00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ים של רגשות

יומן מסע פולין יום שלישי21.09.10 חלק ז` מחנה מיידאנק המקלחות,הטיהור ותאי הגאזים...

 

היהודים שהובלו שמאלה נלקחו למלתחות, הם היו בדרך כלל זקנים ואמהות עם ילדים שהיו אחוזי אימה

וחרדה. המלתחות כך האמינו הנאצים ירגיעו אותם מצד אחד וישמשו את הנאצים בזירוז תהליך

ההשמדה.

הנאצים ידעו שכאשר מקלחים אדם במים חמים נקבוביות העור שלו נפתחות ואז הגז חודר ביתר קלות

והורג את האדם יותר מהר.

 

נכנסו לצריף הראשון שבכניסה תלוי שלט "מקלחות וחיטוי".

בחדר הראשון בצריף נגזז שיערם של היהודים והם נאלצו להתפשט.

ממיידאנק בלבד הועברו 730 קילוגרמים של שיער אדם.

את השיער שלחו הנאצים למפעלים בגרמניה שם מילאו אתו מזרנים וארגו שטיחים.

בחדר זה אף נושלו היהודים מכל חפצי הערך שהיו ברשותם כולל שיני זהב, תכשיטים וכדומה.

 

בחדר השני היו המלתחות, החדר ארוך ובתקרה יש ברזים מהם יצאו המים.

בקדמת החדר יש שתי אמבטיות גדולות אליהן הוכנסו האסירים שנודע לנאצים כי הם מחביאים בתוך

גופם חפצי ערך, היו כאלה שהחביאו בתוך פי הטבעת ובמקומות שונים אחרים. הנאצים האמינו כי

המים החמים ירפו את השרירים והאסירים לא יוכלו לעצור בגופם את חפצי הערך ואלה פשוט יפלטו

החוצה.

אלה שמהם לא הצליחו הנאצים להוציא את חפצי הערך סומנו ב- Xגדול על הגב ובהמשך כבר טופלו

בדרך אכזרית הרבה יותר.

 

 

 החדר השלישי, לאחר המקלחות הוא אולי החדר המפחיד והקשה מכל, תאי הגז.

 

 

 

 

המוח האנושי לא קולט את מראה הקירות הכחולים בגלל התגובה הכימית שבין הסיד לגז.

הלב נצבט למראה השריטות על הקירות של אנשים נואשים שרצו בכל כוחם למצוא מפלט אך ידם

קצרה מלהושיע.

 

הכל מוכתם בכחול המזוויע שנשאר כעדות אילמת לזוועה שהתרחשה שם. פיר העץ דרכו הוכנסו גבישי

הגז (ציקלון B) עדיין קיים.

 

 

הגז שהוא במקור גז להדברה נמצא במצב צבירה גבישי, וכאשר הוא נמצא בטמפרטורת החדר הוא

עובר תהליך כימי שנקרא המראה בו הוא הופך ישר לגז תוך דילוג מצב צבירה נוזל.

 

שם בתוך חדר התופת ממנו אלפים לא חזרו הדלקנו נרות נשמה והתרגשנו עד דמעות.

לבושים חולצות המשלחת בצבעי הדגל כחול-לבן כשעל גבינו מגן דוד וכתוב באנגלית ישראל שמשנו

כעדות חיה לתקומת העם היהודי.

  

משם לעוד תאי גזים אך עכשיו מתקדמים יותר שם השתמשו בגזי עצבים חזקים יותר, שהאיצו את

תהליך ההשמדה.

 

כיום כשמביטים באזור בו היה הבור אפשר לראות בדיוק את גבולותיו והם עצומים, כמעט בלי נתפסים.

עד היום יותר מחמישים שנה אחרי עדיין לא צומח עשב ירוק מתוך המשרפה הגדולה הזאת, רק צהוב.

צהוב יבש שמראה בדיוק איפה התחוללה הזוועה.

 

 

 אלו הם המקלחות...

פה במקום הארור הזה רוססו אלפי אנשים קדושים בגז ציקלון שתוך 20 דקות חיסל וחנק אותם  למוות.

 אלו הם הצינורות המובילים את הגז לתאי המקלחות.

 ההלם על הפנים אומר הכל...

 

 עומדים ומקשיבים לעדותה של הלינה בירנבויים  ולדבריה המושמעים לנו המספרת איך בשנייה

אחת של הסח הדעת איבדה את אמה

שנלקחה ממנה לתאי הגזים ומהם לא שבה.

יהי זכרה ברוך!

 לוח זיכרון בחדר בו נאספו גופות הקורבנות.

 

 עדות של צבע כחול משאריות הגז,ופתחים דרכם חדר הגז והמית.

 

בחדר הבא רואים מחסן של מאות חביות צקלון Bחלקן של קילו וחלקן של חצי, מסודרות בסדר מופתי-

כיאה לסדר הנאצי, כמו עומדות למסדר ורק מחכות לתורן.

 

 חביות גז הציקלון מאחורי סורג ובריח משמשים עדות אילמת לזוועה שקרתה פה במקום הנורא הזה.

 

ובין תא השמדה אחד למשנהו נמצא חדרו של השומר הנאצי שם עמד יצור לא אנושי הביט מבעד לצוהר

קטן על הנעשה בתוך התא, עוקב אחר גסיסת היהודים בתוכו, וכשכולם כבר מתו נפתחו דלתות הברזל

הכבדות ומשם הובלו הגוויות אל השדה הסמוך בו נשרפו בבור המוות.

 

 

 מפה עמד השומר הנאצי והשגיח על תהליך החנק במקלחות....

בעוד ידו משחררת את נצרת בלוני הגז.....

 ישראל ברגר המרכז הפדגוגי של החטיבה העליונה ואחראי משלחות בני הנוער לפולין.

המסע שלנו הוא המסע העשירי במס' שלו שהוא מלווה...

האיש והאגדה...

ממתין בפתח היציאה מתאי הגזים.

 

 כשהלב בוכה....

רק אלוהים שומע...

הכאב עולה מתוך הנשמה....

http://www.youtube.com/watch?v=pXUTK_dO0zk&NR=1

 

 תוך כדי שמיעת השיר של שרית חדד...

בנקודה הכי נמוכה שאפשר להרגיש...

יעקב אחראי משלחת ההורים משמיע צעקה:"תביטו ימינה אל החלון,הנה הילדים שלכם...."

וואו...

זה היה רגע מצמרר וכל כך מטלטל שמחזיר אותנו "לכאן ועכשיו..."

כעת הוא מסביר לנו למה כל הזמן דאג להאיץ בנו.....

שנספיק להגיע לפה לפני הילדים...

שנוכל לעמוד פה ברגע הכי קשה ונמוך שלנו ולראות אותם מבחוץ חיים,גאים ומחזקים אותנו...

 ים של רגשות.

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

"ריגש" פה...
מקרי או אקראי?
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ים של רגשות14 אלא אם צויין אחרת