00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

נמש ואני

די.

15/03/2011

 

טוב, אז אני יודעת שהמון זמן לא הייתי פה.

אתכם הסליחה, אבל המון דברים קורים לי בחיים ונמש כבר לא מוכן לשבת ולהקליד אותם בשבילכם.

אני מתכננת כבר שלושה חודשים פוסט מחייב משהו לגבי החיות החדשות בבית, וגם את זה אני לא עושה. בושה. 

אולי אחרי הפוסט הנוכחי, שלא ממש הולך לעסוק בג'ינג'י האהוב (הוא מוסר ד"ש) אלא בנושא שלא קשור לבלוג באופן ישיר, אבל שקשור בי באופן הכי ישיר שיש.

 

 

מאבק העובדים הסוציאלים 2011

מאחר ורוב קוראיי הנאמנים נאלצים לסבול אותי גם בעולם האמיתי, הם כבר יודעים שאני עובדת סוציאלית. אז אם בא לכם, אתם יכולים לדלג על הפסקה הנוכחית ולהצטרף אלינו בהמשך. 
בשנה האחרונה אני עו"ס בעירייה גדולה וחזקה במרכז הארץ. לפני כן הייתי עו"ס בעירייה אחרת, קצת פחות גדולה וחזקה, והרבה יותר רחוקה.
אני אוהבת את העבודה שלי. מאוד. מאוד מאוד אפילו. אני מוקפת בנשים מיוחדות, מוכשרות ומדהימות. אני לומדת דברים חדשים כל יום. אני מרגישה שמה שאני עושה משמעותי, שהאנשים שאיתם אני עובדת מעוררי השראה (ולא רק עמיתי לעבודה, אלא גם הלקוחות). אני עובדת בחצי משרה, ומרוויחה 27 ש"ח לשעה (כשאני משלימה הכנסה כבייביסיטר, אני מרוויחה הרבה יותר...). בחישוב מהיר זה יוצא שכר בסיס של כ- 1700 ש"ח לחודש, כשאליהם מתווספים כ- 600 ש"ח תחת הסעיף: "השלמת הכנסה לשכר מינימום". לא יודעת מה איתכם, אבל אותי זה מקומם. עד לא מזמן התביישתי לספר כמה אני מרוויחה. היום אני כבר לא מתביישת. אני חושבת שקברניטי המדינה שלנו צריכים להתבייש שזה השכר שמקבלת אקדמאית בשירות המדינה.

ידעתי על הדימוי של המקצוע כשהלכתי ללמוד אותו. הלימודים, בניגוד לדעה הרווחת, רחוקים שנות אור ממה שמכונה "מדעי הדשא". סטודנטים לעבודה סוציאלית לומדים חמישה ימים מלאים בשבוע, כאשר יומיים בשנה ב' ויומיים וחצי בשנה ג' מוקדשים להכשרה מעשית. הכשרה מעשית זו דרך אקדמאית לומר שאנחנו עובדים בחצי משרה בחינם. ומה עושים אלה שאין להם תמיכה כלכלית מההורים וצריכים גם לפרנס את עצמם במהלך הלימודים? עובדים לילות, סופי שבוע וטוחנים עבודה בחגים ובחופשים. דמיינו ש- 40 שעות בשבוע אתם בלימודים ובהכשרה מעשית, יש מאמרים לקרוא משבוע לשבוע, תרגילים ועבודות, והצורך להתפרנס. יש עוד מישהו שחושב שזה קל?

***

 

כבר שנה וחצי (!!!) שהאיגוד שלנו מנהל משא ומתן עם האוצר לגבי העלאת השכר שלנו. בחודשיים האחרונים סוף סוף יש התעוררות והבנה שאי אפשר יותר. אנחנו רואים מולנו ממשלה חזירית, שמבזבזת כספי ציבור על עוד לשכות ועוד שרים ללא תיק, בעוד אנחנו לא גומרות את החודש ועובדות במספר עבודות במקביל. 

המחירים עולים ועולים, מעמד הביניים נשחק, ועומס התיקים אצלנו גדל וגדל, מה שמאפשר מענים עלובים יותר לכל פונה שזקוק לנו.

אנחנו חושבות על שביתה, והלב מתכווץ. כי אנחנו מבינות את המשמעות של שביתה. ילדים לא יפגשו עם הוריהם הגרושים במרכזי קשר, ילדים הסובלים מטראומות לא יטופלו, קשישים לא יזכו לסיוע סיעודי, משפחות לא יקבלו תרומות של תחפושות לפורים, כרטיסי מזון לא יחולקו, והמענה הבסיסי, של שיחה, תמיכה וליווי לא יהיה קיים עוד עבור מי שכה זקוק לו. 

אז שנים שאנחנו שותקות, וממשיכות לעבוד בתת תנאים. נתמכות בהורים שלנו, בבני ובנות זוגנו, מצטמצמות בדברים הפשוטים ביותר. ומתביישות. מתביישות להגיד שנמאס לנו, שגם לנו יש זכות להתקיים בכבוד.

***

יש את הביטוי הזה - "עבודת קודש" כשבאים לתאר עבודה של עובדים סוציאליים. אני לא אוהבת את הביטוי הזה. אני מאמינה שזה לא עבודת קודש, כי אם עבודת חובה, למדינה המגדירה עצמה כמדינת רווחה. אנחנו לא מבקשות שכר מנהלים, אף אחת מאיתנו לא הלכה לעסוק במקצוע כי היא חשבה שכאן נמצא הכסף הגדול. אנחנו כן מאמינות שמגיע גם לנו להתפרנס בכבוד. מקצוע העבודה הסוציאלית הוא פרופסיה מקצועית, ומגיע לנו שכר הוגן על עבודה מקצועית אותה אנו מבצעות. אנחנו לא המתנדבות של המדינה, אנחנו נשות מקצוע.

***

אחת הסטיות הקטנות שלי היא קריאת טוקבקים ב- ynet. מודה ומתוודה, לעיתים אני חשה שתאי המוח שלי מתים להם בעודי קוראת תגובות מטופשות, עילגות ומתלהמות, ואף פיתחתי הרפיית דמיון מודרך בו אני מדמיינת עצמי חיה במקום אחר, פחות תוקפני, גזעני ואטום, על מנת להירגע לאחר הקריאה. אבל תמיד ידעתי שאל לי להאמין שהטוקבקים משקפים נאמנה את הלך הרוח הציבורי.

אבל אני חייבת להודות, שמאז שהמאבק שלנו עלה לכותרות אני נדהמת מעוצמת הבורות והעוינות כלפי עובדים סוציאלים.

הטוקבק החביב עלי כינה אותנו מכשפות שרק שותות תה כל היום (חייבת להודות שנורא צחקתי כשדמיינתי את כולנו במחלקה לבושות כמו מכשפות) והטוקבק שהותיר אותי פעורת פה טען כי אנחנו מקבלות עמלה על כל ילד שאנחנו מוציאות מהבית. ענה שם יפה איזה אחד שתהה אם אכן היינו מקבלות עמלה על הוצאת ילדים מהבית האם עוד היו ילדים שגרים עם הוריהם? (ואני מוסיפה - אז אם זה המצב אולי לא היינו צריכות להאבק על תוספת שכר...).

נדמה שסוגיית העובדות הסוציאליות הגרושות/רווקות/פמיניסטיות/שונאות גברים אשר מעלילות שקרים על הורים מושלמים שרק רוצים לגדל את ילדיהם בשלווה בבית קטן המוקף שדות פרחים, היא הסוגיה המעוררת טוקבקים מהסוג המכוער ביותר, וזה כמובן לא מפתיע. אין ספק שעניין הוצאת ילד מהבית הוא מורכב מעין כמוהו, ומעורר מגוון רגשות, רובם לא בטווח הנעים לנו.

הלוואי ואפשר היה להראות לאנשים כמה מורכב התהליך הזה. הלוואי והם היו מבינים שהוצאת ילד מהבית זה מוצא אחרון בהחלט, לאחר שמוצו כל האפשרויות הנוגעות לשיקום וטיפול בקהילה. הלוואי ואנשים היו מבינים כמה התהליך הזה ארוך ומורכב, וכמה בסופו של דבר העובדות הסוציאליות צריכות לעבוד לפי החוקים שהמדינה חוקקה, על מנת להגן על ילדים. ואולי גם כמה, עם כל הצער העמוק על כאבו של הורה, אנחנו חייבים לשים בראש סדר העדיפויות את טובתו של הילד. ואין מה לעשות, יש מקרים בהם טובתו של הילד היא הרחק מההורה.

אבל כנראה שאי אפשר להראות את הדברים האלה, או שאולי אנשים פשוט לא מוכנים לראות. כי מי יהיה מוכן לשמוע יום יום על ילדים שמוכים, נאנסים, חווים התעללויות נפשיות, מושפלים ונזנחים ע"י מי שאמורים היו לדאוג להם? רוב האנשים אינם מסוגלים לשאת לאורך זמן סיפורים קשים שכאלה. וגם לנו לא קל. ומי שחושב שיש עובדות סוציאליות שנהנות לנתק ילדים מהוריהם, לשלוח אותם לפנימיות בגילאים צעירים ולדעת שהמדינה לא נותנת מספיק תקציבים לטיפול ושיקום - הוא כבר מעוור משנאה ומדעות קדומות.

***

אני לא מכחישה את העובדה שיש אנשים שנפגעו מקשר עם עובדים סוציאלים. כמו בכל דבר, גם כאן אין 100% הצלחה, ובטח כשהאפשרויות לעזרה העומדות בפנינו מוגבלות כל כך בהשוואה לצרכים בשטח. מה הפליאה, אם כך, שהדבר יוצר כעס ותסכול. אבל הנטיה להשחיר ולהכליל ציבור שלם היא מקוממת ומכעיסה. 

***

טענה אחרונה שאני רוצה להתייחס אליה כאן, היא הטענה שעובדות סוציאליות מייצרות יותר עניים ורק מבזבזות כספי מדינה. (מה שנקרא בארץ הטוקבקים - לא יצרניות). תפיסה שגויה בהחלט. מי שמייצר יותר עניים הם המנהיגים שלנו, שאינם מאפשרים פה קיום בכבוד, אינם אוכפים חוקי עבודה ותעסוקה הוגנת שהם עצמם חוקקו, מחוקקים חוקים לא דמוקרטיים (ע"ע חוק ההסדרים), לוקחים מאיתנו מיסים גבוהים מאוד - ומתנערים מכל אחריות כלפינו כשאנחנו צריכים עזרה כלשהי.

עובדות סוציאליות, עושות את ההפך. כל נער בסיכון שעובר שיקום והולך לעבוד, חוסך השקעה של מליוני שקלים שהייתה עולה לנו אחזקתו בכלא (שלא לדבר על עלויות מעצר, עו"ד מטעם המדינה, הליכים משפטיים ופיצוי לקורבנות עבירה) אם הוא היה ממשיך להתדרדר.

כל הורה, שבילדותו היה ילד מוכה ועובר טיפול במרכזים לאלימות במשפחה כדי לא להיות הורה מכה בעצמו, חוסך לנו דור נוסף של ילדים מוכים שמפתחים בעיות התנהגות וקשיים רגשיים הנזקקים לטיפול. ואם נסתכל אפילו טיפה יותר קדימה (לזמן הרחוק מאוד של אחרי הבחירות הבאות) נגלה גם שהילדים האלה יכולים בקלות להמשיך את מעגל האלימות ולהיות הורים מכים בעצמם, רק שעכשיו יש להם סיכוי טוב יותר, כי ההורה שלהם מקבל טיפול כדי לשבור את מעגל הקסמים של האלימות.

כל אדם, שמקבל ליווי וסיוע בתוכניות התעסוקה שלנו ושמצליח לחזור למעגל העבודה, חוסך את הכסף של האבטלה או הקצבאות.

אנשים, שלא חוו מעולם מצב של יד מסייעת, אוזן קשבת, ומקום בו יוכלו להניח את קשייהם ולהעזר - חווים קשר קרוב ואכפתי, ולפעמים, נעים מידי פעם להרגיש שלמישהו אכפת ממך בעולם.

המאבק שלנו הוא על השכר, אבל הוא גם על היכולת שלנו לספק מענים מכבדים ללקוחות שלנו. וכן, אנחנו רוצות שתבינו מה באמת אנחנו עושות, ומה המשמעות של המקצוע שלנו לכל כך הרבה אנשים במדינה הזאת, אנשים שקולם לא נשמע, שאף אחד אחר לא באמת מוכן להיות שם עבורם לאורך זמן, שאינם "נספרים" כי אינם אילי תעשיה או כלכלנים. אבל בשורה התחתונה הם כמונו. הם בעלי יכולות, חלומות ותקוות כמו כולנו. הם פשוט צריכים קצת יותר עזרה, זה הכל.

***

אז אנחנו מפסיקות להתבייש, להשפיל עיניים ולהסיט מבט מהתלוש המבזה. אנחנו לוקחות אחריות על החיים שלנו ודורשות את המגיע לנו. לא יותר מזה, רק את הזכות שלנו לכבוד.

 

 

(בפוסט הבא מבטיחה שיהיו חיות :-) )

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא של נמש אלא אם צויין אחרת