00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הרושם של רותם

ביקורת סרט - ארוחות אמצע אוגוסט

 

מקרה מוזר הוא הסרט ארוחות אמצע אוגוסט. לראשונה מזה הרבה זמן, אני יוצא מסרט בתחושה משונה שהרכיבים היו כולם טובים, אבל הסך הכל הכללי איכשהו לא עובד. על הנייר הכל צעק הנאה. בפועל, לא ממש. ארוחות אמצע אוגוסט הוא המקרה הקלאסי שוודאי מוכר לכם מתחומים אחרים בחיים:  אם הכל כל כך טוב אז למה התחושה היא שמשהו לא עובד? למה רע או סתם משעמם?

זה בדיוק המקרה של הסרט הזה. על פניו, הכל טוב כאן. הניחוחות האיטלקיים קיימים ופועמים בכל פריים ופריים. גם טוב לב ואנושיות יש פה למכביר וזה דבר מרענן לכשעצמו, אחרי כל הטרגדיות שנראו לאחרונה בקולנוע. סוף סוף סיפור אנושי לא מזעזע, להיפך. הכל קטן, בדיוק כמו שאני אוהב: העלילה, ההומור הדק, שום דבר פלסטיקי, וגם הויזואליות הצנועה של הסרט בולטת. בקיצור חגיגה אמיתית של גישת less is more, שאני ממעריציה, חוגגת כאן. ובכל זאת? אם הכל כל כך טוב, אז למה העיניים מתקשות להשאר פקוחות? או במילים אחרות, זה סרט קצת משעמם. וכעת הולכים להיות לא מעט ויכוחים, כי יש בסרט הזה את כל האלמנטים שאני קורא להם: קראוד פליזר ושאין ספק שהקהל הישראלי, חובב הקולנוע האירופאי מהזן של מוזיאון תל אביב, יימצא בסרט הזה חן רב. אני פשוט לא קניתי את זה (בבקשה תגידו שזה לא רק אני).

 

הסיפור, לא יאמן, שייך לתסריטאי הסרט גומורה, אחד מהסרטים האיטלקיים הבולטים (והאלימים) של השנים האחרונות ואולי הטוב שבהם, אך אל דאגה, אין ולו קמצוץ קל של דמיון בין השניים (למרבה הצער). ג'יאני דה גרגוריו, הוא גם הבמאי, גם התסריטאי וגם השחקן הראשי של הסרט. בגדול, אני לא בעד המולטי טאסקינג הזה וזה אכן מורגש פה. הוא מגלם את ג'יאני, גבר בשנות החמישים לחייו, הגר עם אמו, קשישה איטלקיה ודעתנית. דווקא אחת הסצנות החזקות שלהם יחד היא סצנת הפתיחה המעולה, בה מקריא הבן סיפור לאם עד שהיא נרדמת, רגע קטן ומקסים. חבל שההמשך לא היה כל כך אפקטיבי כמו הרגע הזה. שניהם צברו יחד הרבה מאוד חובות לבעל הבניין.  גם שאר הדיירים לא ממש מרוצים מהשכנים, שלא עושים דבר למען תחזוקת הבניין. על מנת לסלק חובות מגיע ג'יאני להסדר עם בעל הבניין בדבר הפקדת אמו הקשישה אצלם למשך סוף  שבוע באמצע אוגוסט, בהם הוא יוצא לחופשות מרפא. פרט שולי שהוא לא ציין זה שגם דודתו הקשישה בעסקת החבילה.  בהמשך, גם רופאו של ג'יאני מבקש טובה להפקיד שם את אמו, שוברת המוסכמות. כך מוצא עצמו ג'אני בחופשת חג מוקף בארבע קשישות ובעוד חבר שיכור. הקשישות בדרכן, כל אחת יותר פולנייה מפולנייה וכנראה שזה לא עניין של גיאוגרפיה. זה אומר שכל אחת מהן יותר מניפולטיבית מהשניה, דעתניות שזה לא מילה, תובעניות ותחרותיות גם בגיל הזה (תגידו, זה לא עובר אף פעם?), אבל בסופו של דבר כל אחת מהן זקוקה לקצת חום ואהבה. כמובן שכל המתחים בסוף בין ארבע הקשישות מביאים לקתרזיס (טוב אולי נסחפתי, זה לא כזה קתרזיס), שעם כאלה ילדים, הכי טוב להן ביחד. וכאן מפספס הסרט את היכולת שלו להיות מניפסט בדבר יחס הצעירים לקשישים ולצאת מהתבנית של סרט לדודות ולא, זו לא מחמאה. בכלל כמה כבר יוצא לראות כל כך הרבה קשישות בבת אחת על מסך הקולנוע? לא כדאי למנף את זה לביקורת? הסוף עם הפואנטה הזו הוא חלש, חלש מדי. הרי בקלות אפשר היה לייצר כאן סרט שיגרום לכל אחד מאיתנו טיפה אשמה שהוא לא מרים טלפון לסבתא ושבכלל...הזמן אוזל. לצערי זה לא קורה, אולי בגלל העדינות הרבה מדי של הסרט, אולי כי בניגוד לגומורה מושך האש, הפעם בחר ג'יאני דה גרגוריו להחנף לקהל ולתת לו בדיוק מה שהוא רוצה: קצת הומור, קצת טוב לב, קצת תמונות של אוכל איטלקי, קצת שמחת חיים ואת הביקורת לשמור לפעם אחרת. לפעמים זה לא מספיק.

הקטע המרנין ביותר בסרט דווקא מגיע בכותרות הסיום של הסרט, בו הקשישות רוקדות יחד עם ג'יאני. זה רגע מקסים, אחר, מצחיק באמת ופשוט לא יבש.

אין לי ספק שארוחות אמצע אוגוסט ידבר אל לא מעט אנשים (מספיק לראות את כרזת הסרט עתירת השבחים).  אך נראה שקהל היעד שלו (ובבקשה לא להעלב כעת) הוא בעיקר מבוגרים. אותם קשישים שגם כאן מגיעים לבית הקולנוע (וזה מקסים) ומקבלים סוף סוף סרט שמדבר אליהם ועליהם בגובה העיניים. אני חושש שאל הדור הצעיר יותר, זה פחות ידבר ובכל מקרה, אל תבואו עייפים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rotemmmon אלא אם צויין אחרת