00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

רונית לומדת לנהוג

 

רונית חברתי ואני שותות קפה בביתה. רונית נרגשת. היא מספרת: היום בשעה ארבע נסעתי ל"הדר". לא, בעצם לא יכול להיות שהשעה היתה ארבע, כי לפני שיצאתי מהבית הסתכלתי בשעון הגדול במטבח והשעה היתה ארבע וארבע דקות. שעון היד שלי מפגר קצת, שש או שבע דקות. אני צריכה לבדוק. אני עומדת בתחנה, מחכה לאוטובוס, השעה לפי שעון המטבח צריכה להיות כבר ארבע ועשרים, השעון שלי מראה ארבע ושתים עשרה דקות...”

 

בשלב זה אני מתחילה לסקור בראשי את כל מעשי הפשע בעיר. ברור לגמרי שרונית מפתחת פה אליבי לאיזה פשע נורא. ייתכן שזה רצח.

 

היא ממשיכה בסיפורה: "האוטובוס הגיע סוף סוף, בשעון שלי רבע לחמש, אבל אני יודעת כי השעון במטבח מראה שבע דקות לחמש. כשאני יורדת בהדר, השעה היא חמש , והחל מרגע זה שכחתי להסתכל בשעון. אבל לפי הערכתי ההליכה ברגל מהתחנה למשביר אורכת שתי דקות.  כך שכשאני נכנסת בשערי המשביר השעה לפי שעוני היא חמש ושתי דקות, נוריד מזה שבע דקות לפי השעון במטבח”.

עוד לפני שאני יודעת מה היתה השעה המדוייקת לפי גריניץ', אני  לא מתאפקת יותר ושואלת:  "רונית, מי מת היום במשביר?”

 היא בוהה בי: "מה, מישהו מת במשביר?”

"לא יודעת. מה את עשית שם?”

" קניתי טריינינגים לילדים”.

אתם מבינים שרונית היא אובססיבית קמעא  ביחסה לשעון. אחרי שלומדים פרט שולי זה, יש להפסיק את שטף חישובי הזמן שלה ולצעוק "תכלס תכלס!”

רונית מתעדת  ביומן קטנטן את קורותיה. היא תמיד יכולה למסור אליבי מוסמך על כל רגע בחייה.

בתקופה זו רונית מתגרשת.  היומן הקטן מתמלא בפרטים חשובים:

"בשעה עשר נפגשתי עם הבן זונה במשרד. בשעה עשר ורבע העו"ד שלי זרק אותי מהמשרד אחרי שתקעתי בוקס למנוול. (השעון במטבח הראה עשר ו 22 דקות)." חיים, הבעל המדובר, התאהב במזכירתו, ריקי, שהיא קטנה שחורה ושתקנית בעוד רונית בלונדית ירוקת עין, חטובה וקולנית.

רונית, מורה לאנגלית במקצועה, עוזבת את מקום עבודתה בעצת עורך דינה, על מנת שבעלה יישלם מזונות גם עבורה, שלא לדבר על שלושת הפעוטות.

 

רונית פוגשת את ריקי בכל מיני מקומות בעיר, ואז היא צועקת לעברה מילים שלא יאה שמורה לאנגלית תגיד, כי רוב המילים הן בערבית מדוברת. לפעמים היא גם מנערת קצת את ריקי הקטנה, שעיניה זולגות דמעות גדולות, אך היא שותקת. רונית מסבירה לי שיש כללים במפגש כזה – לנבגדת מותר לקלל ולהרביץ, המבגידה צריכה לשתוק ולא להגיב. המבגידה  כנראה מקבלת עליה את הדין, אבל הבעל המשותף מאיים על רונית שאם היא תנער שוב את הקטנה הוא יפנה למשטרה. כאן מיד שולפת רונית את הקלף המנצח "אבל אני פגועת מוח"! וזאת לדעת: בעוד רונית חיילת היא נפגעת בתאונת דרכים ומאבדת הכרתה לשלושה חודשים. למעשה, בחודש השלישי לאישפוזה הכרתה חוזרת לחלוטין, אבל היא מנצלת את התקופה הזאת לומר לכל חבריה מה היא חושבת עליהם באמת במילים בוטות ללא מילות קישור, ובביקורם הבא היא "לא זוכרת כלום" ואף מתחזה כנרדמת באמצע המשפט.אחרי טיפולים בדיבור ובפיזיותרפיה היא מתאוששת לגמרי, אף מסיימת אוניברסיטה, אבל היא שולפת את הפגם המוחי בעיתות חירום.

בינינו, זה לא לגמרי מופרך.

 

רונית היא בשנות השלושים המוקדמות שלה, ואין לה רישיון נהיגה. עד גיל 25 היא למדה נהיגה בבתי ספר רבים ושונים. מאחר שבעלה עבד במקצוע שחייב אותם לגור בערים שונות, היא למדה נהיגה בהרבה יישובים בצפון ונכשלה בשלושים וחמישה טסטים.  כל אחד מהכשלונות מתועד ביומניה הקטנים, כולל שעה מדוייקת, ואילו בגדים חושפניים לבשה התלמידה על מנת לסכסך את דעתו של הבוחן עד שלא ידע בין ימינו ושמאלו.

 

המורה של הטסט השלושים והחמישה,  עפולאי בשם חגי (בחיריק) אומר לה: "פעם ראשונה מאז שאני מלמד, אני אומר לתלמידה – עזבי, את לא מוכשרת לנהוג. את לא תוכלי לנהוג אף פעם.”

אי לכך עושה רונית את המעשה האולטימטיבי: היא יורדת לאילת. באותה תקופה אילת היא המערב הפרוע. מי שרוצה לעבור טסט באילת לא חייב להיות תושב המקום, והשמועה אומרת כי הטסטים מתרחשים במגרש חניה ריק, בו עליך להתניע, לנסוע בקו ישר פחות או יותר ואז לכבות מנוע.

זו דרישה פעוטה אפילו בשביל רונית. מיד לאחר שהיא נוחתת היא נרשמת לטסט למחרת, נכנסת לבית ספר לנהיגה הראשון שהיא רואה, שוכרת מכונית עם מורה, שמסיע אותה למחרת למגרש הריק. אכן, זו אמת! המגרש גדול, ישר וסלול היטב. רק שתי מכוניות חונות בו. זה יהיה היום הגדול. רונית תופסת את מושב הנהג, הבוחן מתיישב בנינוחות לידה ואומר  "צאי לדרך”.

 

רונית היא האשה הראשונה בארץ, שלא עוברת את הטסט באילת. האוטו קופץ כמו תיש מיוחם, כבה, נדלק, מוצף בדלק, מת, וגם מצליח לדפוק את שתי המכוניות שבחניה.

 

כשרונית נישאת לחיים, הוא הופך לנהג המשפחתי ורונית נכנעת לעובדה שהיא לעולם לא תנהג.

אלא שעכשיו חיים עזב. רונית, עם שלושה פעוטות על גבה, מתחילה שוב להשתעשע ברעיון של רישיון נהיגה. בעיקר כשהיא רואה את ריקי הקטנה נוהגת במכונית המשפחתית שלה ושל חיים.

היא פונה לביה"ס של "שלמה המלך”, שמפרסם את עצמו  במקומונים כ"פילוסוף של הנהיגה”: הוא מלמד להבין את הרכב, להתלכד אתו ליחידה אחת של כח. “100% הצלחה מובטחת!” כך שלמה.

כידוע, רונית כבר ניסתה הכל, אבל לא פילוסופיה. היא אשה חכמה, מלאת הומור עצמי והיא כנה. היא לא מסתירה משלמה דבר, כולל 35 טסטים וחגי (בחיריק) מעפולה, שאמר לה שיש אנשים שלא נועדו לנהוג. שלמה אומר שהמורה מעפולה לא מקצועי. "אפשר ללמד כל אחד, רק צריך ללכת בקצב של התלמיד”. הם מסכמים עסקה קבלנית, כששלמה גובה מרונית 50% יותר מתלמידיו האחרים, בהסכמתה.

אכן הרבה פילוסופיה זורמת בין שלמה המלך לרונית. במשך שנה וחצי, מאתיים שיעורים מאחוריהם, ולפניהם העתיד השחור. קיץ חולף, גם חורף בא והולך, רונית מכירה את כל תלמידיו של שלמה, וכולם נעלמים ואחרים באים תחתם והיא עוד נוהגת. בשלב זה שלמה מהרהר הרבה בחגי (בחיריק) מעפולה, ומגיע למסקנה שהוא לא היה בלתי מקצועי כפי ששלמה סבר בעבר. הוא מתפלסף עם רונית על האפשרות שניתן לחיות חיים טובים בלי רישיון נהיגה. וגפ מציע לה את כל כספה חזרה.

רונית אומרת: "לא. אתה הבטחת ואתה תקיים”.

בוקר אחד נכנסת רונית לרכבו של שלמה והוא אומר לה "אנחנו נוסעים לטסט”. רגליה של רונית מתחילות מיד לפרכס, ורוב הנסיעה המורה מחזיק בהגה, וגם מחליף הילוכים. רונית יושבת לבדה במכונית ומחכה לבוחן. גם שלמה עומד סמוך למכונית ולוחש משהו לבוחן. הלה נכנס למכונית, מרים את השטיחון שמתחת לרגליו מוציא משם מעטפה ושם בכיסו. ולדרך הם יוצאים.

רונית יודעת שהיא נכשלה, מפני שהבוחן מחזיק בהגה רוב הזמן, וגם לוחץ לה ברקס

פעמיים שלוש, ומדי פעם זועק זעקות חנוקות ומחזיק את ליבו, וגם נושם בכבדות.

 

להפתעתה העצומה, שלמה מודיע לה למחרת כי יש לה רישיון.

 

אבא של רונית קונה לה מכונית קטנה מיד שניה, ורונית יוצאת לדרכים ללא השגחה.

רונית מדווחת לי כל יום במה היא פגעה ובאיזו שעה. למזלה הרע, כדי להגיע הביתה היא צריכה לעלות בשדרות הציונות, שהוא כביש תלול דו כווני ולרוב אורכו חד נתיבי. רונית מחבקת עמודי תמרור שנמצאים על המדרכה. כדי לצאת מהחיבוק היא מכניסה לרברס ודופקת גם את התמרור שלפניו. היא מורידה מראות צד לנהגים. היא מצליחה להכיר חצי מתושבי העיר בהחלפת פרטים. היא אומרת לי "את יודעת מה הקול הנורא ביותר שאדם יכול לשמוע? היתקלות פח בפח”. היא מפתחת מיומנות לדעת כמה נזק עשתה לרכב הנדפק לפי הצליל של ההתנגשות.

 

בכורח הנסיבות, רוב שוטרי העיר מכירים את רונית, ולמעשה מזהירים את הנוהגים בסמוך לה ברמקולים: "לעצור בצד עד שהרנו הצהובה עוברת"!

 

יום אחד אני עולה בשדרות הציונות ברגל. מכונית עוצרת לידי בחריקת בלמים .חברתי רונית מנפנפת לי ופותחת בסיפור (בינתיים היא רק בחלק של קביעת השעה). כזכור, היא חונה עכשיו בכביש תלול חד נתיבי. למרבית המזל התחבורה דלילה אבל אני מבחינה במכונית שמתקרבת אלינו מאחור. אני אומרת "רונית סעי, באה מכונית!” היא מבינה שיש לפעול מיד. מאחר שהמכונית שלה אינה אוטומטית, והיא יודעת שבזינוק בעליה היא צריכה לתת הרבה גז, היא תוקעת רגל אמיצה על הגז, משלבת להילוך אחורי, ונוסעת אחורה  במהירות עצומה לעבר המכונית שעולה בנתיב. אני שומעת "בום" עצום. אני רצה כלפי מטה כדי להוציא את שרידיה של חברתי ממכוניתה. אני רואה כי הנהג במכונית השניה המום לגמרי ויושב פעור פה. רונית יורדת מיד מן המכונית שלה, רצה לנהג ואומרת לו: "יופי, אני רואה שלא נפגעת. אל תדאג, אני לא אתלונן עליך. אבל ברור לך שאתה אשם,כן?  כי תמיד המכונית שפוגעת במכונית שלפניה מאחור, היא האשמה!"

רונית חוזרת למכוניתה, מתניעה ונוסעת כשהיא גוררת אחריה את הפגוש האחורי שלה על הכביש, ונעלמת מן העין חיש קל.

 

אני והנהג מתבוננים המומים זה בזה. הנהג פורש ידיו לצדדים ואומר לי:  “את מבינה מה קרה עכשיו"?

אני מרימה כתפיי ברמיזה שאני לא יודעת כלום.

הנהג שואל: “את יודעת מי האשה הזו?”

"לא" אני עונה "מעולם לא ראיתי אותה, אדוני ראש העיר".

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

90 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת