שנתרמו כולם. הרעיון כאן: מפריחים את השממה. לו יהי. כאן אפשר היה לראות איך ילדים קטנים, בהתלהבות השמורה רק להם, ממלאים את המיכלים בחול וקומפוסט בתקווה שבאמת יום אחד יצמח כאן משהו. האם באמת יכול לצמוח כאן משהו?

התחנה הבאה שלי, כן הפורטרטים. סטודנטים לאמנות ואזרחים שסתם בא להם לצייר, ואזרחים שבא להם להצטייר יושבים ומשתפים פעולה. האם הם מכירים אלו את אלו? לא ממש...הם רק נהנים יחד. סטודנטיות צעירות, ילדים, מבוגרים, זרים ומקומיים, יוצרים יחד. סימני שפיות ראשונים. בינתיים, על שולחן עץ ארוך ארוך, מתחילים לארגן אנשים טובים את ארוחת הפועלים. ארוחת פועלים. לשם שינוי, זו לא איזו המצאה של שף מפומפן שרוצה להתחכם או לדבר אל המכנה הרחב הנמוך, אלא באמת. התחושה היא שכולם כאן פועלים. מן רצון לחזור לבסיס הפשוט ביותר. לאולדסקול של החברה. אני בעד האירוע הזה. יש בו משהו שמרגש אותי.

ובינתיים מסביב זמרי שוליים פוצחים בקול, מבוגרים מסובבים חישוקים סביב המותניים משעשעים ילדים קטנים, צעירים מחלקים קלמנטינות לעוברים והשבים. הפנינג קוראים לזה. התרחשות.

אני ממשיך להסתובב בתחנה, לראות ולהתרשם מתחנות מתארגנות, מחכות לקהל שיבוא. אלוהים, רק שיבוא. שלא יהיה זה אירוע חד פעמי. לאן שלא נביט העין נתפסת באיזו כתובת שכתב אחד שאכפת לו: "45 מ"ר = 4800 ש"ח" ורומז על יוקר החיים כאן.  חבר נוסף בגילדת התלונות ריסס אף הוא כתובות במתחם ומילא אותו באין ספור דוגמאות שכבר לא מדברות רק על זרים, אלא על כך שהעיר הזאת הופכת זרה גם ליושביה והמדינה שוכחת את אזרחיה: "נמאס שזורקים זין על חינוך הילדים". נמאס לגמרי.

תחנה אחרת ומרגשת, היתה תחנת תיקון אופניים. ברור מאוד מיהו קהל היעד והוא אכן התייצב כאן. "הזרים". שהגיעו עם אופניים תקורות, שרשרת נפולה, חלודה. "תיקון חינם?" הם שואלים. "בוודאי", עונה להם אחד הבחורים בחיוך. זו קהילה, זו דאגה.

"במרפאה ללא גבולות", מתחם קטן שנבנה על ידי תושבי פלורנטין מחומרים (קרשים וארגזים) שמצאו מסביב ובו חומר הסברה, בכל מיני שפות ואמצעי מניעה. חבל מאוד שפינה חשובה כזו נמצאה הרחק בפאתי המתחם, בנקודה כזו שאפשר בקלות לפסוח עליה. יש דברים שאסור להם להדחק אל השוליים. לא עוד.

השיטוט ממשיך, אנשים באים והולכים. מתחמים נוספים נפתחים. התערוכה בבית אגד הישן מושכת עוד עוד אנשים שבאים לראות כיצד אמנות מקומית נוצרת כאן. אותי מעניין ההייד פארק שבדיוק מתחיל. ג'וני מאריתריאה עולה ומקריא שיר שכתב בעצמו על הגעגוע הביתה, אל הוריו ואל חברתו שנמצאים הרחק מכאן. לידי יושב ילד קטן ואביו מחבק אותו חזק. מעניין מה חושב כל אחד מהם, כשג'וני מאריתריאה אומר: "אבא אני מתגעגע אליך".

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rotemmmon אלא אם צויין אחרת