00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

who more

סיפור בהקשרים - פרק ב`

נעה בעיניה משותקת בגופה, שתי אצבעות על העכבר הדומם מוכנה ל"שלוף" ראשונה, מי שדלה תמונות מהר יותר, מן הראוי שיחליט קודם. מרפרפת את אלבום התמונות שפוטנציאלית יכול להצטרף אל ארונית התמונות שנמצאת אצלה בבית.  בעודה תרה את האלבום, נעה בין תמונות מהשירות הצבאי, מטיולים של טבע עירוני, שדרה כתחליף לפארק שמחליף יער בצפון. נראה שפלונית לא עברה זעזוע ויזואלי עד כה וכנראה שתמשיך בסקירה. "זמן אופי" הבריקה, ועברה אל חלון ההסברים. בעודה בוחנת את חלון ההסברים צליל כפעמון העיר את פלונית מניתוח לב פתוח וירטואלי והפנה את מבטה אל תחתית הריבוע הדיגיטאלי שם חיכתה לה הודעה חדשה.

דני33: נעים מאוד

ברידג'יט34: נעים בסדר.

דני33: את בטח חדשה באתר.

ברידגיט34: מה שכנע אותך שאני כזאת?

דני33: שהרי זה פשוט, על פי הסטטיסטיקה בכל יום בשמונה בערב מספר העלמות על קו הרשת עומד על 2678 לא כולל שותפות לשיחה של החברה הראשונה שגילתה את המודעות והפנימה את הגזרה שלא כמו החברות שלהן שלא מוזכרות בסטטיסטיקה כי נוח להן לתצפת את אהבתם דרך זהות אחרת, שביחד, על פי הערכה גסה של המכון הטכנולוגי להומניות מתקדמת היחס עומד על אחת לשלוש. מה שאומר שבמהלך השעה שמונה בערב יש בממוצע, 10,712 עלמות טעונות זיווג. היום, המספר עמד על 2679, ברגע זה עטפה אותי העובדה שיש מנויה חדשה ובאמת כפי שחשבתי את האחרונה שהצטרפה.

ברידגיט34: אז...או שאין לך עבודה או שאתה איש הגשם.

דני33: חחחח... כמובן שיש לי פרנסה.


ברידגיט34: ואיש גשם

.................

....................

.................

ברידג'יט34: ??!!~!#

..............

................

דני33: אני מצטער התנתקתי לרגע, מה הייתה השאלה האחרונה נמחק לי הזיכרון של השיחה?

ברידג'יט34: לא חשוב, ענית לי, תודה.

דני33: מהיכן העלמה?

ברידג'יט34: מהמקום בו הירוק והאפור רוקדים ואלס והירוק לא בקצב.

דני33: את מהעיר?

ברידג'יט34: כן.

עלם33: איפה?

ברידג'יט34: מאיפה אתה?

דני33: מהמקום בו האפור והירוק מקיימים יחסים והאפור תמיד למעלה.

ברידג'יט34: אתה מהמרכז?

דני33: יפה, לא שיערתי שזה יבריק לך כל כך מהר, הרשמת אותי.

ברידג'יט34: תודה 2=X( +  )

דני33: אז מאיזו עיר את מגיעה?

ברידג'יט34: אַחָתְלֶה  

ברידג'יט34: מאיפה אתה?

....

ברידג'יט34: עזוב אל תענה לי, חכה... אני אנחש לבד.

ברידג'יט34: אתה מהמרכז.

ברידג'יט34: כְּלוּמְבֶּה?

דני33: קרוב מאוד, כְּלוּמְבֶּה פִּיטָא

ברידג'יט34: אז אני מבינה שאתה גר בפיטא.

דני33: נכון, אבל פיטא וכלומבה זה כבר אותו דבר מאז האיחוד.

ברידג'יט34: למה?

דני33: כלומבה חשבו שזה יהיה נחמד לאמץ ניחוחות אותנטיים בטענה שהם מרככים את המפגש עם ניחוחות טכנו – מתקדמים, שיבושם להם.

ברידג'יט34: חחח =  - 

...

...

...

דני33: ?

דני33: ??

דני33: ?X3

ברידג'יט34: מתנצלת, חייבת לזוז להית'

פלונית נרעדה בגופה, צמרמורת חרישית מטפסת במעלה רגליה היישר אל מרכז העצבים הרגשי ומשם דרך הושט אל הגודש באף שתקף אותה בחורף האחרון ומסרב לצאת מאז. התעטשות של שמחה.

"הבריאות עוד תהרוג אותי" חשבה לעצמה בקול מאחר ולא נכח אדם אחד בחדר. מזל של פלונית, שמחזיקה במצלמה ניידת על טלפון נייד, שצמוד לירכו של אדם נייד, שמתבטל בכל הנוגע לטיפול בסרטן שהשרשרת הזו מביאה איתה, והשכילה לתעד את הכול. פלונית חושדת כבר שנים בבריאות. חשה את אובדן השליטה על חצי הכוס הריקה שלה ופחדה שלא יישאר לה במה להיאחז. אז לקחה על עצמה ניתוק מאתר החברויות הטקסטואליות הגדול בעולם. טקסט עושה לה רגש אבל רגש לא עושה לה לכתוב, הוא עושה לה להקיא. אז היא הקיאה. זה שחרר אותה וגם אותנו. שנים שלא חוותה תחושות. כבר שכחה איך מרגיש הרגש. באוכל, לעומת זאת, היא זוכרת. רגש בינארי זה לא רגש חווייתי, זו מחשבה שמדברת עם הבטן. שלום שלום. אין מגע יש הבנה.

פלונית הסירה את דני33 מרשימת דורשי ההוויה שלה וחשבה שזה יהיה זמן מתאים להופעה של אביר חלונותיה. הוא לא הגיע. החלון כבר היה שם. חלון פתי. פלונית פרשה אל המקלחת.


על הבר מנגנים בפעם השתים עשרה, ברצף, את השיר  "שמחה גדולה הלילה", המוזגן, מודבק החיוך, ממרק כוסות ממורקות ומסמן לפלוני נמרצות, בעינו הימנית, כי הוא חושק בו. פלוני רכן בתמיהה לעבר המוזגן ורק משהתקרב הבין כי ריסים שלא ננשפו כמשאלה יכולים להפריע בעין. פלוני חזר לשבת. "שמחה גדולה הלילה" מתחיל את ניגונו השלוש עשרה שידוע כמספר מזל של האנשים שבהינף יד יכלו להיות האנשים שעבורם הוא מספר מקולל. במקרה של פלוני, למרות הינף היד, המספר מקולל, גם המספר שלפניו, גם זה שלפני שניהם. פלוני, שחש כי נוכחותו העקבית של השיר מצרה עליו משחרור, פנה אל המארחת בסבר פנים לא יפות ותהה בקול.

"אני חייב להודות שכיף כאן, 13 פעמים כיף כאן. יחד עם זאת, עולה השאלה הפילוסופית הבלתי נמנעת, ואנא ממך, עני לי בכנות"

"ברור" ענתה המארחת

"אם אתחייב בפנייך שממחר את תדעי רק כיף מהו, כיף, כיף, כיף, כיף, כיף, כך עד יום מותך האם לא תתמלאי עצב?"

"ברור"

"מה ברור? עני לי על השאלה"

"ברור"

"את מקשיבה לי בכלל? מה ברור?"

"אה...סליחה, אני מתנצלת, בהיתי בתיבת הנגינה, זה החלק שאני הכי אוהבת בשיר, מה שאלתם?"

"שאלנו אה... שאלתי אם את מוכנה לעשות רק כיף עד שתמותי בלי שום אפשרות לשנות את זה?"

"זה לא מה ששאלתם אדונים. אתם שאלתם אם נבטיח לך שתדעי רק כיף, כיףX5 עד יום מותך האם לא תתמלאי עצב?"

"נכון, זה הניסוח המדויק, אמרת שלא הקשבת"

"נכון אדונים, לא הקשבתי, אבל השאלה הפריעה לי להתרכז בשמחה אז שמעתי אתכם"

"אז מה תשובתך?" מיהר פלוני לסכם.

"אשאל אתכם, ברשותכם, שאלה. אם התחייבתם לי שאדע רק כיף עד יום מותי, ואני מוצאת כיף, לפעמים, בלהיות עצובה, אני גם מוצאת כיף, לפעמים, בלהכאיב לעצמי או להכשיל את עצמי. האם במצב שכזה לא הענקתם לי את האושר הגדול ביותר שיש?

"הענקנו, הענקנו..." מאוכזב מהיכולת המניפולטיבית הסבילה שלו הנמיך פלוני את מבטו וציפיותיו מהערב עד אשר הבריק לו הנוירון שאחראי על ניסיונות חסרי סיכוי להציל הפסדים קוגניטיביים ובאותו הרגע עצר את המארחת בפעם נוספת.

"רגע, ברשותך, עני לי בבקשה על השאלה השנייה"

המארחת שאפה אוויר אל ריאותיה, התמתחה במקומה, רכנה מעט בחזרה, חייכה, הישירה מבטה אל פלוני וענתה.

"האם אתם מודעים לעובדה שאלכוהול הוא החומר היחיד בטבע שככל שאתם מעמיסים עצמכם בו אתם הופכים לקלים יותר?"

"לא"

"אז תתחדשו, יש לכם עובדה חדשה בראש, הפסיקו להכביד את הערב, זה בסך הכול שיר, זה לא לנצח, אנחנו סוגרים עוד שעתיים" קורצת בחטף אל המוזגן ושבה אל השיחה "הויסקי הזה עליי"

השיר החל את סיבובו הארבעה עשר.

   

 

הלומת קרב פרופיל אל פרופיל התיישבה פלונית בחדר האמבטיה, מביטה במראה שלא מראה לה כלום חוץ מאת עצמה ומנסה להבין מה החידוש בלראות את עצמך כמו שאתה. עם העובדה שקשה לבלבל בינה לבין ונוס היא השלימה. פלונית אינה מכוערת, תווי פניה יפים איך אין להם לחן. כמו חוט מקשר לא מתוח שעומד במרחק מתיחה קלה בשאיפה להיגיון אסתטי. היא חשבה פעם על בוטוקס אבל אז נמתחה דעתה לכדי שפיות ובישרה לה שתשחרר.

את התוכנית למיקודים חיוביים החליטה להשיק שלוש שנים לפני כן. הרעיון נחת עליה במהלך ערב חברה לא חברתי בו השתתפה. לאורך המפגש נתקלה פלונית במבטים בוחנים מכף רגל ועד ראש, עיניהם לא עצרו למנוחה וגמעו מרתון מבטים תזזיתי במיוחד לאורכו ורוחבו של גופה. פלונית הפנימה שכשבוחנים אותך מכף רגל ועד ראש ניתן להבחין בטוב ליבו של המביט על ידי מספר שניות המאמץ הויזואלי שהוא משקיע בך, כמו מנסה בכל דרך אפשרית לדלות ממך תמונה ששווה מחמאה.  צוּרָהלַה עבדה ארבע שנים קטועות עם פלונית. שתי חופשות לידה וגירושין. צורהלה הייתה אישה מרשימה בכיעור שלה. אוזניים שהתכחשו לעבודת צוות עם האף שמסוכסך כבר שנים עם השפה העליונה שיורדת על התחתונה שלתחושתה הקימו מתחתיה סנטר שלא עולה בקנה ושט אחד עם הגרוגרת שחוזרת בתשובה לעין ששואלת מה? כשהיא מסתכלת במראה. כיעור שבא עם ספר הדרכה. כזאת הייתה צורהלה. פלונית זכתה לראות את הגברים בוחנים את צורהלה באופן סטאטי בעיניהם. מתמקדים בנקודה אחת חשובה ולא סוקרים את כולה, שהרי אם סקרו את כולה היו מגיעים גם לְפָּנֵיהּ ואם הגיעו לפניה אין מי שיעצור מבעדם לעצור. זאת תהיה עצירה בלתי נמנעת. ובכל זאת, איך מונעת צורהלה את תופעת ה – ראיתי, לא אהבתי, לא כבשתי, אני הולך, בקרב אנשים?. איך דואגים להשאיר את העכבר בנקודה אחת במבוך ולמנוע ממנו להיחשף לנקודה שתבריח אותו?   

ניתוח חזה.

האסימון של פלונית הספיק ליפול, להרים עצמו, לקחת עצמו אל הטלפון הקרוב, לקנות טלכרט כי הוא כבר פסה ולהתקשר להורים של פלונית כדי שהם יגידו לה שהיא שכחה את הטלפון בבית ושמחכה לה שם הודעה קולית. ובהודעה הקולית שומעים שהיא צריכה להתעורר. התוכנית למיקודים חיוביים יוצאת לדרך. פלונית הבינה שהיא חייבת למצוא את מקור הכוח החיצוני שלה ולהבליטו באופן שמטיל צל על השאר. פוש אפ, שיזוף, תליון מתנדנד בין הגוש המזרחי למערבי, נמשים של בשלות, צבע לבוש קונטרסטית למאורע ובעיקר לצבע העור.המיקוד החיובי מבטיח שיפוט לא אובייקטיבי, לטובתה הסובייקטיבית, הנשען על עדות יופי אחת. מריח כמו פתרון. לא סופי.    

במרפאה של ד"ר בליינד ישבו בהמתנה 16 בנות, 12 גברים, 3 ילדים ועובר. פקידת הקבלה מרוחה בחיוך שהדביקו לה עם זריקה במתנה מהבוס הדוקטור, תזוזה לא נכונה והחיוך שלה נודד אל האוזניים. ככה רשום בהוראות ההפעלה על המזרק. "אכן מרפאה ענקית" אמרה לעצמה פלונית בעודה מסתובבת בין 22 חתיכות פלסטיק לא גמורות. היא החתיכה ה-23, הסתכלה בלוח התורים וחייכה על שיש לה את אותו מספר כמו מייקל ג'ורדן.

"פלונית?"

"כן"

"רק תחתמי כאן, כאן, שם, פה, כאן, כאן וליתר ביטחון נעשה את זה בשלושה עותקים, אחד לנו, אחד לך ואחד לארכיון"

"הארכיון לא שייך לכם?"

"לארכיון יש חיים משלו" הסתובבה פקידת הקבלה, 3 מטרים לפני דלת המכלאה השירותית שלה נזכרה ששכחה את העט בתנוחת כתיבה בידיה הזרות של פלונית. נעמדה הפקידה, הגניבה מבט צדודית לימין, קורצת בעין אחת אל עבר פלונית ההמומה. פלונית שהתעשתה למראה הפלסטיק המבריק במצחה של הפקידה התעוררה מביעותה הפרטי וקמה לקראת פקידת הקבלה בכדי להחזיר את העט שאיתו חתמה על שינוי ההורוסקופ שנגזר עליה מבעוד מועד.

פלונית חזרה להביט בחנוטים העתידיים שהמתינו כמוה לחתיכת הפאזל האחרונה שחסרה בכדי להפוך אותם ליצירות שלמות. כל חייהם חיו בתחושת החמצה בעקבות המרחק הקצר שהפריד בינם לבין שלמות. חתיכת פלסטיק אחת והם עומדים שווים עם העולם האסתטי. העולם הפנימי במקרים שכאלה לא מוזכר שכן אין לו זכות הצבעה. בעודה מביטה ב-16 בנות, 12 גברים, שלושה ילדים ועובר הבחינה פלונית בד"ר בליינד מציץ מחדרו בחרדה איומה. מכשנלכדו עיניו בעיניה של פלונית מיהר לברוח בחזרה פנימה אל הסטודיו.

"איזה מספר את?"

"אני 23"

"זמן ,ברוך השם משפחה, יש לך" צחק. צחק חזק. צחק חזק מאוד. נשתתק. זה כנראה מפריע לשאר המבוהלים חברתית במקום. מחייכת במבוכה, על הקשר שייחסו לה אל הברבר המרונדל שמסתובב כאן כבר שעתיים, השיבה פלונית "איזה מספר אתה?"

"אני 3"

"מההההההה?" תמהה פלונית עם 6 אותיות ה' מיותרות כסימן לפליאה לא מובעת רגשית רק טקסטואלית. "איך זה ייתכן? איזה מספר נהנה משיפוץ שם עכשיו?"

"מספר 1" ענה בשובבות בוגרת לגילו.

"למה כל כך הרבה זמן?"

"אומרים שנתקל במקרה קשה, כמו פקק באמצע כביש אגרה, שילמת על זה את מיטב כספך אבל זה לא אומר שהשירות באמת יותר טוב, זה גם לא אומר שאין טמבלים בכבישים שבהם משלמים בעבור אספלט, תמיד יש איזה אידיוט שמחליט לקחת את הדרך היקרה והקצרה לעבודה ומתנגש בעמוד מרוב התרגשות על ההחלטה המרחיקת לכת שעשה בחייו. ככה זה."

תוהה איך נגררה לשיחה על כבישים בין עירוניים שמובילים להתנהגות כפרית כאנלוגיה למוסך לאיברים חיצוניים ובכל זאת החליטה להמשיך בשיחה.

"אז מה עשית, אם כן, עד עכשיו"

"ביליתי בדוכן הע"ז שממול"

מבולבלת תהתה בקול "דוכן עזים?מה קורה כאן?"

"בכל יום יש פה איזה לקוח אחד ששום דבר לא מתלבש לו, בשביל לא לאבד את הלקוחות ד"ר בליינד המציא את דוכן הע"ז דוכן העברת זמן, שם דואגים להעביר לך את הזמן עד שמגיע תורך" ומצביע לעבר דלת חומה מטאלית מימין לדוכן הקבלה. פלונית מיהרה להסיט מבטה לצד אחר של חדר ההמתנה בתקווה להצליח להימנע מהברבר הטורדן, "נחמדות היא אשליה שקיימת רק בראש שלי, אין לי סיבה אחת שפויה להמשיך את השיחה עימו, כנראה שיש לו דרך מאוד מוזרה להנחיל בי עניין" פלונית ממלא עצמה בהסברים למהלך ההתחמקות הבין אישי. בעודה מסבה את ראשה לא יכלה פלונית להתעלם מהעובדה שלימינה בין הכיסא לרצפה שוכן עובר בהמתנה בחיק אימו. מתוך סקרנות פורצת שלא הצליחה לשלוט בה פלונית החליטה להתעניין לשלומו החיצוני שמשליך לפנימי.

"סליחה?"

"כ- - -ן" שאגה אליה, האם, תוך כדי איכון פנים לאחור, מבטה במבטה.

"סלחי לי על החוצפה המתפרצת אבל למה לעובר קטן וזעיר כמו שלך להגיע לכאן?"

"ת- - - ראי, ת- - מי- - ד י- - ש מ- -ה ל-ש—פ-ר"

פלונית שנחרדה למשמע קולה של האם נתמלאה כעס והחליטה שברבריותה תורתה ואת השאלה הבאה שתלה ברובד עמוק יותר של נפשה של האם על ידי הגברת הקול.  "למה שהילד לא יחליט בעצמו כשיגדל?!"

"ת-ר- -אי ז-ה ד—י פשווווו- -וט, לי—י י—ש ני- - ת-ו-ח א- -ף, לב-עעעעלי גםם כןן    מהההה שאו—מ-ר שלי- - לד אאאין סיכ- -וי ל-ה—י-מ-ל-ט מממזזזה.

פלונית שמאסה בָּדִּיקְטְיה של האם, שנשמעה כמו קרש, ביקשה אותה להיות ברורה יותר, אז האם צבעה עצמה אדום עם ליפסטיק שמצאה בתיק והמשיכה בהסבר.

"אאאא-ת יי—וו—דעת אאאייי- - זההה שששששווווננהההה זזזהה לללההה- -יווולד עעעםם אאאף נננ- -וו—רר-מממאלי ממללייידדההה? ללל—ממה  ללל—דדדפפ—ווק   ליי—לד  א—ת  ההה-ב-י-ט-ח-ו-ן  ה-ע-צ-מי, אאאננני  עעע-ו-ש-ה  אאאב—ו-ל-ו-ציה!"

רותחת מזעם חשבה פלונית בשיתוף מוחלט עם האם.

"אם את כבר עושה אבולוציה אז אני מציעה שתיקחי איתך קלינאי תקשורת למקום שבו הבן שלך ואת הולכים, כי בינתיים כל מה שקיבלתי ממך זה דה-בולוציה. שתהיה לֶידַה קלה ומוות איטי אידיוטית"

מתנשפת כמו אחרי מרתון שהפסיקה אחרי 10 דקות כי הריאות שלה עומדות רק בשש. בחייה לא עמדה על שלה ולא הייתה חצופה כמו ביום הזה, בו הובהר לה מקומו האסתטי בעולם, שם גילתה את המחסור בנפלאות העולם המודרני, שם גילתה כי הרשת הפנימית, ששמה אותה תחת מעטפת מחבקת לבושה בדוקרנים, שמחממים אותך בחורפים קרים ובאותה הנשימה מצננים לך את האון האנושי שבנית לעצמך בכל החיים המיוסרים לא רשמיים יֶיַאֵמר גם דפוקים שבנית במו ידיהם של אחרים שחושבים שאתה מונח על הקשת האוטיסטית ומתברר בסוף הגלישה הסטאטית שאתה רק מתכנן בראש, שיום אחד כל זה ייפסק, ויפתיע אותך ברבור לבן בגינה שכולה רק שלך ואז תתעורר ותגלה שהתודעה שלך התפרצה למסמך מלל ממוחשב שייעדת למטרות נעלות יותר ממירמור לא מתחשב קְבַל עַם וְבֶּיְצַה, ששכחתי על האש, אקח אותה ואמשיך בסיפור.

פלונית התנשפה, כמו אחרי מרתון, לא האמינה לתגובתה שלה. האם כיסתה את טבורה כדי שהעובר לא ייחשף למציאות העגומה מפי פלונית, נחושה הייתה האם באבולוציה שבישרה עם בואה והסבה מבטה הצידה. רחוק מפלונית.

הללויה, מספר 1 יצא מחדר הרופא, מחזיק בידו הימנית את אוזנו. את החלקים שלו יצטרך דר' בליינד להזמין מהניכר. המתנה ארוכה מחכה לו. יש לוודא שההזמנה לא תיעשה בזמן חופף לחג הפורים על מנת לא ליצור בלבול בין שאר המכולות.

התור החל להתקדם במהירות שיא. 3 דק' למטופל כולל אבחון. דר' בליינד ידע לעבוד מהר. בחדר הרופא נמצאים כרגע שני תאומים גברים, מס' 19 ו-20. הם הגיעו לכאן כדי להפוך לתאומים לא זהים. מאסו בזילות החברתית שנשתקפה עליהם מהסביבה. שלא נדבר על היחס המזלזל מצד המשפחה, ששום אובדן כבר לא טראגי עבורה כמו שהיה יכול להיות. כשיש רזרבות יש אפטיה. בעוד שני תורות פלונית זוכה לקבל את הטיפול שישנה את חייה. מול המראה שמראה את עצמה כמו שהיא כבר מכירה, כך שאין חדש תחת השקף, ישבה פלונית, לאחר השיחה הוירטואלית שחדרה אל ליבה הרדום, ונזכרה ברגעים המותחים דקות מספר לפני שנכנסה אל הסטודיו של ד"ר בליינד לפני שלוש שנים.

"מי זו פלונית?" צעק ראש מבוצבץ מדלת הסטודיו.

"א-נ-י, אני" קמה ממקומה, האיצה בהליכתה אל עבר הסטודיו. שמחה על העובדה שהיא מנרמלת את החיים המאומללים שחוותה עד אותו ערב חברה מקולל. שנחשב למבורך במדינת "דיעבד". 

"שלום חמודה, אני ד"ר בליינד, אז עם מה תרצי להתחיל?"

"אתה לא רוצה לבדוק אותי קודם?"

"אני מניח שכשהחלטת להגיע לכאן, חשבת עוד בבית על הנקודות אותן תרצי לשפ...סליחה לחזק"

"לא, חשבתי בעיקר על החזה"

"את המונח אבולוציה את מכירה?"

"כן"

"אז לפי התנהגותך את רק מכירה את התהליך אך אינך לוקחת בו חלק"

"למה שמישהו שמכיר אותי דקה ידע להגיד לי מי אני ומה אני אצמח להיות בסוף?"

"קודם כל אני לא יודע להגיד לך שום דבר על הצמיחה שלך בעיקר משום שאין לך אחת כזאת. אז זה רלוונטי רק לשאלה בנוגע אליי ומה אני יודע עלייך, דבר שני וחשוב יותר מהכול, אבולוציה היא בסך הכול השלמה של האדם עם פגמיו, ברגע שאדם משלים עם פגמיו הוא מפתח אפטיות, המוכרת לך כסבילות, לנקודות אלו, ומבטל קיומן. מרגע שביטל את פגמיו בנפש הוא מבטל פגמיו בגוף שכן הן רק פרי דמיונו, עכשיו מוכן האדם לשלב הבא והוא יקבל אותו באהבה עד לסבילות הבאה וחוזר חלילה. זה בסך הכול תהליך של למידה והפנמה."

"מרגיש לי כמו נאום משונן, שנכתב על דף שניתן למצוא אותו רק במערכי ההדרכה של מחלקת המכירות שלכם. אומר לך את האמת ד"ר אין ביני לבין התאוריה שהצגת שום קשר ממשי."

"חוץ מהחזה? את מודעת לעוד פגמים שלך?"

בתוך תוכה ידעה פלונית על איזה פגמים הוא מדבר, "לא משהו שאי אפשר לחיות איתו" שיננה לעצמה "זה עניין של טעם" חרצה בלבה.

"פלונית יקרה, עצם העובדה שאינך מוכנה להתייחס, מול איש מקצוע, מכובד, המסמל את הכנות החיצונית הכי גבוהה שבן אדם יכול לבקש, אם ברוח עסקינן, לפגמייך, אזי שאין בך מודעות ואם אין מודעות אין התפתחות ואם אין התפתחות אין אבולוציה, אין אבולוציה ד"ר צדק, ד"ר צדק את משחררת עצמך מהסביבה ומדברת אל עצמך בקול אודות שאר פגמייך, כשתסיימי אני כנראה אוסיף כמה ונחתום בהסכמה את הדיון המקדים לפני הניתוח."

פלונית הרגישה למאית השניה את חוסר הנוחות בבעיטה המסובבת, לרקה הקשה שלה, בצד הימני של המוח. וכמה מאיות השניה אחר כך הפכה לסכר אמיתות שאבד עליו הכלח ואינו מסוגל לשאת עוד את שטף המים הרגשי שתקף אותו. משחררת אנחה כבדה שמקלילה והחלה להסתובב בחלל הסטודיו. אט אט מבטלת בראשה את הנוכחות האנושית, עוצמת עיניה ומתחילה את הדיאלוג המונולוגי שלה עם עצמה. בקול.

"צחקו לי על האף רק פעמיים, הוא לא האף הכי יפה, אבל הוא אף, אני מריחה איתו, אני מתעטשת איתו, נושמת איתו והוא עושה בשבילי המון. אולי מגיע לו שיעריכו אותו יותר? מגיע לו להתיפייף"

"אה...סליחה חמודה" עצר אותה הד"ר "את לא יכולה לתלות את רצונך בחיוניותו לאיברייך המואנשים, את זאת שהגיעה לכאן מרצונה לא האף הביא אותך"

"הבנתי, נמשיך". ממשיכה להלך בסטודיו.

"יש לי אף לא יפה, יש לי כפל קטן בסנטר, בכל בוקר אני נאבקת שעות כדי להסתיר אותו מחיי, מספיק, בזבזת לי מספיק זמן סנטר יקר. לא עוד. העפעפיים אינם בשליטה דים בכדי לפתות. הן לא תורמות לי במאבק. תחת זה עניין סובייקטיבי..."

"אל תתנערי מאחריות" צרח הד"ר

"יש לי תחת לא מעוצב, בסדר? אבל זה, לדעתי, לא ביג דיל"

קם הד"ר ממקומו והתקרב אל עבר פלונית.

"את אוהבת את התחת שלך?"

"אממ...מה זה אוהבת?. אני בסדר איתו"

"היית רוצה תחת יפה יותר? מחוטב יותר?"

"כן"

"אז התחת שלך בהמתי ואת רוצה להיפטר ממנו, את לא רוצה למצוא דרך לחיות איתו, את רוצה להיפטר ממנו. אם את מוכנה להחליף זה אומר שאת רואה בשינוי התחת שלך שדרוג. מה שאומר שמתי שהוא תתפוצצי מניגוד אינטרסים גופני."

"ה-ב-ננתתי"

"יש לי אף מכוער, תחת מזעזע, עפעפיים מחורבנים, תלת ראשי שנראה כמו תלת אופן, תופס שטח גדול ואין לו צורה, הייתי נפטרת בשמחה מכמה בִּטְנִיוֹת, האוזניים נראות קצת גבריות מזווית האור הנוכחית ולאף אחד מבני משפחתי לא היה את האומץ לומר ולו דבר אחד על העובדה שיש לי רגליים עקומות כשהן בעמדת מוצא."

מחיאות כפיים בסטודיו. הד"ר מחבק את האחות כאות לשמחה והאחות מחבקת את הד"ר כאות לשמחה לאיד. האחות יכולה לנשום לרווחה, לא נסתיימו הפגמים בעולם. משרתה שמורה לה.

"כל הכבוד פלוניתי היקרה, עברנו את שלב א', עכשיו כשאת קצת משוחררת בראש אפשר לדבר על הניתוח"

"איזה ניתוח דוקטור אני צריכה להתאשפז אצלך לחצי שנה לפחות, וזה, כדי להיות ממוצעת"

"בגלל זה שאלתי במה מתחילים, אבולוציה לא עושים ביום אחד, את מקרה קל האמיני לי. היו פה קטועי רגלים שסירבו לדבר על גובהם החדש. היו פה גידמים שלא נתנו לאחות להחזיק להם את כוס השתייה. במה מתחילים?"

"אני יכולה לחשוב?" שאלה. "כמובן" ענה הדוקטור. " אפשר דף ועט?"

"כמובן, כמובן"  ענה הדוקטור והגיש לה את שביקשה.

    

"אני מצטערת דוקטור" בזמן שמקפלת את הדף אל תוך הכיס. "מצטערת על שבזבזתי את זמנך אך אאלץ לוותר על הניתוח"

הדוקטור, לא מאמין למשמע אוזניו, פותח פיו בפליאה ושואל.

"מה קרה לך חמודה? מה שיבש דעתך"

"נהפוך הוא, דעתי כלל וכלל לא נשתבשה, לא דוקטור. אכן אהיה יפה יותר, אהיה מתוחה יותר, יציבה יותר, מושכת יותר, חייכנית יותר, חברותית יותר, אֶבַלֵה יותר אבל...איפה אני בכל הסיפור? לא ביקשתי ממך, דוקטור, לשנות לי את הזהות, ביקשתי רק להסב תשומת לב אל מי שאני ולא אל מה שעשו אותי. העיוורון שהפגנת בהיכרותך אותי הובילה אותי למסקנה שאתה זה שסובל מדה-בולוציה בשל חוסר ההכרה בעובדה שלא כולם שונאים את עצמם כמו שאתה שונא את עצמך ולכן אתה החוליה החלשה, לך לאורטופד, שלום."

בפה פעור ותור מבוזבז הותירה פלונית את הדוקטור לאנחות. והאחות, נשארה אחות. פלונית מרוגשת מההחלטה, האמיצה, לוותר על שינויים ארטיסטיים בגופה, המשיכה מהמרפאה אל דוכן הגלידות הקרוב וגמעה גביע אחד של גלידה. בכל זאת, הרגישה שלא צריכה להגזים.

מול המראה, שמשקפת לה את חייה העכשוויים ויחד עם זאת לא פוסחת על תזכורות מהעבר,  יושבת פלונית ומבכה על שברחה במהירות בלתי נתפסת מהשיחה הקולחת עם דני33, המראה שמזכירה לה, בכל פעם שהיא מביטה בה, לשאול עצמה          "למה לעזאזל ברחתי?" לפני שלוש שנים. מדוע ברחה זחוחה כל כך מהסטודיו של ד"ר בליינד, הרי יכלה לחסוך את קרנבל האימים הזה מעצמה. ניגבה את הדמעות, שטפה פנים וחזרה אל חדרה, שם חיכתה לה צלחת PANCAKES. חיוך.

המשך יבוא...


הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל kookoo10 אלא אם צויין אחרת