00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הרושם של רותם

ביקורת סרט - 127 שעות

05/03/2011

 

תראו מה זה, פעם הספיקה מועמדות אחת קטנטנה לאוסקר והופס הסרט יוחצן בכל מקום ואתר כסרט אוסקרים ומהר מאוד הגיע לקולנוע על תקן מושך קהל. אבל היום? היום, זה כבר לא מה שהיה פעם. בכל מובן. מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר? כבר לא תנאי להקרנה של סרט בישראל. בשבילנו אתם צריכים להתאמץ יותר. אפילו תהילת עבר של יוצרי הסרט כנראה לא מספיקה. מזל שיש את הסינמטקים שעושים את העבודה ומגניבים מדי פעם לרפרטואר שלהם את אותם סרטים שהמפיצים מחליטים בשבילנו שלא נראה בקולנוע. והמקרה הנוכחי – 127 שעות.

 

לא יעזרו כל האוסקרים של נער החידות ממובאי, לא יעזור הפולחן של טריינספוטינג האגדי, את  127 שעות סרטו של דני בויל במאי סרטים אלו,לא תראו בבתי הקולנוע. והכל בגלל סצנה אחת. נכון היא קשה קשה ואולי לחלק מהצופים היא תהיה בלתי ניתנת לצפייה, אבל זה תירוץ. והאמת? הפסד של הקהל הרחב, זה שלא שוחר סינמטקים.

 

ובכל זאת, לפני שאתם רצים להזמין כרטיסים להקרנה הקרובה, אולי כדאי שתדעו על מה מדובר. 127 שעות מתאר את חמקמקות החיים ואת יכולתם להשתנות במחי שנייה (ויותר מדי יהירות) דרך סיפורו (האמיתי) והבלתי יאמן של ארון ראלסטון. ארון הוא צעיר, חתיך ויהיר, חובב ספורט אתגרי מהסוג שחי על הקצה ואז מותח אותו עוד טיפה. ספרי טיולים? הם רק המלצות לדודות, לא לגברברים כמוהו שבולעים את השטח בריצה. מי ידע שהחלטתו לטייל בשמורת קניונים מרהיבה, מבודדת ונידחת בלב יוטה תשנה את חייו ללא היכר. בשנייה אחת הכל משתנה כאשר סלע שעליו עומד ארון ניתק ממקומו ומפיל את ארון לתוך נקיק צר. הצרה היא לא הנפילה אלא העובדה הבלתי נתפסת שהסלע נתקע בין ידו הימנית של ארון למצוק. כן, כן. כבר אמרתי שבשנייה אחת הכל משתנה? תכניות למסיבה שהוזמנת, תכניות לחיים שתכננת, שיחת הטלפון מאמא שלא ענית, העבודה שהשארת, המים שהולכים ואוזלים, הרכב שמחכה בחנייה, הרגל שמגרדת בדיוק עכשיו, הקור המקפיא בלילה. על מה אתה חושב ברגע שבו היד שלך מחוצה בין סלעים? אין למי לצעוק כי הרי זוהי שמורה מבודדת ומנותקת להרפקתנים בלבד, המים תוכננו לטיול של יום אחד, גם אוכל. ומכאן מתחיל הסיפור באמת. לא עוד קומדיית הרפתקאות ואתגרים, מעכשיו זו דרמה מורטת עצבים (בכל מובן) המותחת את סבלנות הצופה ומחזיקה אותו קצר קצר קצר עד הסוף. מה אתם הייתם עושים במקרה כזה? נותנים למוות לכרסם אתכם לאט לאט ובייסורים? מסע ההשרדות של ארון, הופך להיות גם מסע ההשרדות של הצופה (אוי, כמה מסכן הצופה התמים שלא ידע לאן הוא נכנס) ומאבק שותף בסלע אחד. אוי החיים החיים. איך אפשר לאבד את הכל ברגע. אם עד כה הסיפור האמיתי נשמע הזוי ושייך לעמודי הידיעות המשונות בעיתון, ההחלטה של ארון בדבר הישרדותו היא בכלל גובלת בטירוף. ארון, אם זה ברגע של יאוש או ברגע של אומץ, מחליט לחתוך לעצמו את היד על מנת להציל את חייו. בלתי מובן, בלתי נתפס, אם זו לא היתה המציאות זה היה נשמע כמו מוח מעוות וחולני של תסריטאי משועמם שרוצה להתעלל בקהל. ואכן, זו אחת הסצנות הקשות ביותר שתראו השנה בקולנוע אם לא בכלל. זו גם הסיבה שמפיצי הסרט חסכו אותו מכם. איזו טעות.

ארון מלמד את הצופים שיעור אחד או שניים ביהירות ועונשה והלמידה על כך. באחד הרגעים הטובים ביותר בסרט, כשהוא נע בין דיכאון לאיבוד הדעת או אולי סוג של תקווה, הוא מבין שהסלע הזה חיכה לו כל חייו ובעצם ארון הזמין אותו. הוא ממשיל את הסלע, מול המצלמה, לדברים אחרים שתוקעים כל אחד מאיתנו ובעצם ההבנה שלכל אחד יש סלע בחיים שעוצר אותו ולעתים, על מנת לשרוד את החיים האלה, עליך לעשות מעשה קיצוני כל כך על מנת להציל את עצמך ולא לתת לסלע הזה לנצח. שוב, ברוח סרטי התקופה, גם 127 שעות הוא סרט שנותן שיעור קל בפרופורציות בחיים ובעיקר, הערכה המחודשת של מה יש לך בחיים ולא מה אין.

אז תשאלו, אדם אחד וסלע רוב הסרט, זה לא טיפה משעמם? מה כבר יכול לעניין בסרט של שחקן אחד, ברובו, שנתקע עם ידו בקניון? משעמם?! איזה משעמם ואיזה נעליים. אם ראיתם סרט אחד או שניים של דני בויל, אתם יכולים ודאי להבין שבניגוד ל 127 שעות האיטיות של ההיתקעות הבלתי אפשרית, הקצב של הסרט הולך להיות מסעיר כמו ריצת ספרינט. הדופק גבוה, הטלטלה לא מאחרת לבוא, הבטן כואבת, הראש מסוחרר, שלא לומר אילו עוד תחושות עולות בסצנת הקיטוע המחרידה, כמו גם המהפנטת. אין, אפשר להגיד הרבה דברים רעים על דני בויל- שהוא מניפולטיבי, שהוא סוחר שחקנים, שהוא פופוליסטי, מה לא. אבל אין ברירה אלא להודות לאמת - דני בויל הוא אשף. לקחת סיפור של גבר תקוע בלב המדבר ולעשות ממנו וידאו קליפ ארוך, מהיר ולשנייה אחת לא לשעמם זה הישג. מספיק להסתכל על הקהל במהלך הסרט על מנת לראות איך כולם מביטים קפוצים בכסאותיהם ומהופנטים למסך. חבל שהסוף הדביק והמרושל מעט הורס טיפה (אמנם נצמדו פה מאוד למציאות, אבל בכל זאת). אם היה נעצר הסרט חמש דקות קודם, הוא היה אדיר.

עוד דבק שעושה את המלאכה זה הפסקול. כמו בנער החידות גם כאן חובר בויל לא.ר. רחמן ההודי שמתבל את הסרט בפסקול מעולה. כבר הרבה זמן לא נשמע פסקול עם חשיבות גדולה כל כך ותרומה גדולה לסרט. הקצב המהיר, התובנות והחיבור לפחד, לאימה, לייאוש, לחרדה, למחשבות על המוות ובעיקר התסכול של ארון מועצמים כל כך בזכותו (בנוסף שיר הסיום היפה לכשעצמו, שהיה אף הוא מועמד לאוסקר).

פסקול וקצב וידאו-קליפי זה טוב ויפה, אבל לכשעצמם הם לא מחזיקים צופה מרותק 94 דקות, צריך משהו אחר, ערך מוסף והערך הזה הוא ג'יימס פרנקו (מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר ושם את קולין פירת בכיס הקטן ויסלח לי הקולין). 127 שעות הוא ג'יימס פרנקו. זה הסרט שלו, בראש ובראשונה. פרנקו סוחב על כתפיו סרט ועושה זאת ביד רמה (תרתי משמע). התנועה מיהירות, לתדהמה, כעס, תסכול והמון הומור לאורך כל הסרט מוציאים ממנו משחק מרהיב וחזק ומחזקים את היותו הרבה יותר מכוכב עולה (ופנים יפות). כמה אנרגיה ותנופה הוא מביא לסרט. כשהוא מדבר אל מצלמת הוידאו שלו –נפרד מהוריו או מגיש מן תכנית אירוח כשידו תקוע, או נמצא באחד מרגעי הטירוף והפחד שלו, אלו קטעים לא פחות ממאלפים. מדהים לגלות בכלל איזו שנה מעולה היתה לו – בתחילת השנה עלה בעולם יללה, אחד הסרטים הטובים והחכמים ביותר שנעשו השנה, שגם אותו לא תזכו לראות (אבל אתם חייבים לעצמכם), שם כיכב בדמותו העדינה של אלן גינסבורג וממש בשבוע האחרון הבחור הצעיר זכה להיות מנחה האוסקר. כבוד, לא?

אין ספק, דני בויל עושה זאת שוב. אפשר להתווכח על יצירותיו, אבל אין ספק שגם ביצירותיו הבעייתיות הוא מצליח לטלטל את הצופה וגם הפעם הוא שולח אותך הביתה עם לא מעט חומר למחשבה. תתכוננו, אתם הולכים להתרגש, להתפעם, להיגעל עד עמקי נשמתכם, לפחד, לצחוק, להמתח עד לקצות עצביכם ולהשאר בחיים. אל תתנו לסצנה אחת מעוררת בעתה ככל שתהיה להפריע לכם, מדובר בסרט חזק. לרגעים תרגישו כאילו זו היד שלכם תקועה שם, אך כמה כייף לגלות מחדש אחרי הסרט שהחיים שלכם כאלה פשוטים ויפים. השיגו באחד הסינמטקים הקרובים לביתכם.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rotemmmon אלא אם צויין אחרת