00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

שמור עלי מאוהביי

 

 


לאורך חיי היו לי כמה וכמה חברות נפש. אספתי אותן במקומות שונים, ולעיתים היה מאד מוזר למה אני מתחברת ליצורים, שלכאורה אין לי שום דבר משותף איתן. נכון, כולן היו אינטלגנטיות במיוחד, אבל בעלת תכונות אופי שונות זו מזו: האחת ביישנית עדינה וסגורה. האחרת בחורה קלת דעת, שקצת מדגמנת והרבה שוכבת עם גברים אקראיים. ועוד אחת שהולכת בנעליים גבוהות גם בקיץ כי אמא שלה אמרה לה בילדותה שיש לה פלטפוס. היו לה גם הרבה תארים ראשונים ושניים, עד שלבסוף עשתה דוקטורט וילדה אחת (אחרי שנפטרה מבתוליה בגיל שלושים אצל רופא, ולא עם המכשיר הטבעי של אותו רופא).אמה המשיכה לגדל את חברתי ובתה. חברתי לא עבדה יום אחד בחייה.
אם תשאלו מהו הדבר שחיבר אותי לנשים אלה, אני רוצה לענות "חוש הומור". אבל זה לא נכון: מלקטת התארים היתה יבשה כמו צנון, ואם סיפרת לה בדיחה היית צריכה להסביר אותה, ואז היא התווכחה איתי שהיסוד עליו מבוססת הבדיחה לא הגיוני, ונעלבה שאני מזלזלת באינטלגנציה שלה. ("תסבירי לי איך יתכן שחרדי, כומר וחמור יכולים בחיים להפגש בבאר!”)

לבסוף מצאתי את החוט המקשר: כל אחת ואחת מהן היתה מטורפת כמו עטלף.
עכשיו, זה די מתמיה, בידיעה שאני בן אדם כל כך שפוי.

יש בעיה מסויימת עם חברות נפש מאותגרות נפשית, מפני שאם את סוגסטיבית כמוני, סקרנית, ולא תמיד על תרופות הרגעה, בא לך מדי פעם להוסיף שגעונות למלאי הקיים שלך, וגם וייסה ורסה.

בתיכון חברתי הטובה היא צילה, מצטטת לי מאמר שהיא קראה בעיתון. מדובר שם על נשים שיכולות להתלבש בלי חזיה. צריך להבין, שבתקופתנו הדבר לא יעלה הדעת בכלל, וזה כנראה מאמר מתורגם מארץ בה הנשים נפקניות במובהק. המבחן הוא כזה: "שימי עפרון מתחת לשדך. דאגי שהחוד לא יפצע אותך. עכשיו עמדי ישר. אם העפרון לא נופל ארצה, אנא, לבשי חזייה”.

צריך לדעת, כי כאשר אדושם נתן שדיים לנשים, הוא התקמצן עליי. מאד. אני חושבת שזה בגלל שהוא נתן לי המון שכל, והוא לא רצה שזוג שדיים ענקיים יהפוך אותי לשרלילה, דבר שאני עצמי הייתי מעדיפה בלי הרהור נוסף.
שעל כן אני לובשת את החזייה קאפ 1 שלי, ומנסה לפלס את דרכי בעולם נטול בלוניי סיליקון. נו, בוודאי שאני לומדת ולומדת.
על כל פנים, נוצרת לי הזדמנות פז לקבל איזה משוב חיובי משני הקטנים שלי. איך שאני מגיעה הביתה, אני בוררת עפרון צהוב ולא מחודד, ותוקעת אותו מתחת לשדי.
אני ממש לא רוצה לספר לכם מה שקרה, אולי יבוא לי האומץ בהמשך.

אני יושבת לתומי בשיעור באוניברסיטה. חברתי כאחות לי, שולה, יושבת לידי. שולה היא חברה מהצבא: חלקנו סבל גדול בשירות ושמרנו יחד כל יום שני. אנחנו מבינות זו את זו במבט. פתאום לוחשת לי שולה: "הלשון שלי לא במקום”
" מה זה לא במקום?”
" יש לי תחושה שהלשון הרבה יותר ארוכה מהפה, ובעצם באופן טבעי היא היתה צריכה להיות מחוץ לפה”
"מה, כמו אצל המונגולואידים?”
" כן. רק שלנו יש מודעות ולכן מושכים את הלשון פנימה. נורא קשה להלחם בזה כל הזמן!” אני מסכמת את הדיון "אל תדברי שטויות”.

טוב, מאותה רגע הלשון שלי מתארכת בשיעור מבהיל. כן, ממש אין לה מקום בפה! אני רוצה להוציא את הלשון להתאוורר בחוץ. למעשה, כשאני לבד, אני משרבבת את הלשון החוצה ומוצאת רגיעה זמנית. וכל הזמן צריכה להקפיד לא להסתובב בקמפוס עם לשון מונגולואידית.
עוברים עליי שבועיים קשים. הלשון הארוכה מפריעה לי לשתות, אני משפריצה מים מהפה. אני מקדימה קנה לוושט כשאני אוכלת, אני צריכה להקפיד לא לשנשן כשאני מדברת.
לבסוף אני מחליטה לשאול את המומחית שולה, כיצד היא התמודדה במשך השנים.

למחרת אני פוגשת את שולה ליד תחנת האוטובוס. "תגידי, איך התגברת לבסוף על בעית הלשון הארוכה?”
שולה מופתעת – "איזו לשון ארוכה?”
" שלך שלך, הלשון שפורצת מהפה כי היא גדולה מדי!”
היא מסתכלת עליי בהלם ואומרת "על מה את מדברת?!”
אני מזכירה לה. "אה”, היא אומרת, "סתם שטות שעלתה לה בראש באותו רגע"

שהיא תמות הלוואי. אבל באותו הרגע הלשון שלי מוצאת את מקומה בפה, ולא מציקה לי יותר, עד היום.

אגב, בעניין העפרון: הוא לא נפל.

חברתי חגית ואני עובדות במקצוענו המשותף, ומתראות בכל יום. וגם אחרי שעות העבודה. חגית בעלת הומור שחור, אפשר לספר לה מחשבות מטורפות שיש לי (רק לעתים רחוקות, לא יותר מארבע פעמים ביום). וחגית אף מתעלה עליי במחשבות משלה. היא גם עושה מעשים מטורפים, כלומר יש לה חוש מצויין להוציא מחשבות טירוף מן הכוח אל הפועל. היא הרבה יותר אמיצה ממני.
יום אחד אומרת לי חגית: "תסתכלי בנחיריים שלי”.
זה לא ממש מה שאני רוצה לראות, אבל אני מסתכלת. לא רואה כלום. חגית מרימה את אפה המושלם למעלה" ועכשיו?” לא רואה כלום. “ טוב, תשמעי אתמול בערב השתעממתי, וגזרתי לי שערות מהאף במספריים קטנות. תראי אילו נחיריים נקיות”. אני לא רואה שום הבדל ואני אומרת לה שהיא מטורפת, דבר שידוע לה ממילא.

ערב אחד הילדים ואני בבית. הם משחקים בשקט, ואני עצבנית כעמלץ לבן: אני צריכה לכתוב משהו לישיבה מחר, ואני עושה הכל כדי לדחות את המשימה. כבר אכלתי, עישנתי,הלכתי לבית השימוש, ביליתי זמן איכות עם הילדים ( צווחתי עליהם בלי סיבה). ובעוד אני תוהה מה לעשות עכשיו, נדלקת לי נורת הנחיריים: אני אגזור לי את השערות באף! אני מדליקה על השולחן אור חזק, לוקחת מראה מגדילה ומספריים קטנות. האמת אין לי ממש שערות באף, אבל זאת לא סיבה לא לנסות. ואני נכנסת בחורמה לנחיר הראשון. יוצאות קצת שערות והרבה דם, בנחיר השני אני לא רק גוזרת אלא תולשת במלקטת. בסוף התהליך האף קצת נפוח ומדמם, וגם כואב. ברור שעכשיו לא כותבים שום דבר וזה נדחה לבוקר למחרת.
אחרי שבוע, האף שלי חוזר למימדיו הטבעיים, אחרי אנטיביוטיקה חזקה במיוחד שרשמה לי הרופאה.
אני לעולם לא אגע יותר בנחיריים.
לא עוברים שבועיים ואני מזהה מין כתם אמורפי על שפתי העליונה. אני משפשפת וזה לא נעלם. בסקירה יסודית מול המראה, אני מגלה שצמחו לי מן הנחיריים שערות ארוכות. בקיצור אני יכולה לקלוע לי צמה סינית קטנה מכל נחיר. אני לא מוכנה להפוך בדמי ימיי לקשיש סיני, ועל כן מאז והלאה אני גוזרת את שפמי הפנימי עד היום הזה. וגם חגית, כמובן.

המסקנה, יקירים שלי – כבדיה וחשדיה. חברות יכולות להיות מאד מסוכנות לבריאותינו הכללית ולשפיותינו הפריכה.

אסיים בבקשה צנועה: אם מישהו מצא עפרון צהוב עם חוד קהה, שיחזירו לח"מ.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

83 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת